.portfolio  .writings  .bio  .links  .blog  .home 

Permanent link to archive for 28/12/01.Fri, 28 December 2001

@כותרת: כשהעוני יורה, הקדמנים שותקים

 

"גבירותיי ורבותיי, המתח בשיאו. פסטיבל העוני לשנת 2001 הסתיים זה עתה, ואנחנו ממתינים יחד אתכם בציפיה מתוחה לתוצאות חבר השופטים. מה את אומרת עירית? מי ייקח את הפרס השנה?" "שאלה קשה, עודד. תחרות מדהימה היתה לנו פה. כל כך הרבה מועמדים מצוינים, עניים, רעבים, זקנים, ילדים. אפילו נכים היו לנו השנה, ובינינו – מי מנצח נכים? רגע, רגע, מוסרים לי באוזניה שיש לנו זוכה. אלייך עודד". "תודה עירית. גבירותיי ורבותיי כמו שאומרים בחו"ל – ווי האב א ווינר, או בעברית, לטובת המועמדים שלנו שלא יודעים אנגלית – יש לנו מנצח. הזוכה בפסטיבל העוני הארצי לשנת 2001, עם ציון של 435 נקודות רחמים מתוך 500, הם... הילדים!" (מחיאות כפיים!)

כן, כן, כמו בכל שנה, במחזוריות שלא הייתה מביישת את הנסיונות שלנו לעשות דיאטה/להפסיק לעשן/לגמור את התואר (הכל מיותר) מסתיים לו פסטיבל העוני השנתי. ויש לנו זוכה. אמנם, בשבוע רגיל היינו מקסימום מאזכרים את תאוריית הקונספירציה (אם יש בארץ כל כך עניים מסכנים, איך זה שעוד לא רואים ברחובות ילדים עם בטן נפוחה?) ומסתפקים בכמה תמיהות עקרוניות (לא מספיק שלאנשים אין מה לאכול אתם גם מראים להם "סיטי טאוור"? האבנת דה ג'ואיש פיפל סאפרד אינף?). אבל גם לנו, שחוסר טוב טעם זיכה אותנו בצל"שים (תשאלו את מתי גולן), יש קו אדום. קבלו את הזוכה בפרס "נמיכות השנה", היישר מתוכניתו של אמנון לוי -  סיינט מרב מיכאלי (מה קרה, נגמרו הנשים המוכות?).

אבירת התקינות הפוליטית יצאה בשמו של לוי למשימת שטח. לא סתם לראיין אנשים קשיי יום (כי את זה כולם עושים) אלא "לבלות חצי יום עם משפחה ענייה" (היא התחמקה  מהחובות יחד עם ההורים. לא ביקשה כסף לביזבוזים ביחד עם הבנות. ממש "לחיות את החיים"). שיאו של הארוע היה הראיון שמיכאלי הביאה עם אחת הילדות. בלי טישטוש פנים ובלי שם בדוי. הגנה על קטינים? הצחקתם אותנו. מה הם יצחק קדמן? (זה רק אנחנו או שהאיש היחידי שדואג לילדים יותר ממנו הוא מייקל ג'קסון)? 

הבחילה שעושה לנו שימוש בילדים למטרות פוליטיות – ולוי כבר קיבל את תעודת "עמית הצבע הצהוב" (ע"ש מוני פנאט) בזכות סרטון הזוועה שבו נראו ילדים מכפר דרום, שאיבדו את רגליהם בפיגוע, מנסים ללמוד ללכת על הפרוטזות - מתגמדת לעומת העצבים שקיבלנו שראינו את מיכאלי מראיינת ילדה בת 11, שיודעת לדבר אבל לא מודעת להשלכות של הסיפורים שלה על העתיד שלה, ועל כמה יזכרו לה את הראיון הזה כל החיים. תרשו לנו לנחש, מניסיון, שהילדים בבית ספר היו למחרת השידור קצת פחות אמפתיים ממיכאלי. ואל תספרו לנו שמדובר בנושא חשוב וש"זה לגיטימי כי להיות עני זה לא בושה". לא ראינו אתכם רצים לחשוף קורבנות של הטרדה מינית אז אנחנו יכולים להסיק מזה שלהיות קורבן זה כן בושה?

למען הסר ספק, כל קשר בין הראיון הזה ל"זכות הציבור לדעת" הוא מקרי בהחלט (בדיוק כמו הקשר בין דודו וטלוויזיה איכותית). מיכאלי ולוי פשוט הקריבו את המרואיינת שלהם על מזבח הפופוליזם. הם לקחו את הכאב והבעיות שלה ומרחו אותם על המסך אל מול פני האומה למען עוד כמה אחוזי רייטינג. בספר שלנו, להשגת רווחים כלכלים תוך שימוש בילדים יש שם – קוראים לזה ניצול קטינים.

 

 

Permanent link to archive for 21/12/01.Fri, 21 December 2001

@כותרת: לתשומת לב הקורא שלום קיטל

@רציף: השבוע איתרע המזל של שנינו. הנשוי נאלץ לשמוע את אהוד אולמרט מהלל את מדינתו ונתיניו ("יש לנו את העיר הכי גדולה בארץ", "יש לנו את אחוז תשלום הארנונה הכי גדול בארץ", "השקענו בתשתיות את הסכום הכי גדול בארץ". לא נראה לכם שמישהו מנסה לפצות על משהו?) ואילו השמן הרווק הפסיד בהגרלה על מי יראה ששה פרקים ברצף של "לחיי האהבה". כן, מה לעשות, יש הגרלות כאלה. לפעמים מנצחים ("הבורגנים", למרות הפרק השני החלש), לפעמים מפסידים לטווח הארוך (סיפור לא נעים, שקשור לזריקות במקום שהשמש לא זורחת בו) ולפעמים ממש אוכלים אותה. כמו במקרה הזה (ובמקרה שבו הוא נבחר לראות את "מני").

הנה רשימה מקיפה של כל מה שהספקנו לעשות תוך כדי צפייה בששת הפרקים הראשונים של "לחיי האהבה": שתי מכונות כביסה, כלים, לקרוא עיתון, לקצוץ ציפורניים, להכין ולאכול ארוחת צהריים מזינה (אורז לבן וכרוב ממולא, תודה. היה טעים לאללה), להתגלח, לשחק "אותלו" בסלולרי ולעיין באדישות בפלייבוי האחרון (ג'ינה לי נולין, "שינה" בשבילכם, מעטרת את השער ברמה שאלי מקביל לעולם לא תוכל). את כל זה עשינו בלי לאבד ולו גם לרגע את חוט העלילה של הסדרה הפתלתלה. חובה עלינו להבהיר – אנחנו אלה שלא ראו את "לגעת באושר", וכל הז'אנר של טלנובלות חביב עלינו פחות או יותר כמו עיתונאים שמנסים לקדם מוזיקה מזרחית ואז באים ביציאה גזענית.

למרות זאת – אנחנו מוכנים לשים כסף טוב ש"לחיי האהבה" הולך להיות להיט, למרות המשחק העצי של (הכנס את שמות השחקנים. סליחה, שמות האנשים שמתרוצצים על המסך), למרות החיקוי המביך של עופרה מ"לגעת באושר" (יש חוק שאומר שגיבורות הטלנובלות הישראליות חייבות תלתלים ושמלות קיץ פרחוניות? ואם כבר החלטתם להביא אותה בחיקוי, למה לא קראתם לה עופרה וזהו?), ולמרות שציון מרקו (מתי אטלס) הוא העבריין הכי דמיקולו מאז סמי בן-טובים, פשוט כי היא שחזור מדויק של נוסחה מנצחת. ויש להם גם מחלקת פרומו גאונית (שבדיוק כמו יוסי ביילין, עושה המון רעש אבל התוכניות שלה מחורבנות) שהעלתה על שלטי חוצות מודעות הכנה לסדרה (ובואו נתעלם משאלות לא רלוונטיות כמו: איך אפשר לתת את תקציר הפרקים הקודמים לפני ששודר הפרק הראשון? למה אישה סקסית היא "מסוכנת" וגבר הוא "תחמן"? ולמה אי אפשר לשדר את כל זה בויוה ולפנות את ערוץ 3 לקומדיות?).

מי שהולך להידפק ובגדול (שניה, אנחנו מוחים את דמעות הלה-קוסט) הם חדשות ערוץ 2, שיש להם בדיוק 10 דקות חסד בין שמונה לשמונה ועשרה עד שסבוניית הפאר החדשה מתחילה. חברים – זו לא בושה להודות בטעות. תעבירו את המהדורה ל- 21:00. גם תוכלו ללכת ראש בראש מול חיים יבין, גם לא תאבדו את כל הרייטינג שלכם לטובת עופרה, סליחה, רונה, וגם זה ייתן לכם שעה שלמה לשדר בה שידורי איכות. חבל לתקוע את פסטיבל מספרי סיפורים באמצע הלילה אם גם בשעה שמונה וחצי אף אחד לא יסתכל).

מי עוד הולך להידפק? 'השבט', מנויי YES, שלא יזכו לראות את יעל הדר במלוא ביצ'יותה. לכאורה, אם מצרפים את "שבתות וחגים" ו"יצפאן", באמת שלא כדאי להיות מנוי ללווין (ואף מילה על העננות המוגברת האזור כפר סבא. או זמן המתנה ממוצע של 20 דקות למוקד השירות. טוב – אולי כמה מילים. קשה למצוא עוד כמה אנשים שישבו שם במוקד? חסרים מובטלים במדינה?), אבל הלווין משיבים מלחמה – ובענק. בזמן שמשודרת "לחיי האהבה" משדרים בלווין את "לחיות את החיים" הוותיקה, עם קווין, אר. ג'יי המלך ואיי-סא. אולי זה הצעד הראשון של הלווין לקראת מתן תשובה רצינית למנויים שלהם בחורים הריקים של ערוץ 3, כי הגיע הזמן שיפסיקו להתייחס למשבצות האלה כאל חורים שחורים שצריך למלא אותם (מי אמר מפלגת המרכז?), ויתחילו להשקיע את אותה כמות מחשבה בשיבוץ שלהם כמו שאתם משקיעים ב- YES+ (הערוץ הכי טוב בטלוויזיה, בימים טרופים אלו) וכמו לימור לבנת בחברי מרכז. לשים את "נורמל, אוהיו" (למרות חיבתנו לג'ון גודמן, שהוא גם שמן, גם מצחיק וגם כלי כלי) מול "שבתות וחגים" זו הודאה מראש בתבוסה. כמו לצפות מאדם אינטילגנטי להנות מדודו. אז טוב ששמתם את "לחיות את החיים" כאלטרנטיבה, ועכשיו נשאר לראות מה יעשה הוד חדשותיותו שלום קיטל בתגובה לפצצת הרייטינג שתתחרה בו. ההימור שלנו – שום דבר. אבל בפעם האחרונה שאנחנו הימרנו על משהו, זה היה בבחירות 96'. תראו לאן זה הביא אותנו.

 

 

 

Permanent link to archive for 21/12/01.Fri, 21 December 2001

 

@כותרת: החמישיה הסודית

@רציף:בשבועות האחרונים מתחוללת מלחמה עקובה מדיו בין תומכי ומתנגדי ערוץ הספורט החדש. אמנם – הצד של התומכים דליל קמעא (מי אמר מפלגת העבודה? ולא נמאס כבר מהבדיחה הזאת?) אבל בהזדמנות זאת אנחנו רוצים לצאת נגד העדר (הממ... עדר. המון בשר) ולהטיל את מלוא כובד משקלנו (כן, כן, אנחנו שומעים אותכם מגחכים. לכו תחפשו את החברים הרזים שלכם שיכינו לכם סטייק) בצד של התומכים.

לא כי אנחנו אוהבים את ערוץ הספורט. הם לא אחת מביאים לנו את החלסטרה, ויוצאים מדרכם בשביל לירות לעצמם ברגל, בראש או בכל איבר אחר שאתם יכולים לדמיין (מי אמר לילך סונין? שקט שיהיה שם מאחורה!), ערוץ הספורט התנהלו בפרשה הזאת כמו חבורת עסקנים מפלגתיים בשלומיאליות וחוסר יושר שלא היו מביישים את דוגמן הג'קוזי. "לא נעביר תכנים" (ומה זה "צעדים"? פורפרה?), "לא נייבש את הערוץ הישן" (אין כמו התעמלות אומנותית בפריים טיים. פשוט אין). שלא לדבר על המחיר המופקע. עשרים שקל לחודש? "אחותי. על מה?".

אבל יותר משערוץ הספורט מרגיז אותנו - אנחנו שונאים ישראלים. כן, אותכם. השנאה שלנו היא לא אקראית וסתמית (מי אמר לוח השידורים של ערוץ 1), היא מבוססת על האופי הישראלי המחורבן של "לא לצאת פראייר". ישראלים חושבים שהכל מגיע להם, ורצוי בחינם. כי אם הם ישלמו על משהו, איך הם יוכלו לספר לחבר'ה במילואים איך הם דפקו את העולם (בזמן שהם שורקים לפקידה של המב"ס כאילו שאין להם אישה ושלושה ילדים בבית)? אותם ישראלים שמנסים לדחוף מזוודה בגודל של בית לתא שמעליכם במטוס (שאני אחכה למזוודות? נא!) הם אותם ישראלים שרוצים את ליגת העל, את הפרמייר-ליג, את ה- N.B.A, את המונדיאל, את ליגת אורנג' ואת בקי גריפין – ואם אפשר בחינם. למה שאנחנו נשלם? מי מת? אז חברים יקרים – לכו חפשו מי ינענע אותכם. לא רוצים לראות? לא צריך. בשום מקום בעולם לא מקבלים שום דבר בחינם. אנגליה? תנסו לראות את סקיי ספורט בלי לשלם. ארצות הברית? ב- NBA.COM TV – מראים לכם עמוד עם תוצאות של המשחקים מתעדכנות. רוצים לראות את המשחקים עצמם? תוציאו את הארנק. רק פה, בארץ ה"מגיע לי" אתם מצפים שמישהו (מי?) ישלם לכם לכם על זה, ועוד יגיד לכם תודה שאתם מסתכלים. למה הדבר דומה? לחברי הכנסת שרוצים שהמדינה תשלם להם את האגרה של חידוש רשיון הנשק. כי אם אפשר בחינם, אז למה לא? (אם זה היה תלוי בנו, לא רק שלא היו נותנים לכם נשק, היו מפטרים את כולכם ושולחים אותכם לאסוף אוכל מהשאריות בשוק. אבל זה לא.)

כולנו יודעים שזה לא משנה מה ערוץ הספורט החדש יביא לנו, עדיין נקטר למה אנחנו צריכים לשלם. אנשים עצבניים על מי שלוקח 150 ש"ח לחודש ונותן אוסף ערוצים אקלקטי שמורכב ממסה של תחנות בשפות שאפילו מיכאל גורדוס לא מכיר ומבחינתם יכול הערוץ החדש להביא את לילך סונין ובקי גריפין (פעם אחרונה להשבוע) במופע הלבשה תחתונה מול חדר ההלבשה של מכבי, וזה עדיין יהיה "עושק העניים".

חבל. כי יש בערוץ החדש דברים טובים, באמונה. כי חדשות הספורט כל יום ב- 23:30 היא אחלה מהדורה. כי השידורים מהליגה האנגלית עושים אותנו שמחים (חוץ מהחמשירים של אבי מלר. תתבגר כבר), כי יש את "צעדים" שתמיד היתה תכנית בארבע דרגות יותר טובה מהליגה שהיא מסקרת (ליגת מזרחי-אורנג') וכי התכנית החדשה של ציון ("הקרציה") ננוס, היא תוכנית שווה. אמנם היא סובלת ממחזור מרואיינים (בגלל כמות הרעש שהם מייצרים קל לשכוח שיש מספר מוגבל של עסקנים סביב הכדורגל הישראלי), אבל הפינות טובות, שגיא כהן (העודד שחר של הספורט) חד ונשכני, ובזכות פינת הדיבוב שבסוף התכנית, אנחנו אפילו מוכנים לסלוח להם את הכניסה בבית"ר.

יש ביידיש אמרה עתיקה שאומרת – או שתחרבן או שתרד מהסיר. רוצים לראות ערוץ ספורט טוב – תשלמו. לא רוצים – תסתמו את הפה. וחוץ מזה, למה נראה לנו שהרבה יותר קל לעשות חרם על ערוץ שאשתך בכלל לא מרשה לך לקנות?

 

Permanent link to archive for 16/12/01.Sun, 16 December 2001

 

למרות גילנו המתקדם (אנחנו עוד לא תמיררפיקקמחי אבל אנחנו מתקרבים) יש מעט דברים שהבנו על החיים (ועוד פחות על סדר הערוצים החדש של יס. מילא דחפתם את ערוץ הסרטים לחור, אבל הולמרק בעשירייה הראשונה? כבר היה עדיף RTL, לפחות בפרסומות יש ציצים) אבל שני דברים ברורים לנו לחלוטין:

1.                 לא כל בחורה שנוסעת להודו וכותבת על זה היא אישיות רוחנית בסדר גודל של החברה / אחות / חברה של האחות (מחק את המיותר) של תמיררפיקקמחי (פעם אחרונה השבוע, מבטיחים).

2.                 מי שכותב דברים רעים על סטאר-טרק (מסע בין כוכבים) צפוי לקיתונות שנאה שיגרמו לכתבים ממורמרים ממגזינים (נידחים בדרך כלל) להתעלף.

אבל אנחנו, ליבנו גס וקיבתנו אבן, לא ניבהל לא מהקבוצה השנייה ובטח לא מהראשונה (עלוב, כמה עלוב). יש לנו מה להגיד על סטאר-טרק, וזה לא ממש דברים טובים.

הבעיה המרכזית שלנו עם הסדרה (מעבר לאי מיצוי הפוטנציאל האירוטי של חדרי ההולוגרמות) היא הצביעות (מי אמר "אני לא הייתי רואה את התוכנית שלי"?). סטאר טרק היא כל מה שהאמריקאים היו רוצים לחשוב שהם, אבל הם לא (כמו ערוץ 1 וטלוויזיה איכותית, אופס, סליחה, כמו ערוץ 1 וטלוויזיה, נקודה.). בואו נעזוב בצד את העובדה שאף אחד לא עני (בדיוק כמו בישראל), כולם לובשים פיג'מות (למרות שחייבים להגיד שאם מורן אייזנשטיין הייתה מחוייבת ללבוש אותם, אחוזי הצפיה של Y בלילה היו ממריאים)  ואת העובדה אם מישהו חולה, עד סוף הפרק ימצאו לו תרופה (כמו הרפואה הציבורית בישראל, אבל להפך), בואו נדבר על הפריים דיירקטיב.

לא, לא מדובר בנתח בשר עסיסי, כזה שהיה גורם לאורנה בנאי התקפת עצירות שלא נראתה כמוה מאז הידיעה על הורדת דוקומדיה. הפריים דיירקטיב הוא הקוד שמנחה את אנשי סטאר טרק לדורותיהם (כמו הקוד האתי של צה"ל, רק בלי פרופ' אסא כשר) ולפיו אסור להם להתערב בעניינים של עמים אחרים, שאינם מפותחים דיו (מי אמר אלי מקביל?). מדברים עליו בקצב שבו גלגל"צ משמיעים את השיר החדש של שלמה ארצי (או השיר המחודש או הקאוור –  מדובר במכונת מיחזור של איש אחד) ומפירים אותו בקצב שבו הכבלים מאבדים לקוחות (אופס, הנה עבר לקוח ללווין. אופס הנה עוד אחד).

תחשבו כמה צביעות אמריקאית קולוניאליסטית ג'ורג' וו. בושית טיפוסית מקופלת בקונספט הזה. יש "אותנו" - נעלים, מושלמים (גם בסטאר-טרק אין קצינים שמנים, לתשומת לבו של מפקד בה"ד 1. אכן, מדע בדיוני) ויודעים לטוס בחלל, ויש את כל שאר העמים, שאסור לנו להתערב בחיים שלהם, אלא אם כן אנחנו צריכים משהו (מי אמר אפגניסטן?). צריכים, אגב, יכול להיות כל דבר. החל מדלתיום-קריסטל (הלהיט הבא במסיבות), דרך הסגרת מבוקשים, וכלה בבנות משכב לקפטיין האמיץ קירק (עוד לפני ימי המחוך והפארוקה), ללא הבדל, גזע, כוכב או צבע (למרות שאפשר להבחין בהעדפה מסויימת לירוק). אכן, "משא האדם הלבן" – גרסת החלל.

VoyagerYES+, ימי שבת ב- 16:40 (שני פרקים ברצף)

Deep Space 9 – חינוכית 23, ימי שלישי ב- 22:45

The Next GenerationStar World, ימי ראשון ב- 20:30. "מסע בן כוכבים" – ביפ, ימים א'-ד', 20:45

 

 

Permanent link to archive for 14/12/01.Fri, 14 December 2001

@כותרת: שקט שיהיה שם!

@רציף:

 

שכשהיינו ילדים תמיד היה השכן המניאק שהיה צועק "שקט שיהיה שם!" אם מישהו היה חושב על לעשות איזושהיא מידה של רעש בשעות הצהריים. אומנם לא בשכונה שלנו כי בתור ילדים בשכונה של אנשי קבע, האבות בדרך כלל היו צועקים בזמן הזה על חיילים שלהם, ככה שיכולנו לעשות רעש מפה ועד מחרתיים, אבל ראינו בטלוויזיה שיש שכנים כאלה, ע"ע "יואבי תיזהר! גוטמן מאחוריך!" (שמתם לב פעם לסאב-טקסט הפדופילי המטורף?).

השבוע, בלי שרצינו, ובטח בלי ששמנו לב, נהפכנו להיות השכן הזה. לא ברור לנו איך זה קרה. הרי אנחנו עוד לא בני שלושים (אם כי יותר מדי קרובים בשביל שנרגיש בנוח עם המספר הזה), אנחנו לא ישנים בצהריים וגם לא טיפוסים נרגנים במיוחד (אלא אם כן יש הפסקה באספקת הבשר הקבועה שלנו).

זה קרה לנו בזמן התוכנית החדשה של אבי גרייניק ועידן אלתרמן. סיימנו לראות את הפרק הראשון שלהם (בתוספת הפרק הרביעי בווידאו) והדבר הכי חכם שהיה לנו להגיד זה "למה הם צועקים?". אשכרה יצאנו עם כאב ראש.

אחרי שעבר הכאב ראש (מי שבילה את שנות בחרותו בפאבים של תיירות מבין דבר אחד או שניים בכאב ראש. וכאב ביצים, אבל זה כבר סיפור אחר), ניסינו להבין איך זה שמתוכנית שכל כך חיכינו לה, נשארנו רק עם הערות על הווליום.

זה לא שלא היו שם כמה דחקות מצחיקות – הקטע עם הטלוויזיה המתרוממת (יאיר לפיד, מאחוריך), פינת הבישול של חזי וכמובן המשפט האלמותי – "מי שעובר לערוץ אחר, הוא לא חבר" (גרסא ישראלית מוצלחת ל- No flipping), אבל, אם לצטט כמה מהנשים שהיו חלק מחיינו, זה פשוט לא היה מספק.

ובאמת שחיכינו לתוכנית הזאת – אנחנו אוהבים את "מאיר" ו"צחי" עוד מימי "ילדים סורגים לאלוהים" ב"דומינו גרוס", צחקנו ממה שהם עשו בימי שישי אחרי הצהריים בפלאטפוס ועוד יותר הערכנו את העובדה שהם "גידלו" דורות של קומיקאים אחרים אחריהם. אבל כל זה לא משנה את העובדה שהתוכנית החדשה שלהם לא פוגעת.

פרודיה על תוכניות אירוח, כפי שיכלו להיווכח אנשי "כוכבי השכונה" בעצמם, אילו היו טורחים להסתכל בקלטות של לארי סנדרס, זה לא להביא את בן דוד של קובי אוז, אלא להראות את הפער (יש שיאומרו העדתי) בין הגישה הממלכתית על המסך לבין הדינמיקה הילדותית שמתרחשת מאחורי קלעים. אבק הכוכבים מול אפרוריות הקיום היומיומי של החיים, לא אבא שמתקשר ומפריע שוב ושוב במהלך השידור.

הבעיה המרכזית היא שמאיר וצחי פשוט לא מסוגלים להחזיק תוכנית עם אמירה על החיים, כי אין להם כזאת. הם לא יצאו מנטלית מחיי גטו "נוה חמציצים",  הם שטוחים וחד מימדיים ופשוט לא מספיק מעניינים. הדיבור של צחי אכן קורע. למאיר יש יותר סטייל מאורנה דץ. אבל מעבר לזה אין להם כלום. אפילו יאסר ערפאת (מותר להגיד את השם או שגם אנחנו מקבל נזיפה מבכיר בלשכת ראש הממשלה?) כבר קלט מזמן שיש גבול לכמה פעמים אפשר למחזר את אותו השטיק.

במקום לפתח את הדמויות, לתת להם כיוון חדש ועומק אמיתי (רגשות אשם, למשל. זה הולך טוב אצל הדור השלישי), בחרו גרייניק ואלתרמן למרוח את "נוה חמציצים" לשעה שלמה. התוצאה היא שמה שנשאר אחרי שמורידים את מעט הצחוקים זה בסך הכל רעש. כמו ערסים שנוסעים בסובארו פשע. חורשים את העיר עם הווליום של הסטריאו במקסימום, ומקווים שאף אחד לא ישים לב שהאוטו שלהם דמיקולו. הבסים אולי אחלה, אבל המנוע – כולו חלודה.

 

 

* * *

 

 

@כותרת: מהומה רבה על לא מאומה

@משנה:ארז טל נראה ביום שישי בדיוק כמו כל ערוץ 2 – לא רלוונטי, זחוח, מזלזל, מיותר וממוחזר.

 

@רציף:מאז ימי פסטיבל "נערת הגלגל" ברור לכולם שארז טל הוא גאון תקשורתי ברמות בינלאומיות (למה להגיד אח של יוני?) שמסוגל לעשות מכל אירוע – כולל בריתות ובר מצוות – חגיגה תקשורתית בהיקף של מלחמה קטנה ועם אפקט המשכיות בסדרי גודל של אופרת סבון אמריקאית. קוסובו, לדוגמא, כבר מזמן יצאה מחיינו, מה שאי אפשר להגיד, לצערנו, על טל מן.

הפניה של אהרון ברנע לאולפן "רק בישראל" בסוף "אולפן שישי" (איזה מזל שזכייניות ערוץ 2 הן מלכ"ריות ולא חברות מסחריות, אחרת גישת הפרומו-במסווה-אייטם-חדשותי היתה נפסלת כפרסומת סמויה ולא חוקית), הייתה אמורה להיות ירית הפתיחה לפתרון השאלה המסקרנת ביותר בארץ (בטח מאז הבאז המטורף בתעלומת המפתח של חביתוש). הבעיה היחידה היא שבמקום שהסיקור התקשורתי המסיבי בסוגיית "מי תחליף את לימור", שלא לדבר על הרייטינג חסר הפרופורציה,  ישמשו כקרש קפיצה עבור "רק בישראל – הדור הבא", העדיפו ארז טל ותמר מרום, העורכת הנאמנה שלו, להשאר למעלה ולהשתין למים מהמקפצה. מתחת לכל הרעש, הכתבות, הרכילות והשמועות - לא היה כלום. ורק בגלל הרחמים, העובדה שראינו רק תוכנית אחת (והייעוץ המשפטי המלווה אותנו כמו פטריה בין האצבעות של הרגליים), נוסיף את המילה "כמעט".

זה התחיל עם תקווה (אסי או גורי? לעולם לא נדע) ורבקה מיכאלי בתור הטעיה (ואוו, איך עבדת עלינו, הבאת את רבקה מיכאלי – שיחקת אותה יגאלשילון. גם יצפאן פה?). אח"כ דובל'ה גליקמן באחד מהקטעים הכי מביכים שנראו על מסך הטלוויזיה מאז "משפחת עזאני" (אם זאת הדמות שתככב בקומדיה החדשה שלו "שאול", זה עוד יכנס להיסטוריה התור הקומדיה הכי גרועה מאז "שבט כהן"), ואז לימור הגיעה. הנה, חשבנו לנו לרגע, מתחיל הדבר האמיתי.

רק שזה לא קרה. כל הדברים שהפכו את  "רק בישראל" לדבר הכי טוב בטלוויזיה בעונה שעברה נעלמו כמו מעריצי דן שילון. הראי שטל ובנאי היו מציבים מולנו כל שבוע, כדי להזכיר איך אנחנו נראים באמת, כמה מנופחים הפוליטיקאים, כמה צדקנית התקשורת וכמה כולנו לימור - טיפשים, עילגים, גסים ובעיקר מגוחכים -  החוצפה, הבוטות והסאטירה השנונה פינו את מקומם למען "הרמת המורל הלאומי", מהזן של מגדלי עזריאלי והשירותרום. במקום תוכנית, קיבלנו את שיטת ארז טל למריחת זמן בין פרסומות. אומנם עבור אלו שלא מוצאים שום עניין בטברנה (במיוחד מאז הליכתו ללא עת של ננסי ברנדס וההומור האנגלי החד שלו) זה עדיין הרבה יותר מושך מ"ספי", אבל זה גם מה שאמרנו בהתחלה על "בראשית", עם עינת ארליך.

כל מה שהיה שם שידר זלזול בצופים. הומור חסר רלוונטיות ("אריק פוטר"? לא יכולתם לחשוב על משהו יותר נדוש?) וחסר שיניים (מי אמר מפלגת העבודה?), מיחזור גגים מיגע (רצינו לספור כמה פעמים נאמר הביטוי "לימור החדשה" אבל נשברנו בעשר) וארז טל שהסתובב עם חיוך זחוח שאמר "תראו איזה אשף תקשורת אני". הראי נעלם, ובמקומו התייצבה תמונת מצב. תסכלו עליהם ותראו את ערוץ 2. עד עכשיו חשבנו שארז טל היה בעל חלק חשוב בעיצוב הערוץ המסחרי. פתאום מסתבר שמדובר בתהליך הפוך.

 

* * *

 

@כותרת: סוף עידן האיוולת

@רציף: השבוע, אם תרשו לנו להיות פואטיים, נפל דבר בישראל (ואנחנו לא מתכוונים לנפילה של טלעד עם "רצח משדרים"). ההחלטה העקרונית של "ישראל 10" ו-"שידורי עדן" להתאחד וליצור גוף שידור אחד היא הרגע הכי חשוב בתולדות הטלוויזיה העברית מאז מצא מרקו את אמא שלו בפעם הראשונה. לא רק בגלל שסוף סוף נשבר המונופול של ערוץ 2 על שידורים מסחריים, אלא בעיקר בזכות העובדה שלראשונה אחרי אלפיים שנות זפזוף, נוצר כאן סיכוי לערוץ אמיתי.

עוד לפני יום השידורים הראשון של ערוץ 2 (זה היה ברביעי לנובמבר 93', כך שאתם יכולים לנחש לבד למה הם לא נוהגים לחגוג יום הולדת) היה ברור שהמפלצת הרב הראשית הזאת, היא רעיון מחורבן. בעיקר בגלל שההצדקה היחידה שלה היא העובדה שהיא דואגת לחלק את ביצת הזהב בין שלושה גופים שהיו עשירים גם קודם. לסוציאליזם יש יתרונות, אבל היה כדאי להתחיל קודם במקומות בהם הוא מועיל לאזרח הקטן (מי אמר קצבאות ילדים?). כל אחת מהזכייניות היא, אולי, כמאמר הימים האלו, אור קטן, הבעיה שביחד הם יוצרים חושך גדול.

למה? כי המצב בו הערוץ מפוצל בין שלוש זכייניות רע לכולם. זה רע לבעלי ההון (כי הם מחזיקים פי שלושה אנשים, שזה יותר אבטלה סמויה ממשרד השר בלי תיק שאחראי על התיאום בין הממשלה לכנסת), זה רע למפרסמים, כי אין תחרות אמיתית בין הזכיינים, והכי גרוע – זה רע לצופים, שמקבלים ערוץ מגומגם, לא קוהרנטי, שבו הימים מתחלפים כל כמה חודשים ועושים לנו בלגן במוח, בלי שיבוץ תכניות הגיוני ובלי כלום. רוצים דוגמא? בבקשה - למה שלא יעשו ביום חמישי בערב ערב קומדיות רומנטיות, לנשים ואוהדי הפועל (זה די דומה)? כי אז הזכיינית שמשדרת באותו זמן לא תוכל לדחוף את דרמות הפקות המקור/תכנית בישול/תכנית אירוח/תכנית מיסטיקה עם כוכבנית שעבר זמנה (מחק את המיותר) שלהן היא מחוייבת.

למה למה זכייניות ערוץ 2 לא התאחדו עד היום, למרות שהדיבורים על זה התחילו כבר ב- 95' (זוכרים את 1995? זה עוד לפני ביבי)? הסיבה, כמו בצה"ל – מתחלקת לשלושה חלקים – אגואים ב"קשת", אגואים ב"רשת" וכמובן – אגואים ב"טלעד".

כמו שאמר לנו איש טלוויזיה וותיק – אגו זה דווקא דבר טוב. הוא זה שגרם לאדם הקדמון לצאת מהמערות (וזה והריח, אלוהים ישמור). אבל במקרה הזה – חבורת האגואים של ערוץ 2 עושה הכל בשביל להישאר במקום.

הנה שאלה חשבונית - אם שלושה גופים מתמזגים, ולכל אחד מהם יש מנכ"ל, ובגוף הממוזג יהיה מנכ"ל ויו"ר, כמה אנשים בכירים צריכים ללכת הביתה? נכון, אחד. וזה, יותר מהרבה דברים אחרים, משאיר את ערוץ 2 איפה שהוא היום – זכרון עמום של שלטון, ועתיד שחור (מי אמר מפלגת העבודה?)

עליית הערוץ השלישי כגוף שידורי אחד (ערוץ 10 בממיר שלכם) גמרה את הסיפור. אפילו אנשים עם האגו הכי גדול בעולם (מי אמר דודו טופז?) לא יוכלו לעצור את המהפכה. הערוץ השני הולך לחטוף, ולחטוף בחזק. אם היום תוכנית עם רייטינג דו-ספרתי נחשבת הצלחה, זה הולך להיות חלום רחוק ברגע שיעלה ערוץ עם רצועות שבועיות, עם אלמנט החידוש (מי לא יסתכל על הערוץ החדש בשכונה?), עם פרוגרמינג (שיבוץ תכניות בלע"ז) שבנוי על כל השבוע ועם גורם אחד בלבד שיקבע איך ייראה לוח השידורים.

קברניטי ערוץ 2 נמצאים עכשיו במצב שרובנו מכירים – אנחנו נוסעים בכביש, רואים את האוטו שהולך להיכנס בנו, יודעים שהולכת להיות תאונה – ואין לנו שום דבר שאפשר לעשות נגד זה. במקרה של ערוץ 2 – גם אין להם הגה או ברקסים שיעזרו להם, לכן נשאר להם רק לעצום עיניים ולקרוא "שמע ישראל" (אם אפשר – בביצוע של שרית חדד).

 

* * *

 

חמש הערות על "רצח - משדרים":

1.          ההחלטה לשדר את כל הפרקים באותו שבוע, דומה לבעל מכולת ששם את כל החלב הישן מקדימה – "בואו נגמור עם הסחורה המקולקלת"

2.          ראינו את כל שלושת הפרקים – ואנחנו עדיין לא מצליחים להבין מה לעזאזל קרה שם. יכול להיות שאנחנו מפגרים?

3.          כן, אבל לא רק. דברים שעוברים יפה בספרים, כמו למשל ריבוי עלילות משנה גורמים לצופה הטלוויזיה הממוצע למיגרנות קשות, בעיקר כי צריך לזכור מלא שמות.

4.          הסדרה הזאת יותר היתה צריכה להיקרא "רצח – נרדמים". כל כך איטית, שדיפוזיה של מתכות יותר מעניינת.

5.          עזבו אותכם משטויות – "רצח מאדום לשחור", כל לילה ב- 00:10 ב- YES+. תודה ושלום.

 

Permanent link to archive for 07/12/01.Fri, 07 December 2001

 

ימי הולדת זה דבר מעניין (כמו "המטבחון 2", אבל הפוך). עד גיל מסוים – זה הדבר הכי כיף בעולם. בלונים, ליצן, מתנות שוות. שיגעון בתיכון. אחר כך מגיע היפוך, ונהיה אופנתי לחגוג ביום דיכאון. להתחבא מתחת לפוך, לטרוף האגן-דאז (ברור שפרלינים) ולחשוב איך לא השגת כלום השנה (חוץ משני זיוני רחמים, שהיית ממש שיכור, או יותר נכון – כשהיא היתה ממש שיכורה).

אבל גם זה עובר. מתישהוא אתה נהיה אדיש לתאריכים ושידורים חיים מהכנסת. הדיכאון של ההתבגרות (הזדקנות?) הופך להיות מפוזר על המון רגעים קטנים לאורך השנה. זה תופס אותך כשאתה עובר ליד חנות גיטרות ומבין שכבר לא תהיה ג'ימי הנדריקס (איזה ג'ימי הנדריקס, אפילו רוני ידידיה לא תהיה), כשאתה קורא על איזו תרופה שגילו לסכרת נעורים ומבין שהפרס נובל לכימיה חמק איכשהוא בשגרה היומיומית של להיות שכיר, שלא לדבר על הרגעים שבהם אתם רואה את מנצ'סטר חוטפת מצ'לסי (מה שהופך אותה לפי הגיון הכדורגל לפחות טובה מהפועל. בררר) ומבין שלא תהיה בקהאם, גם אם תתחיל לרוץ כל יום בערב עשרה קילומטר.

סדרה של רגעים כאלה אנחנו חווים כל פעם שאנחנו רואים את "הבורגנים". לא ברור לנו מתי, אבל באמצע העונה הראשונה הפכה "הבורגנים" מסתם סדרה ישראלית שהורעפו עליה שבחים לרוב  לסדרה על החיים שלנו (רק בלי האלמנטים של העמבה). סדרה שאנחנו יושבים לראות עם האשה/חברה בשתיקה, כי הססמא "תסתכלו עליהם ותראו אותנו" מתאימה לה הרבה יותר מאשר לאקי אבני מפזז בבגדים ירוקים וכובע סגול בערבות הנגב.

אנחנו אוהבים את "הבורגנים", כפי שהסביר לנו ש', אב רוחני לעת מצוא, מפני שהם באמת הופכים את הייאוש ליותר נוח. מפני שהם מציגים את המלנכוליה הבורגנית של הבייבי בומרס הישראלים, אלה של 67, כלומר אנחנו (ועומרי שרון) כמו שאנחנו היינו רוצים לראות אותהרכה, מפויסת, לא מעוצבת. כמו הנורות שהאירו את הסלונים הקטנים של ההורים שלנו בשנות השישים, אין בסדרה הזו אפילו דמות אחת שטוב לה, שבאמת יודעת מה צריך לעשות וצריכה לספר את זה לכל העולם. כאלה אנחנו, חארות קטנים שממשיכים לקוות. לא, לא שיהיה שלום, אנחנו לא מטומטמים. אנחנו מקווים שנבוא הביתה ונגלה שמישהו החליף את הנורה במטבח וסידר את הארון. שנמדוד את הבגדים של החורף שעבר ונגלה שרזינו. כזה הוא הסבל הבורגני שלנו. סתם מצוקה שקטה ומינורית. כמו חיוך של סוניה כשהיא שומעת את שמעון קורא אחרי שרון במדרגות: להתראות מחר.

הדבר היחיד שמוציא אותנו מהכלים הוא השיבוץ. תת הפינה מה-לעזאזל-עבר-להם-בראש מוקדש היום לשידורי קשת שהחליטה לדחוף אותה היום (שישי), בשעה עשר מיד אחרי "רק בישראל".

עכשיו נניח שאתם זוג ממוצע, שהולך ביום שישי בערב לא. משפחתית אצל ההורים (זה משנה איזה צד? נו באמת. תמשיכו עם השאלות האלה ותגמרו עם עצירות כרונית. או עם "מבט נשי", שזה די אותו הדבר). רוב הארוחות המשפחתיות מסתיימות יחד עם "יומן" או "אולפן שישי" (תלוי מאיזה עדה אתם). עכשיו יש דילמה – האם חוזרים הביתה עכשיו (ומפסידים "רק בישראל") או נשארים לארז ול-"בורגנים". המלצה שלנו – לחתוך קצת לפני הקינוח. הנסיון הקולקטיבי שלנו הוכיח, שסדרות על אפרוריות החיים (בדיוק כמו פורנו) אתה לא אמור לראות עם ההורים.

הבורגנים – ערוץ 2, ימי שישי, 22:15

 

* * *

 

חצי שנה של העסקה בסביבת עבודה שלא מאמינה בהפרדת בין המינים גם ברגעים פרטיים (כלומר שירותים יוניסקס), יכולה לדפוק לך את הראש. הרווק, אי של קארמה חיובית,  לקח את זה לכיוון המדעי, ופיתח סדרת מבחנים ומחקרים שהיו יותר מדוייקים מלוחות המשדרים של ערוץ 1 ויותר מפרכים מלנסות לשרוד עד סוף "הטור השבועי".

המסקנה הסופית של המחקר קבעה, שלמרות הזוהר המצופה משירותי יוניסקס, כל הסיפור הזה די מחורבן (לא, לא התכוונו). בתור גבר סטנדרטי אתה עושה כל מאמץ על מנת לא ללכת לשירותים אם ידוע לך שאיזושהיא בחורה נמצאת שם. מה לעשות – הדיון הבא על תוכנית הפיתוח של החברה לא יהיה אותו דבר אחרי שהיא שמעה אותו מביא יציקה תוך קריאה במוסף "שמנת" של הארץ. למה אנחנו מלאים אותכם בכל זה? שובה של "אלי מקביל", הסדרה והשירותים, לחיינו.

הבעיה המרכזית של "אלי מקביל" היא חוסר העניין הציבורי שהיא מפיצה סביבה (מי אמר "דוקומדיה"?). מה שפעם הייתה סדרה עם פוטנציאל קומי מופלא, ועם ריצ'רד פיש, הדבר הכי קרוע בטלוויזיה מלבד "הלילה – יעקל'ה לאן" (אין מה להגיד, יש תמורה בעד האגרה) הפכה מאוד מהר לסדרה מייגעת עם גיבורה יותר נוירוטית מוודי אלן על אל.אס.די., ופחות מקושרת למציאות מפרסומת של פלאפון (לאיזה משחק בדיוק הולכים עם דגל בריטניה? סקוטלנד נגד אנגליה?).

העונה החדשה לא ממש מבשרת טובות. רוברט דאוני ג'וניור מצטרף לצוות (לא כדאי להתרגל, זה נגמר בעבודות שירות), אלי ממשיכה לחפש אהבה (בסדר, שתחפש, אבל למה זה אמור לעניין אותנו?) וממשיכה לא למצוא. הבנו.

למעשה, האנשים היחידים שעוד יש להם מה לחפש בעונה החדשה של "אלי מקביל" הם: 1. אנשי שירות לקוחות של "תבל" שחושבים שנל נראית טוב. 2. בעלי טעם מוזיקלי קלוקל שחושבים שהפסקול גאוני. 3. נשות קריירה צעירות שרואות בגיבורה דמות לחיקוי כיוון שהיא מעיזה להגיד בקול רם את מה שהן חושבות ("חתונה"), אבל לא נעים להם להגיד. 4. מאזוכיסטים (מי אמר אוהדי בית"ר?)

באנגלית יש ביטוי שאומר "בייט דה שארק" (לנשוך את הכריש? נשמע כמו משהו שטל פרידמן עושה באופן קבוע) ופירושו – הרגע שבו סדרת טלוויזיה הופכת למיותרת לחלוטין ואפשר להוריד אותה מהמסך. אמנם בארצנו הקטנה מתעקשים להביא עונות של סדרות הרבה אחרי שהן ביצעו "נשיכת כריש" מופתית (מי אמר "תיקים באפילה"?), אבל זה כבר עובר כל גבול. נקסט!

אלי מקביל – ערוץ 2, יום שישי, 22:53

 

* * *

 

גם לאנשים כמונו, בעלי רצון עז להתחמק מדיונים בסוגיות לאומיות (לפחות כאלו שלא כוללות שילוב בין אנשי כדורגל ואקטים לא מוסריים), קשה להתחמק מהבעייתיות שבסיקור הטלוויזיוני של גל הפיגועים האחרון.

מעבר לפיצול האישיות שהפגינו אנשי ערוץ 1 במוצאי שבת, כששכחו את ההחלטה שלא להראות תמונות זוועה ומיהרו לשדר את החומרים הלא ערוכים של "סקיי ניוז" (כמה קרוב האירוע צריך להיות לרוממה כדי שאתם תשדרו ראשונים? עשרים סנטימטר?) ולפאדיחות שעשתה חברת החדשות לעצמה ולעודד "שכחו אותי בבית" בן עמי (מילא לעלות חצי שעה באיחור, אבל להקרין במקום את "בקר"? זה לא משהו שראוי להקרין אותו בשום מצב), נדמה ששאר גורמי השידור עדיין לא מצליחים לעכל את המעבר לעידן הטלוויזיה הרב ערוצית. החליפו דיסק, אבל נשארו עם אותה המוזיקה.

ביטול הקומדיות בערוצים השונים, למשל, הוא כפי שהיה מנסח את זה ברהיטות האופיינית ראש הממשלה הבא סוג של משטרת מחשבות. כל אחד הרי מתמודד עם האבל בצורה אישית. מי שתמונות זוועה ודיונים מייגעים על "הסכסוך הישראלי-ערבי לאן?" עושים לו את זה, שילך לערוצים 1 ו- 2. ערוץ 1 בתור ערוץ ממלכתי חייב לשדר את האירועים (ואת האירוויזיון), וטוב שכך. ערוץ 2 כפי שכבר הוכח הוא זונת רייטינג, ומה לעשות ורוב האנשים רוצים לראות שוב ושוב את אותן תמונות. אבל, מי שרוצה לשמוע פרקי תהילים, שיעבור לערוץ הדת (זה כבר מגיע) ומי שרוצה לברוח מהסיוט בצחוקים זכותו. יש אנשים, תאמינו או לא, שלא מסוגלים כבר יותר לראות חדשות. אתם יכולים לקרוא להם 'מנותקים', אתם יכולים 'חיים בבועה', אבל די. אנחנו יודעים שיש פיגוע, אבל אנחנו רוצים לראות משהו מצחיק, משהו אמריקאי, משהו טפשי, משהו שיאפשר לנו לברוח מהמציאות המחורבנת וחסרת התקווה שאנחנו חיים בה. אנחנו יודעים איפה למצוא את החדשות אם נרצה.

דבר שני – קיבלתם החלטה שלא להראות חלקי גופות (החלטה נבונה לאור העובדה שילדים נוטים לראות טלוויזיה בשעות הפיגועים), זה שאתם בקושי עומדים בה זה עניין אחד, אבל מה עם צילומי הפצועים המגיעים לבתי חולים?

צנעת הפרט מצלצל מוכר? או שבזמן מלחמה הפרט מופקע לטובת הקולקטיב (אין לנו פה אמירה חברתית. אמירות חברתיות זה אנשים שנוסעים להודו וחושבים שהם קטי קמחי)? אנחנו מחכים ומייחלים ליום שאחד מהאנשים שמצולמים כשהם מובלים על אלונקה לפתח חדר מיון זה או אחר, נאנקים מכאבים ומדממים, יעשה מעשה ויתבע את מי שצילם אותו, מי ששידר את זה ומי שאחראי על הגוף ששידר את זה, עד השר הממונה על ראשות השידור, כולל. חלאס. תלכו למילון ותראו מה פירוש המילה דיגניטי.

 

* * *

 

בוקי סריקי

 

ביום שישי שבתו שירותי YES לרבע שעה. מספר שעות אחרי זה כבר הופיע אי-מייל על המסך לכל המנויים ובו התנצלות ממנכ"ל YES, מומו לירן. כזה מפגן של תודעת שירות בארץ ישראל עוד לא ראינו.

 

גם בשידור השני "אנשי הדממה" הצליח לזעזע אותנו. אנחנו רוצים כבר להציע את השמות לתחקירים הבאים – "אנשי האנטנה" (לכל אנשי חיל קשר ו- 8200), "אנשי הראדאר" (לכל אנשי היב"אות) ו"אנשי הסרוקסאט" (לכל המילואימניקים ובנות זוגם באשר הם).

 

הדבר הכי עצוב ב"ירוקות" (YES+) של שבוע שעבר היה לראות את סיוון, החיילת המרדנית של הטירונות מפנימה את ערכי הצבא ומשטנקרת על חיילת אחרת. המכונה הירוקה בפעולה.

 

בשישי שעבר אפשר היה להבחין ברגש אנושי אצל אילנה דיין כשבסיום מבט היא נגעה באמנון אברמוביץ במה שנראה מהצד כהבעת חיבה.

 

Permanent link to archive for 30/11/01.Fri, 30 November 2001

::שני גברים שמנים::

::לחיות את החיים::

 

חברי כת מעריצי ל"חיות את החיים" יכולים לנשום לרווחה. אלוהי אופרות הסבון שמע את תחינותיהם, שלא לדבר על אלפי ההודעות והמכתבים (מאתה אמור בוחן כליות ופקס), והחל מעוד שבועיים תתחילYES  לשדר בערוץ 3, ללקוחותיה בלבד, את הסדרה. כל ערב בשעה 20:10 ובשידור חוזר מרוכז ביום שישי בצהריים.

מעבר לבשורות הטובות לכל חובבי הביוקאננים באשר הם (אלא אם כן הם מתגוררים בבית משותף עם ועד בית "שלא מוכן לקלקל את האסטתיקה של  הבניין" כאילו שמה שיש על הגג היום זה לא דוד שמש אלא דוד של מיכאלאנג'לו)יש בצעד של YES הצהרת כוונות עצבנית. כמו זהבי, אבל בלי הקללות.

עד עכשיו נטו בלווין להתייחס לחורים בערוץ 3, שנובעים מכך שהכבלים לא מחויבים למכור להם הפקות מקור, כמו רופא שיניים. קודם סותמים, אח"כ חושבים. לנו במקום יצפאן. קומדיות טיפשיות במקום דרמות. עכשיו בפעם הראשונה. הם יוצאים לפעולות תגמול. כל מה שנשאר זה לראות האם סוף סוף צומחת כאן תחרות, או שמדובר בצעד סתמי חד פעמי (כמו אייטם מעניין אצל אמנון לוי).

 

Permanent link to archive for 30/11/01.Fri, 30 November 2001

@כותרת:

 

@ביניים:

@רציף: ביום ראשון שוב הפציעו (אחרי הפסקה הרבה יותר מדי ארוכה) על מסך ה- 60 אינטש שלנו, דרור רפאל ושי גולדשטיין (להלן – "זו ארצנו"). כמה שחיכינו, כמה שציפינו עד שהם יגיעו, ככה כאבה הנפילה.

רבים מאיתנו, לפחות אלה שזוכים בכבוד המפוקפק של לגור באיזור א' (כל החבר'ה בירושלים – אם להאמין לחדשות אנחנו באים להתארח אצלכם בקרוב), שומעים את דרור ושי בקביעות מדי בוקר ב- 102FM (יש לנו רדיו מיוחד במקלחת בצורת m&m ענקי. סיפור ארוך, אל תשאלו).

לכן, האכזבה שלנו מהתוכנית בטלוויזיה קצת מובנת. זה היה קצת כמו ארוחות צהריים ביום ראשון בצבא – מגישים כל מיני שאריות מימים קודמים מחוממות מחדש. אפשר לקחת את הלוף מיום שישי, להוסיף לו גרעיני תירס וגמבה ולקרוא לזה "סלט לוף", אבל זה עדיין הלוף מיום שישי.

מצד שני – ברור לנו (הנה באה הגישה הממלכתית) שיש אנשים שבשבילם כל החומר הזה חדש, ולא נותר לנו אלא לקנא בהם – כי מעבר לסוגיית המחזור, דרור ושי קורעים אותנו מצחוק (מי שלא שמע אותם מתקשרים למטה האו"ם ומאיימים בנשק אטומי תוך שימוש באנגלית עילגת במיוחד לא יודע מה הוא הפסיד).

השאלה היחידה שמטרידה אותנו (ואף גרמה לוויכוח סוער במשק הבית של השמן הרווק) היא מי מבין שני הליצים הוא זה שבאמת חולה בראש. ברור לנו ששני החברים הם בעלי חוש הומור שבמדינות שמנוהלות על ידי מתי גולן יועמדו אל הקיר, אבל מי מהם הוא באמת לא נורמלי? מצד אחד – לדרור רפאל יש מראה וחיוך של מישהו שאפשר למצוא אותו בגן ציבורי חשוך כשרק מעיל גשם ארוך לגופו, אבל לשי גולדשטיין יש מבט בעיניים של "אני אבוא ואוכל את חיית המחמד שלכם בתור סושי, כי זה נראה לי מצחיק". במשק הבית של השמן הנשוי בכלל בטוחים שהשניים הם אותו בן-אדם, שעקב פיצול אישיות חמור במיוחד, ובאמצעות טריקים של מראות והולוגרמות נראים כמו שניים.

מה שבטוח הוא שבינתיים, עד שלא יבוא שינוי מהותי, "זו ארצנו" תסבול מפיצול עצבני בקרב הצופים. מי שלא שומע את "תוכנית הבוקר" ימשיך ליהנות. אנחנו נחתוך ל- NFL.

 

 

Permanent link to archive for 30/11/01.Fri, 30 November 2001

 

מבחני הקבלה לגלי צה"ל, כך מספרת האגדה (והנסיון האישי של חלק מאיתנו), כוללים בתוכם ראיון שבו יושבים מול המועמד, מאחורי שולחן ארוך, מקבץ האגואים המכונה "כוכבי התחנה". עוד ממשיכה האגדה  ומספרת (ככה זה אגדות בתקשורת. אם לא עוצרים אותן בזמן, הן גומרות בתור מנחות דיונים משמימים באזורים חסרי רייטינג) כי בניגוד לרוב המרואינים, שישבו לאורך כל הדרך בתנוחה שהביעה אימה, מהולה ברצון עז למות, קרבה המועמדת אילנה דיין את הכסא לשולחן, הניחה עליו את מרפקיה ואמרה:"מה קורה אחים שלי, הכל טוב?".

הויכוחים על אמיתות האגדה, שנמשכו שנים והיו סוערים יותר מהדיון "צביקה פיק – מלאך או שטן?" (החלטת הסיכום: תזכירו לנו מי זה?), נגמרו השבוע באופן סופי. ביום שישי בערב, מול אמנון אברמוביץ (מאותגר צניעותית בפני עצמו) דיין עשתה את זה שוב. הפעם היא גם הביאה עדים.

קודם כל מילה על האומץ. יש מעט מאוד אנשי תקשורת שהיו מוכנים לנסות ולהידחק לנעליים הלא-ממש-גדולות-בטח-שלא-יחסית-לנעליים-הצמודות של אורית נשיאל-לביא (או שמא נשיא-לביאל?), ובצדק. כמה מהם יצליחו לשבת ערב אחד מול "אמנון" ("אמנון – כוכב על טלוויזיוני כל יודע" – מילון אברמוביץ לתקשורת עברית) ולא לצאת משם זאטוטים כמו יו"ר מועדון המעריצים של משה פרסטר?

חיים יבין? כבר שנים לא. מיקי? אף פעם לא. סוקניק? תביא צל"ש, נדבר. יעל שטרנהל? קטעים איתכם. תוך שניה ישלחו אותה לנגב את הפנים (מהחלב, יא חבורת סוטים). רק המחשבה על "אמנון" גורמת להם לרעוד כמו מי שקיבל הודעה בדואר שמחייבת אותו (בניגוד לכל האמנות הבן לאומיות האוסרות עינויים) לצפות שוב בכל העונה האחרונה של רפי רשף. ברצף.

זאת כנראה הסיבה שבדקות הראשונות של "מבט" היה נדמה כאילו דיין, במסורת הקבוצות ישראליות באירופה, אמנם נמצאת בשליטה מוחלטת במרכז השדה אבל נותנת ליריב הרבה יותר מידי כבוד. כשהיא השתחררה, קצת אחרי תקציר החדשות (מסתבר שכל מה שהיה חסר לחדשות בארץ להשמע מעניינות זה טון דרמטי), גילו ברוממה את מה שאנשי הפרסום של ערוץ 2 כבר מדקלמים -  למשחק יש חוקים חדשים.

במקריות מדהימה (שזה בדיוק מה שיש לנו להגיד על הקשר שבין המלתחה של אילנה אביטל ב"סיטי טאוור" לטעם טוב) הזכיר מה שהתרחש באולפן את הקרבות באפגניסטן. הברית הצפונית כבשה שטחים חדשים אחד אחרי השני, בעוד הטאליבן מתבונן מוכה הלם.

בפעם הראשונה שדיין לא עברה לדום בזמן מונולוג שלו, ואף הצליחה להשחיל את המילה האחרונה, אברמוביץ עוד חייך. כשהיא השתלטה, עם עודד שחר (המצוין כתמיד), על הדיון הכלכלי הוא כבר נראה (חוסיין) בשוק. כשהיא סרבה להתרשם מההערות העוקצניות שלו בקטע הסיום אפשר היה לראות בעיניים שלו מבט שהזכיר לנשוי את בתו, תקווה (שם בדוי), שניה אחרי שלוקחים לה את המוצץ.

בסוף הזובור, אם נשתמש במטאפורה ספורטיבית בסיסית, הכדור נשאר בידיים של דיין. עכשיו היא צריכה להחליט מה לעשות איתו. האם להמשיך בהשפלות (כמו שעושים לעצמם כוכבי ביפ) ולהקטין את אברמוביץ לתפקיד הסייד-קיק הלא רלוונטי (מי אמר אהוד יערי?) בגרסת סוף השבוע של "עובדה", או לעזור לו לשקם את כבודו האבוד ולנסות לתת ביחד תשובה אמיתית להתרעננות של אולפן שישי.

בכל מקרה, הקוראת אורית לביא-נשיאל, מתבקשת לסור בדחיפות לבית התפילה הקרוב למקום מגוריה, ולהתפלל אצל בורא עולם בבקשה שיתערב בתסבוכת המשפטית סביב ערוץ החדשות היעודי. כמו שזה נראה עכשיו, למרות החוק שמחייב להחזיר לעבודה אשה שיצאה לחופשת לידה, רק התערבות אלוהית יכולה להשיב לה את התפקיד. רק להזכירך, יש בצה"ל אמרה (לא, לא "המחנה הוא ביתך – שמור עליו") שאומרת – "אין דבר יותר קבוע מהזמני"

 

 

Permanent link to archive for 30/11/01.Fri, 30 November 2001

@כותרת:  צבועים, נמאסתם

@קרדיט: שני גברים שמנים

@משנה:

@רציף:השבוע שוב נדבר אתכם על ספורט. מה לעשות – יש כאלה שעושים ספורט, אנחנו מעדיפים לראות. כמות השפשפת שאפשר לחטוף מישיבה על הכורסה די מוגבלת (זה לא שאי אפשר, תשאלו את רופא העור שאהחהו מעסייקים במזרה מלאה). בכל מקרה, יוצא לנו לראות ספורט לא מעט פעמים בשבוע. זה מתחיל בשבת עם המשחק המרכזי, ומייד אחריו שער 5, ממשיך ל-NFL וליגת אורנג' ביום ראשון, ליגת העל ואבי רצון ביום שני, ליגת האלופות בימי שלישי ורביעי, מכבי ת"א ביום חמישי וכמובן שיא השבוע – משחק הכדורמים של יום שישי. חוץ מזה אפשר להוסיף גם את "חדשות הספורט" המצוינת, ושומר המסך הקרוי ערוץ ה- NBA. אבל בשבועות האחרונים, קצת ירד לנו מלראות ספורט.

האם זה בגלל שכל כך התבאסנו מהניצחון של הפועל על לוקומוטיב? כן, אבל לא רק. האם זה בגלל שרק שחקני עבר במכבי ת"א יכולים לשמש כפרשנים (ותודו שזה אאפילו יותר מוזר מזה שכל שופטי בג"ץ הם בוגרי האוניברסיטה העברית)? גם. אבל האמת היא שהקרש ששבר את גב התרנגול היה רמי וייץ.

לא, זו לא הייתה נטייתו הכמעט אובססיבית לסטטיסטיקות ביזאריות במיוחד ("היריקה הזאת של פישונט היא הפעם הראשונה שהוא ירק במגרש פתח-תקוואי מאז המחזור הרביעי של עונה שעברה" או לחילופין – "אם מנור חסן יגביה את הקרן הזאת, זאת תהיה הקרן ה- 4500 שהורמה בבלומפילד מאז שיחקה פה קבוצת משטרת המנדט"). זאת הצביעות.

כשהקהל של מכבי תל-אביב מפגיז את המגרש בשקיות מים, ונוהם כל פעם שיעקובו נוגע בכדור, אז הוא עדיין קהל נהדר. אם הקהל של בית"ר היה עושה את זה – הם גזענים, ו"קומץ". ואתם חושבים שוייץ הוא היחיד בזה? לא ממש.

כשיוסי אבוקסיס שיחק בבית"ר, אז הוא היה או "כסחן" או "קצב" תלוי את מי שאלת. אבל כשהוא עושה את אותם דברים בדיוק בשביל הפועל תל-אביב פתאום כולם מדברים   על "פרופסור לכדורגל" .

שלא תבינו אותנו לא נכון – זו לא רק בית"ר שמופלית בתקשורת. הממסד תמיד דופקים שחורים וקטנים. מאוהדים של בני-יהודה מצפים שיתפרעו. בכתבות על קרית-גת או באר-שבע תמיד יביאו לנו סיפורים על דמויות עממיות וצבעוניות. הצבע היחיד שיביאו לנו על הפועל תל-אביב זה הצבע של התחתונים של האוהדות (ותודה ליורם ארבל על התבטאות רגישה במיוחד בנושא). כי הפועל תל-אביב, בדיוק כמו מכבי תל-אביב, מכבי חיפה וכפפות הזהב נצרת היא קבוצה אירופאית. השמועה טוענת, שמרוב אירופאיות את המשכורות משלמים שם ביורו.

דמיינו מה היה קורה אם אוהד של בני-יהודה, סכנין או אפילו בית"ר, היה נפצע במהלך משחק ושוכב ללא הכרה בבית חולים במשך חודשים. האדמה הייתה רועדת, ועדות החקירה כבר היו תולות את האשמים בכיכר ציון ושלי יחימוביץ הייתה מגישה מהדורה מיוחדת של "פגוש את העיתונות". למכבי חיפה? אפילו לא שולחים פקס.

 

נ.ב. אנחנו רוצים להחמיא לערוץ הספורט על מהלך הספין התקשורתי המדהים ביותר מאז ששי בושינסקי ואביב בזק כיכבו במקומותינו – ערוץ הספורט החדש. פתאום נפל לנו האסימון – כל המטרה של ערוץ הספורט החדש היא לגרום לערוץ הספורט הישן להיראות טוב. כן, כן, פתאום כל מיני פרשנים שרק לפני חתכו את ערוץ הספורט ואת העומדים בראשו בכל הזדמנות אפשרית מדברים עליו בנוסטלגיה שלא נשמעה פה מאז הרה-יוניון של מבצע אנטבה (ואם לא היה רה-יוניון של מבצע אנטבה, מן הראוי שיהיה. לראות את יורם גאון במדים עושה אותנו רטובים). אז לפני שאתם בוכים ומתלוננים על איך הערוץ החדש הורס את הערוץ הישן והטוב, תפתחו את הארכיון ותיזכרו מה אמרתם/חשבתם רק לפני שנה. אנחנו יודעים שהסמים דפקו לכם את הזיכרון – אבל אם תעשו מאמץ, אנחנו בטוחים שתצליחו.

 

Permanent link to archive for 23/11/01.Fri, 23 November 2001

@כותרת:ימי הרדיו

 

@רציף:השבוע, אחרי שאיבדנו כל סוג של תקווה לראות עלילה מציאותית ב"סיטי טאוור" (כמו למשל שמישהו יבעט לצביקה פיק בראש, יסביר לו ששנות השבעים נגמרו ושילך כבר להסתפר, בשם האלוהים), החלטנו לעבור ל"בריזה". ארזנו שני חומוס אחלה (מילא למכור לנו שמשפחה שמדברת במבטא כל כך כבד חושבת שחומוס מקופסא הוא הדבר האמיתי, אבל מאיפה יש לבן  האובד שיער ג'ינגי? אתם רוצים לספר לנו משהו?), קסטה של אייל גולן, קלטת ההדרכה "דבר בח' וע'" של סוזי מילר ויצאנו לדרך.

ככה נתקלנו בפעם הראשונה בתופעת הטבע של "המומחים". האם זו עוד סדרת רטרו עצבנית כמו "הגומלים" (כל כך ברור שאמה פיל החדשה לא ראויה ללקק את המגפיים של אמה פיל הישנה, למרות שהיינו שמחים לראות את זה)? האם זו סדרה אלק חברתית כמו "הפועלים"? לא. "המומחים" היא תוכנית הדגל  של הערוץ (תוכנית דגל - שם קוד ל"בואו ותראו איך אנחנו משקיעים בהפקת מקור"), תוכנית כמעט יומית (כמעט יומית – שם קוד ל"בשבת אנחנו דוחפים לכם זבל ולקטים") שבה יושבים מומחים ועונים לשאלות מאזינים בנושאים שונים – רפואה, מערכות יחסים, מיסטיקה וכל החארטה הזה. הכל חוץ משיעור יתר ובישול גורמה פולני (גורמה פולני – שם קוד לגפילטע פיש מעוטר בציר לבנבן וגזר חיוור).

עכשיו בואו נשחק את המשחק האהוב עלינו (מבין אלו שלא כוללים בחורות ורטבים של אוליביה) – "מה עבר להם בראש?". מה רוצים אנשי בריזה? להיות ערוץ ישראלי. מה הדבר הכי ישראלי שיש? "הבימה המרכזית", כמובן ("אני רוצה להגיד למשה מחולון וכל השמאלנים שבגלל אנשים כמוכם המדינה נראית כמו זבל. ונעבור למאזין הבא"). ומבין הדברים שלא יסבכו אותנו בתביעות דיבה? שאר התוכניות של "רדיו ללא הפסקה". אז בואו ניקח את התחנה האזורית הכי מוצלחת (מלבד קול הנשמה – יש שם אחד עם טיעונים לוגיים יותר מצחיקים מדרור ושי), נתעלם מתקדימי העבר הכושלים של "זהבי עצבני", גדעון רייכר וקובי ואברי (נשבענו שלא נזכיר אותו יותר, אבל אנחנו לא יכולים להתאפק) ונעביר אותה לטלוויזיה.

אחרי כל זה, לא פלא ששלושים שניות אחרי שהתחלנו  לראות את תוכנית המסיטיקה בהנחיית ריטה שוקרון  התחלנו למצמץ בעיניים. לא מהסיפורים המרגשים, חס וחלילה (גברים אמיתיים בוכים רק מכדורגל ופרסומות של פלאפון) אלא להחזיק אותן פתוחות. בלי שום קשר לנושאי השיחה (ולשאלה האם אפשר לקרוא לך בקפה שלא אתה שותה), המסך היה יותר קפוא מהביצים של שחקני הפועל במוסקבה (כאלו אנחנו, חוזים את העתיד). לאורך כל השעה הייתה לבמאי אפשרות בחירה בין ארבעה סוגי שוטים, כל אחד יותר מת מהשני. שפה ניקבר אם הוא לא שיחק סוליטייר מרוב שעמום. לקרוא לזה טלוויזיה זה כמו לקרוא לכרמן אלקטרה כונפה. אם כבר צריך לסבול רדיו, אנחנו מעדיפים את השקופית של ערוץ 1. אומנם צריך לשמוע רשת ב', אבל לפחות היא זזה.

 

 

Permanent link to archive for 16/11/01.Fri, 16 November 2001

@כותרת: גל ירוק

 

@קרדיט: שני גברים שמנים

 

@ביניים:

 

@רציף: אנחנו אנשים מוזרים. לא רק בגלל שאנחנו קונים בגדים ב"המשביר מחסני אופנה" (יש שם יופי של בגדים לשמנים), אלא בעיקר בגלל חיבתנו היתרה לכל סרט שריח צבא (טחוב ומיוזע) נודף ממנו בכלל, וסרטים תיעודיים בפרט. לכן, כששמענו שיש סדרה תיעודית חדשה על טירוניות במחנה 80, הרגשנו כמו רפי גינת ששומע על שוד מזויין. גם כי נחמד שהלווין מעלים הפקות מקור רציניות (ולא, "קוץ" עם איתי שגב לא נחשבת) אבל בעיקר כי מאז "להיות קצין" ו"רובאים" המיתולוגיים, לא היתה לנו סדרה טובה על צבא פה בארץ ("טירונות"? הצחקתם אותנו).

נתחיל בדברים הרעים - הפספוס המרכזי של "ירוקות", מעבר לחסרון בסצינת מקלחת שיכלה לנצח ברייטינג את ערוץ 2 (למרות שהיום זה כבר לא ממש חוכמה), היא בהעדפת הסנסציות. לקחת חוויה כל כך המונית ולהתמקד בדמויות כל כך שוליות כמו הבחור שהוא בחורה (או ההפך?) והטירונית החמודה אך המתחכמת עם סיפור החיים הקשה ("נראה לי שאני יותר חכמה מהסמלת שלי"), זה כמו לעשות סרט על הרוק הישראלי ולהתמקד בעוזי חיטמן.

בעיה שניה היא המגוון. הבריטים, שהפכו את ז'אנר הדוקו-סופ לאומנות (כמו שמורן איזנשטיין עשתה לתפקיד הבלונדינית מגלגלת העיניים) עם סדרות כמו "רובים ושושנים", על צוערות באקדמיה הצבאית סונדהרט, הבינו מזמן שצריך ללכת על הרבה סיפורים, של הרבה אנשים, ולא להתמקד רק בשתיים שלוש בנות, עם הרבה יותר מדי דקות מסך. 

אבל זה לא משנה כי אם צולחים את כתמי הצהוב, יש ב"ירוקות" אמירות חשובות. הנסיון להתמודד עם השאלה "מי צריך את זה בכלל?", השיחה שבה אחת הבנות מספרת שהיא מעולם לא ניסתה אקסטזי ובדממה שנוחתת על האוהל רק בחורה אחת אומרת "גם אני", סצינה שצריכה להשלח דחוף לרשות למלחמה בסמים ואולי חשוב יותר מהכל  - ההתבוננות בסגל הפיקודי. 

הרבה שנים עברו מאז שעשינו טירונות (מחנה מנוס קיים והעולם שותק!), ואין לנו מושג אם מדובר בבימוי מכוון, או שהן פשוט כאלה, אבל בכל פעם שהמצלמה עברה את גדר הדיסטנס וראינו חבורת אנשים, עם הרבה יותר מידי כח, שחיים בתוך עולם ערכים שלא קשור לעולם האמיתי והיה נדמה לנו שאנחנו מביטים לתוך ישיבה של מועצת הרשות השניה.

בשורה התחתונה – שיחוק. מדובר בסדרה משובחת, שנהנינו מכל דקה שלה. באמונה. מסוג הדברים שנסמן ביומן לראות (קצת כמו מילה ג'ובוביץ). ועוד עניין אחד. אנחנו, באופן אישי, מעדיפים את "פרחים בקנה ובנות בצריח" בגרסת הסרף-רוק המקורית שלו. עניין של נטיה. 

 

 

 

Permanent link to archive for 09/11/01.Fri, 09 November 2001

@כותרת: היפה בתבל

@רציף: לפני כשבועיים, לאחר הפצרות חוזרות ונשנות מצד גורמים במערכת, התקין השמן הרווק "תבל דיגיטל" בביתו, במקביל ללווין המותקן שם אחר כבוד. כל מיני נימוקים כמו – "אם לא יהיה לך את זה, איך תכתוב על יצפאן?" לא ממש הזיזו לו, אבל נימוקים אחרים כמו "אנחנו נשלם על זה" דווקא עשו את העבודה יפה. תוסיפו לזה את הלחץ של החברה ששני הדברים היחידים שהיא אוהבת בטלוויזיה זה "לחיות את החיים" ו"שבתות וחגים" ותבינו למה לא היתה ברירה.

לאחר התדהמה הראשונית שלהם מכך שמישהו רוצה גם וגם הגיעו להם אנשי תבל העליזים והתקינו את תבל דיגיטל במהירות וביעילות. העובדה שביום שהם התקינו את הכבלים הוא אותו היום שבו מת קו הטלפון בדירה היא מקרית לחלוטין, אנחנו בטוחים. גם העובדה שמספר דקות לפני ש"שבתות וחגים עמד להתחיל" פתאום נעלמו ערוצים 3,4,5,6 ו-8 מהממיר ובמקומם הופיעה כתובית "על מנת לראות ערוצים אלו עליך לשדרג את החבילה שלך", גם היא מקרית לחלוטין. באמת.

מה שלא מקרי הוא שתבל דיגיטל ממשיכים מסורת ארוכת שנים (עוד מהימים שהם היו סתם תבל, בלי דיגיטל) ויורים לעצמם ברגל, בלי הרדמה. למה אנחנו מתכוונים? אנחנו מתכוונים לממשק הבאמת מחורבן של הכבלים הדיגיטליים. הדפדוף בין ערוצים איטי בטירוף, כשמסתכלים לראות מה התכניות הבאות בכל ערוץ, במקרה הטוב יש מידע לשלוש תכניות קדימה. אי אפשר לקבל תקציר של תוכנית שלא משודרת כרגע (לא בצורה נוחה לפחות) ואמנם המשחקים נחמדים (אנחנו כבר לא רעים במיני-גולף) אבל להגיע אליהם לוקח כל כך הרבה זמן שאת האלמנט של ייאוש הכניסו לנו עמוק.

עכשיו תבואו ותשאלו – אז מה? זה קצת מציק אבל למה פוגע בכבלים עצמם? (יש לכם נטייה לבוא ולשאול שאלות כל הזמן. אתם מוכרחים לעבוד על זה). התשובה היא – זה מוריד את החשק. נניח שראיתם את פרומו לסרט מרשים באחד מערוצי הסרטים של הכבלים. אין הרי שום סיכוי שאתם זוכרים את מספר הערוץ, לכן אתם מתחילים לדפדף לכם כלפי מעלה מהערוץ שהייתם בו באותו רגע (מי אמר Spice?), עד שתגיעו לערוצי הסרטים תשכחו לחלוטין מה רציתם ואיך קוראים לגננת שלכם מגן חובה (רבקה, כמובן. זה שם ג'נרי לגננות). הנקודה היא שממשק מהיר, יחד מדריך תכניות טוב, גורמים לצופה לראות דברים אקראיים מעבר למה שהוא התכוון. כשהוא עובר לו לתומו בלווין, ורואה שבערוץ Yes+ יש "רצח מאדום לשחור – הסרט", שמעולם לא הוקרן בארץ, הוא יישאר לראות. עם הממשק של הכבלים – הוא יראה מה שהוא תכנן לראות, ולא יותר. ככה יוצא שהשלט של הכבלים מונח אצלנו על השולחן כאבן שאין לה הופכין (קצת כמו מפלגת העבודה) חוץ ממתי שאנחנו מתכננים לראות "שבתות וחגים" ו/או "יצפאן". שאר הזמן – אנחנו מזפזפים בלווין.

ועוד נקודה קטנה למחשבה – אם זאת מהירות הזפזופ בכבלים – כמה מהיר יהיה האינטרנט המהיר שלכם?

 

Permanent link to archive for 02/11/01.Fri, 02 November 2001

למרות שרצף הזכיות של ערוץ 1 בתואר "הגוף הכי מרגיז בעולם - גרסת השמנים" מזכיר יותר ויותר את אוסף האליפויות של מכבי ת"א (שנה אחת פשוט היינו חייבים לתת את התואר ל"בזק", בשם הצדק ההיסטורי) אנחנו מוצאים את עצמנו נדהמים כל פעם מחדש מחוסר הסבירות הקיצונית שלוקים בה אנשי ההר.

דוגמא מצויינת לכך התרחשה ביום רביעי שעבר (17:30) כשאחד מאיתנו, גילה, באופן מקרי לחלוטין, שבלי טיפת יחסי ציבור - ובלי שום הבנה לגודל האירוע - התחילו שידורים חוזרים של הסדרה "החופש האחרון" עם להקת "צעירי ת"א", אחת הסדרות המקוריות הכי טובות שנראו כאן אי פעם. וכל מי שמעווה עכשיו את פניו בבוז - א. שתוק ב. הכל עובר עליך וקקה בידך. ג. תזהר, אנחנו נשב עליך.

למען הסר ספק, כפי שהייתה מנסחת זאת הלן גמבל, עורכת הדין הצמודה של המדור, כל קשר בין "החופש האחרון" לתוכניות "לא כולל שירות", שבאו אחריה -  והפכו את דנה "הקושרת" דבורין ושיר "הנוגה" גוטליב לכוכבות על - הוא מקרי. חלק קטן מהקאסט (בעיקר הגבות של סהר פיין) נשאר, הקונספט של דרמה קומית שמשולבים בה שירים (מיותרים בכל קנה מידה) שרד, אבל בדיוק כמו במקרה "ספי", זה אפילו לא התקרב למקור.

מה שהפך את "החופש האחרון" לסדרה שצריכה להלמד במסגרת שעורי ההיסטוריה של הטלוויזיה (הי, אם מלמדים נושאים כמו "מיגדר", אין שום סיבה שלא ילמדו את זה יום אחד) היא העובדה שיותר מאשר ב"תופסים ראש"  - שם התחילה הקריירה של חצי ערוץ הילדים (ונגמרה זאת של דטנר) -  עשו בה כישרונות אדירים את הצעד הראשון.

אורן שבו, שמשחק עכשיו ב"שבתות וחגים" ומסומן כדבר הבא, ניר פרידמן שכבר הוכיח בתור "צמר" את הפוטנציאל, ושרית וינו-אלעד, שאם הייתם עוזבים פעם את הבית, הייתם יודעים שחוץ מ"הבורגנים" גם נותנת הופעות גדולות בקאמרי, הם רק הציפוי לדובדבן שבשוקולד -  בהופעה ששורפת את המסך, עם עשר שנים (וכמה קילוגרמים) פחות, מוכיחה אורלי ויינרמן הצעירה, שבלונדינית הוא אכן תפקיד חייה.

עכשיו תוסיפו לזה את הטקסטים של יאיר לפיד, הרבה לפני שהוא נבלע במעוז המיינסטרימיות של ערוץ 2, שלקח ב"חופש האחרון" סיפור מסגרת בנאלי (כמו פרק של "שחר") והפך אותו - באחד ממפגני הכתיבה הכי הזויים שנראו כאן אי פעם - לכיף אינטיליגנטי שמטובל בנונסנס, ותקבלו קאלט ישראלי חסר מתחרים.

אי לכך ובהתאם לזאת, אנו מבקשים להטיל את כל כובד משקלנו (מילולית) על מנת שכולכם תשימו לב לפנינה הקטנה הזאת, למרות שערוץ 1 מנסה לקבור אותה קבורת חמור.

 

@כיתובתמונה: לארה פלין בויל. הפרקליטה הצמודה של המדור.

 

Permanent link to archive for 26/10/01.Fri, 26 October 2001

 

@רציף: לפני מספר שבועות כתבנו כאן מעין רשימה של אנשים שאין להם מה לעשות בטלוויזיה שלנו, ונשמח אם יעזבו אותה לבלי שוב (אם היינו רואים את 'שחר' מראש, כנראה שהרשימה הייתה אחרת). בין השמות בלט שמו של אחד אבי רצון. בהזדמנות זאת - אנחנו רוצים להסיר את הכובע בפניו של רצון ולהגיד - אח שלנו, טעינו.

לא בקלות אנחנו מתנצלים בפני אנשים, בטח לא בפני אוהדי מילאן (כאשר ידוע שיובה היא היא הקבוצה ואין בלתה), אבל מה לעשות והתוכנית החדשה של אבי רצון 'בטריבונה' (ערוץ 'בריזה' בלווין) היא אחד הדברים שהכי היו חסרים לנו פה בתרבות הספורט בארץ (איך אפשר להכניס כל כך הרבה ניגודים בשלוש מילים?).

אחת הסיבות שלחובבי הספורט יצא שם רע בקרב החצי שמנהל את העולם (כלומר נשים) הוא החסך בפורום  שמדסקס ברצינות בלי לפחד את מה שקורה. אנחנו חולים על התחת של מודי (לא במובן הזה, תירגעו), ואולי עד סוף העונה נתרגל לוואן-ליינרס של מוטל'ה (התרגלנו לחריזות של אבי מלר, נתרגל להכל) אבל ערוץ הספורט בכלל, ו"שער 5" בפרט, לא יכולים (או לא רוצים?) לקיים דיונים ארוכים בעניינים שעל סדר היום. "בטריבונה" מספקת את הצורך הזה.

זה, כמובן, לא אומר שאין לנו מה להגיד (איזו הפתעה. לנו היה מה להגיד גם בסדנת הויפאסאנה שעשינו. זאת היתה ויפאסאנה מיוחדת לשמנים, שבה לא מדברים פשוט כי כל הזמן הפה מלא בסטייקים). למשל - האורחים שמסתובבים בפריים כמו אסי טובי ברחבת ה- 16 (הלוך ושוב בלי יד מכוונת, ובמקרה של טובי, גם בלי תפוקה), מעלים את השאלה המתבקשת – האם לבריזה יש תקציב למעברונים, או שזה שמור לאשכנזים?

תוסיפו לזה את הטריבונות שעליהן האורחים יושבים. זה אולי קונספט גרפי מגניב, אבל לא נראה שנוח להם (אחרי הכל, הם רגילים לארוחות הסיניות והכסאות המרופדים של תא הכבוד).

מצד שני – יש בתוכנית הזאת צדק פואטי. רצון, איש שלקח את תפקיד "הילד הרע" לדרגות של אומנות (כאלו שלא נראו מאז ימי הזוהר של ג'ן ב"דוסון קריק"),  אמור להיות, בתור מנחה, משליט הסדר באולפן. ולראות אותו קם על שאול אייזנברג ("אני ראיתי אותך בתא הכבוד!") מוכיח שיש דבר שנקרא קארמה.

איך שלא תסובבו את זה, כשהפה הכי גדול באזור מדבר - המוזות שותקות. אנחנו מוכנים להתחייב  שאין אושיית כדורגל בארץ שלא תשב לראות אותו מדי שבוע. אה כן, אנחנו גם פותחים התערבות על כמה זמן ייקח לגברי להגיע לתוכנית רק כדי לעזוב בזעם. תסמכו עליו - הוא יגיע.

 

נ.ב. בימים אלה משודרות ב- Yes+ שתיים מהקומדיות הכי מבריקות שנעשו אי פעם - "ג'יבס וווסטר" ו- "פוליטיקאי קטן שלי". להקליט ולשמור.

 

 

 

Permanent link to archive for 19/10/01.Fri, 19 October 2001

 

כמו כל האזרחים המודאגים ישבנו גם אנחנו וקראנו בצמאון כל מילה שהתפרסמה על לוח המשדרים המיועד של הערוץ המסחרי החדש (עוד ערוץ שלא יהיה מה לראות בו  חוץ מפרסומות – איזה כיף!). בין שאר התוכניות ("פורמט חדשני שטרם נראה בארץ") מצאנו שם פנינה קטנה אחת – גרסה ישראלית לסאטרדי נייט לייב (ס.נ.ל.).

למי שלא ממש היה מחובר (לעצמו, לכבלים, לעולם) בשנים האחרונות -  תקציר. בשנת 75' עלתה לשידור באן.בי.סי. (סוג של זכיין) תוכנית מערכונים שהתגאתה בקאסט אלמוני יחסית שמארח כוכב גדול אחר בכל שבוע. מהרגע הראשון זאת הייתה הצלחה הצלחה היסטרית (כמו שישוס- אבל לא) בסדר גודל עולמי (כמו מסע – אבל לא). אפילו בקריות (קריית שמונה, קריית שאול או קריית הסביונים. מה זה חשוב?) שמעו על האחים בלוז.

בין הכוכבים שהתגלו בתוכנית אפשר למצוא (מדגם מייצג) את  ג'ון בלושי,  אדי מרפי - שהחזיק שנים את התוכנית בעצמו (כמו תומר שרון ב"של מי השורה הזאת"), בילי קריסטל, מייק מייארס (אוסטין פאורס בשבילכם), אדם סנדלר ודיוויד ספייד. היו רגעים גדולים, היו נפילות (כמו תומר שרון ב"המצב"), אבל סנ"ל הפכה לגל"צ של ל.א. (אפילו שהיא מצולמת בניו-יורק). ועכשיו מספיק עם ה"רונבנישיות" (חזרה על דברים ידועים עם פוזת "תנו-לי-להיות-הראשון-שמספר-לכם") ונגיע לפואנטה.

הרעיון לעשות ס.נ.ל ישראלי הוא על פניו רעיון גדול. תוכניות מערכונים הם הפתרון האידיאלי לפיתוח דור צעיר של קומיקאים והן הוכיחו את עצמן גם במדינות לא ממש מפותחות במזרח הים התיכון. הקומדי סטור ילדה את שמש, פליטי פלפוס נפוצו לכל עבר, "זהו זה" עדיין מפרנסת את כולם והחמישיה הביאה את הבורגנים (שזה לא קומדיה אבל מספיק קרוב) ואת הפרסומות ללוטו (מסחור מסחור! מרגיז מרגיז!). חוץ מזה, הצעירים זולים, יחסית, לא צריך להשקיע בתפאורות אולפן צעקניות ורמת המחויבות ללקוח היא כמו של חברה ממשלתית מסורבלת (הקטע לא מצחיק? כבר מתחיל חדש).

עכשיו כל מה שנשאר לוודא שבמעבר החד לעברית לא תהינה נפילות (קראנו משהו על פורמט סאטירי מחו"ל שלא ממש הצליח בארץ – תהרגו אותנו אם אנחנו זוכרים מה זה היה) מעבר להקטנה פרופורציונית של גודל הכוכבים (אורנה דץ או סלמה הייק? אכן בחירה קשה). ס.נ.ל. נבנתה על סטירה פוליטית אכזרית שצוחקת כל כולם (בשבוע שעבר שידרו בלווין פרק משנת 79' שבו אמרה הקריינית – "ישראל החליפה השבוע את המטבע שלה מלירה לשקל, ע"ש מטבע שהיה מקובל בימי התנ"ך. כמו כן הודיעה ממשלת ישראל כי כהלך חוקי נחשבים מעתה גם גמלים, כבשים והבנות שלכם"). כל ניסיון ריכוך יתקבל בתגובה אלימה.

 

נ.ב. בעקבות גל התגובות שקיבלנו על הטור של שבוע שעבר (בעיתונות המקומית 'גל תגובות' זה יותר מאחת), הנה הכתובת של העצומה להשארת "לחיות את החיים" ב"ויוה" - www.azuma.co.il/show_petition.pl?id=253

 

 

 

 

Permanent link to archive for 13/10/01.Sat, 13 October 2001

 

 

@כותבוקסה: מי יגיד לי מי ידע? (מספר 432)

@רציף:

די. נגמרה תקופת החגים (השבח לאל היושב במרומים ומגדל סטייקים, אמן), ולכבוד החזרה לשגרה, יש לנו כמה שאלות לא פתורות שהיינו רוצים להבין. מסוג השאלות שמתחילות בהפנייה לאיבר מין של קרובת משפחה מדרגה ראשונה (רק בערבית)

·        למה איתי שגב עדיין משדר?

·        למה ניקיטה נגמרה?

·        אם זה אופיום להמונים, למה הוא באיכות חרא?

·        מישהו עוד זוכר מה היה ב'בית הלבן'? ב'סופרנוס'? למה אנחנו צריכים לחכות כל כך הרבה בין עונה לעונה?

·        מה לעזאזל קורה עם 'אוז'? האם נזכה אי פעם לראות את אחוריו של דילן מ'בוורלי הילס' מבותקים על ידי שילינג'ר?

·        אם 'אבי רצון' הולך לשדר את תוכנית הכסאח החדשה שלו בבריזה, זה אומר שהוא ייכנס רק בשחקנים/מאמנים אשכנזים?

·        למה ב- YES לא מביאים את METV? או את StarTV?

·        למה בכבלים לא מביאים את ...?

·        זה אינטראקטיבי זה?

·        מה עם "הישרדות 3"? למה ליצור פיגור?

·        מה הרעיון של להביא מיני-סדרה על ישו בשמחת-תורה? אנחנו היחידים שזה נראה להם תמוה?

 

 

Permanent link to archive for 12/10/01.Fri, 12 October 2001

@כותרת: תנו לחיות לחיות!

@משנה: אנשי "ויוה" רוצים להוריד לשמנים את ה- Soap שלהם. כן – גם גברים מסוקסים רואים אופרות סבון.

@רציף: בגליון האחרון של "ויוה פלוס" גילינו על מזימה זדונית – להוריד את הסואופ החביב עלינו. כן, כן, אנחנו שני גברים שמנים, ואנחנו מכורים ל"לחיות את החיים" (ווי לאב יו, שני גברים שמנים!). מה לעשות, השמן הרווק וחברתו אוהבים להתכרבל להם בפוך מדי לילה ב- 11:35, להעביר ל"ויוה", ולקלל את אסא ביוקנן (יש לבטא איי-סא).

לכאורה, אין דבר רחוק יותר משני גברים שוביניסטים, לא רגישים ואטומים שכמונו (או בקיצור – בהמות) ובין אופרת סבון אמריקאית שטנצית שכזו. אבל, גם לבהמות יש צד רך ורגיש (מה שאנחנו קוראים – 'פילה'), והצד הרגיש שלנו הוא בלראות "לחיות את החיים".

ועכשיו באים האנשים הרעים מ"ויוה", ורוצים לקחת לנו את אופרת הסבון היחידה שראויה למאכל אדם (וכלב).

אנחנו יודעים מה קורה עכשיו – קמים כל המעריצים השוטים של אופרות הסבון האחרות ומסבירים לנו הן שוות לא פחות. אז בואו נלך אחת אחת, ונסביר לכם ולכן למה הן לא טובות, ואז תבינו ש"לחיות את החיים" היא היא המלכה והיא חייבת להישאר.

"ימי חיינו" – וואלה, סדרת מדע בדיוני מטורפת. כל מי שראה את הפרקים עם סטפנו ופרח לב-הזהב שהוא מחפש בג'ונגלים בשביל להציל את רומן, יודע למה אנחנו מתכוונים. "צעירים חסרי מוח" – פשוט שעמום מטורף. לא קורה שם כלום, וזה לא קורה כבר 30 שנה.

"היפים והאמיצים"? סבא שלנו, בבית אבות, שאי אפשר להגיד שיש לו יותר מדי בחירות מה לעשות בזמן שלו כבר התייאש מברוק, ת'ורן, רידג', טיילור וכל האשר. כמו שהוא אמר – "מה עם כל חילופי הזוגות האלה? א קיינע תרבות".

"לגעת באושר"? וואלה, בואו תגעו לנו פה. "מרזי מורית" יחד עם "וולה", בשילוב של אילנה ("אלי לוזון? לא מכירה") אביטל זה לא משהו שאנחנו יכולים לעכל, למרות שהבנו שכבר יש ריקוד-עם לפי השיר.

זה משאיר אותנו רק עם הספרדיות (סליחה, הדרום-אמריקאיות) – "בטי המכוערת" – איך אפשר להתלהב מסדרה בה הקוסון הראשי (להלן, ארמנדו) נראה כמו פקיד בדואר? ובינינו – מה שלא תעשו, בטי תישאר מכוערת. "בשם האהבה" – עם חיקוי ג'ורג' קלוני המקסיקני, בה לכל דמות יש צבע אחד בלבד של בגדים שמותר לה ללבוש?

מה אתם רוצים שנראה – "פנינה שחורה"? ראינו את הסדרה הזאת כבר שש פעמים, שלא לדבר על על רוסריה הסבתא העיוורת, שאין בנאדם במדינה שלא יודע שהיא לא עיוורת.

בקיצור – עד שלא מחזירים את גוסטבו ברמודס – שלא ידברו איתנו.

מה שמביא אותנו למסקנה הבלתי-נמנעת – "לחיות את החיים" היא הסדרה הכי טובה שיש, שלא לדבר על הערך החינוכי המדהים שיש לה. אם תורידו לנו אותה עכשיו, איך נדע להתמודד עם סרטן השד כמו וויקי? איך נדע להינצל מתאונת-רכבת כמו נורה? איך נעשה מתיחת פנים כמו בו?

אנו מצרפים את שני קולות הבס שלנו לכל הנוגעים בדבר – תנו לחיות לחיות!

 

@כיתובתמונה: זה קוסון אמיתי!

 

Permanent link to archive for 11/10/01.Thu, 11 October 2001

@כותרת: 4 הערות על המצב

@משנה:

@רציף:קודם כל אנחנו רוצים להבהיר שבגלל כל החגים והבלגנים, מה שאתם קוראים בעיתון נכתב בערך שבועיים לפני שהוא מודפס, ככה שאם אתם מרגישים שאנחנו לא בדיוק רלוונטיים – זכותכם. זכותכם גם לקנות את האוסף המחומש של "אבי טולדנו" ("לא ניתן להשיג אוסף זה בחנויות!"), ושוב – זאת בעייה שלכם.

השבוע התכוונו לדבר איתכם על המזימה הזדונית של "ויוה" להוריד לנו את "לחיות את החיים", אבל במקום זה אנחנו רוצים קצת לדבר על חדשות ערוץ 2, הידועים גם בשמם – "חברת החדשות". גם ערוץ 1 לא הולך לצאת פה נקי, אבל בואו נעשה את זה מסודר.

בשני לאוקטובר ארע הפיגוע ביישוב אלי-סיני. אצלנו בבית יש נוהל פיגוע מסודר. האינטרנט פתוח על אתרי החדשות הרלוונטיים, הטלוויזיה מזפזפת בין ערוץ 2, ערוץ 1, סקיי ניוז, CNN ואל-ג'זירה בסדר הזה (כן, אנחנו יודעים ערבית. לא סתם שירתנו במודיעין חמש שנים. מה חשבתם, שאחרת היו נותנים לנו לעשות שמירות על גיל 45?). אז בעקבות אותו ערב מרוכז – הנה כמה מסקנות מאוד אישיות שלנו.

1.               יש מעט דברים שמרגיזים אותנו יותר ותורמים לכיסוי החדשותי פחות מאשר הצילומים הקבועים של פצועים מורדים מהאמבולנסים לתוך פתח חדר המיון. למה זה טוב? למה? אנחנו יודעים שיש פצועים, יש לנו איזושהיא הנחה סבירה שהם מגיעים לבתי החולים, אז למה אנחנו צריכים לראות אנשים בשעות הקשות שלהם? מילא אם זו היתה פעם ראשונה ומיוחדת, ניחא. אבל זה שוט שראינו כל כך הרבה פעמים, שעכשיו אין בו יותר ממציצנות זולה ופגיעה באנשים. אין לאנשים פצועים זכויות? איפה יצחק קדמן של המבוגרים שיגיד משהו אצל רזי ברקאי בבוקר? יש לנו משאלה אחת בלב, והיא שאחד הפצועים שמצולמים ככה יגיש פעם תביעת דיבה של מיליוני דולרים נגד חברת החדשות, הצלמים שלה, העורכים שלה, ודני רופ (הוא קשור, תאמינו לנו שהוא קשור). אנחנו מבטיחים לבוא לעודד ביציע בבית המשפט.

2.               בימים כתיקונם, כשיש פיגוע כזה, מיד יש עליו דיווח מיידי ברשתות הזרות. Sky News בדרך כלל מקדימים את ערוץ 1 ו- 2, ואפילו CNN שולפים את האנימציה של Breaking News. הפעם – גורנישט. בקושי נתנו כמה דקות אחרי שעה. הנאום של טוני בלייר (אח, למה לנו אין ראש ממשלה כזה?) היה יותר חשוב, כמו גם דיילת בוכיה של סוויסאייר.

3.               בואו נדבר שנייה על הפרשנים הצבאיים. מחד, רון בן-ישי, ומאידך רוני דניאל. אנחנו רוצים להציע בזאת לבטל את שניהם. מה הם תורמים לנו? מצד אחד, בן-ישי עם אפיל של נומבון שמבטיח לנו שאין מחבלים מבוצרים בשום מקום. באמת. זו רק תרגולת סטנדרטית. א-הא. נכון. מצד שני, והצד היותר גרוע – רוני דניאל שמתעקש כל הזמן להפחיד אותנו עם דברים שרק הוא יודע. חוליות שמסתובבות, התקפות על יישובים אחרים. אנחנו רוצים להודות לך רוני, שבזכותך בילינו את הלילה עם חלונות סגורים ונעולים באמצע הקיץ.

4.               ולבסוף, שאלה שמטרידה אותנו כבר הרבה זמן – המדרגות באולפן של חברת החדשות – לאן הן מובילות? מאיפה אתם משדרים, מהמרתף של מישהו? זה בא לסמל את השואה? הומאז' ל"וויינס וורלד"? סטיירווייס טו הבן?

 

Permanent link to archive for 05/10/01.Fri, 05 October 2001

@כותבוקסה: קצת עקביות, בבקשה, תודה.

@משנה: השמנים ישבו לראות טלוויזיה ביום כיפור. לאן הם הולכים כשהם ימותו כבר די ברור, והם מוכנים לחתום על זה.

@רציף: אנחנו כותבים את השורות האלה בעיצומו של יום הכיפורים. כן, כן, כופרים אנחנו, ואנחנו יודעים שאלוהים ינקום בנו יום אחד. מצד שני – אנשים שראו איך אנחנו נראים טוענים שזה כבר קרה, אז מה יש לנו להפסיד.

בעוד אחד מאיתנו עסוק עם הצאצאית הטרייה שלו (תקווה ג'וניור, שמה בישראל), השני התיישב לו בדד אל מול הטלוויזיה, מצויד בסטרפסילס, קולדקס, ובלק-ראשן עם קרח (כל מה שצריך בשביל לצאת משפעת).

תשאלו – מה פתאום לשבת מול טלוויזיה ביום כיפור? הרי אין! אז זהו, שבניגוד לפעם, היום אפשר לצפות עם כל מבחר הערוצים שנותנים לנו, שכן יהיה מה לראות. תכתנתנו לנו את הערוצים הזרים ב'מועדפים' שלנו וישבנו לראות. פתאום – נעלם MGM, ובמקומו כמו קסם רע של סברינה (את קוסמת לא? לא יכולת לזמן לך אופי מאיזה כובע?) הופיעה שקופית של איזה גוף שקורא לעצמו "טלעד – ערוצי שידור". מיד אחריו – נעלם גם ה- History Channel, ושוב פעם – "טלעד – ערוצי שידור". הייתכן? אמרנו – לא נורא. נתנחם בקצת ספורט. או אז ניחתה המכה הקשה מכולם – ESPN שבק, אפילו בלי שקופית הסבר. גבירותי ורבותי: אנחנו רוצים לשאול – למה?! מה קרה? מה כואב לכם? למי זה מפריע שאנחנו יושבים לראות את גרין ביי טוחנים את וושינגטון בשידור חוזר? לא שהיה רע עם בי.בי.סי פריים (אחרי שרואים את The Weakest Link, "המיליונר" נראה כאילו הוא בסלואו-מושן), אבל אנחנו משלמים בשביל ערוצים זרים, ולא מעט כסף (אה כן, מה זה "תשלום חד פעמי עבור שינוי מקבץ ערוצים – 133 ₪"? הלו?) בין השאר כדי שנוכל לראות אותם ביום כיפור. אתם חושבים שנקבל החזר על 24 שעות שמישהו סגר לנו אותם?

תבואו תגידו לנו – "חבר'ה, תירגעו, זה לא טוב לכם ללחץ דם. מה לעשות, סוגרים את כל הערוצים". ואנחנו שבים ואומרים – וואללה? אז זהו שלא. את TCM המשיכו לשדר כאילו כלום, פשוט לא שמו תרגום לסרטים. את Fox Sports המשיכו לשדר (אין, אין כמו הליגה המקסיקנית לכדורגל). את Discovery המשיכו לשדר. בדיוק על דברים כאלה דיברנו בשבוע שעבר – למה MTV משדר פרסומות ואחרים לא.

בואו נעשה איתכם עסק. לכל אחד ממנויי הכבלים/לווין תישלח הביתה הצהרה בזה הלשון: "הנני מכריז על עצמי ככופר בעיקר. ידוע לי כי בהצהירי זאת הנני מוותר מראש על העולם הבא וכל מנעמיו, מבלי לפגוע בזכויות". כל מי שיחתום על ההצהרה הזאת – יוכל לראות את כל אותם ערוצים חסומים ביום כיפור. לפי איך שנראה לנו, עם כל השהידים, גם ככה יהיה די צפוף בגן-עדן. עד שנגיע – הבתולות כבר לא ממש יהיו בתולות.

תודה וסליחה.

 

@כיתובתמונה: מליסה ג'ואן הארט (סברינה) – מה עם קצת קסם אישי?

 

Permanent link to archive for 28/09/01.Fri, 28 September 2001

קולומבוס מכה שנית

השמנים נמלטו מארוחות החג לאוואנגארד. איך אומר המשורר – מן הפח אל הפחת.

זלמן יש לו מכנסיים , ארוכות עד הברכיים

אם יפלו המכנסיים – אז יראו לו את..הפיפי"

שי, בת שלוש, בשיאה של אחת מארוחות החג

הבעיה המרכזית של החגים – מעבר לעובדה שאין לנו מושג איזה יום היום – היא הכמות הבלתי אפשרית של ארוחות חג. עוד לא הגענו לאמצע הדרך וכבר מפלס הגזר המתוק והדגים הרוטטים בציר שקוף בדם שלנו בגיע לשיאים שרק הכולסטרול שלנו מתחרה בהם. בין שנינו יש ארבעה זוגות הורים, ארבע סבתות, שלושה סבים ואין ספור אחים/דודים/בני דודים/בני בני דודים, ואיך שהוא מפגש עם כל אחד מהם דורש לאכול. לכן מובן שקצת אחרי תחילת השנה, מצאו את עצמם ההריונית והנשוי – ביחד עם ט' וע' (הוריה של אבירת התקינות הפוליטית מלמעלה) - סורקים את אזור רמת החייל (אתה יכול להוציא את הבן אדם מהסטארט-אפ, אתה לא יכול לקחת לו את מנטליות התלושים) במטרה למצוא כל דבר שהוא לא צימעס. חצי שעה אחר כך הם התיישבו באוונגרד.

אוואנגרד, נשמע כמו משהו חתרני, משהו שונה, משהו נועז, נכון? אז זהו שלא. זה התחיל בליווי המוזיקלי (איפה תזמורת הטיילת שצריך אותה?). לאורך כל הערב התנגן ברקע רצף שירי פיפטיז מתקתקים עד שנשמע כאילו (נא לשים לב, רק כאילו) מישהו מנגן שוב ושוב את פס הקול של "אסקימו לימון". בטח יש אנשים שהיו מוצאים את זה מגניב, אבל הגיל ההממוצע במסעדה היה לפחות עשרים שנה צעיר מדי כדי להיות אחד מהם. אחרי שההריונית הלכה לשירותים (כן, גם לנו כבר נמאס), ואחרי שהנשוי וט' הזמינו בירה (בגינס היה חסר גזים, בירת הבית הזכירה בצבע שלה דברים שרואים לזלמן), התפנינו לתפריט.

כמו לוח השידורים של ערוץ 2 (וכמו כמה מנהיגים פוליטים שביקרו אותנו בשנים האחרונות) מנסים באוונגרד לדבר ל-כ-ו-ל-ם. למעשה, יש מעט מנות שאי אפשר לקבל שם (נניח סושי, אבל מי רוצה דגים אחרי כל כך הרבה גפילטע פיש). סנדוויצ'ים, המבורגרים, סטייקים, פסטות ופרות ים – הכל הולך. או כמו שסיכמה ההריונית: כל אזור היי-טק וה-"קולומבוס" שלו.

למנה ראשונה לקחנו פטה ציידים (58 ₪) שזה שם מאוד יפה לפטה כבד בינוני עטוף ברצועת בייקון יותר צרה מגבולות 67 (שמתם לב להתרבות ההומור הימני בטורים שלנו לאחרונה? ככה זה, אנחנו הולכים עם המנצחים. קוסיות אין להם, אבל הומור – שופרא דשופרא) וחלת בצל (48 ₪) שהיתה מבריקה במיוחד ולוותה ברטבים מעולים. ולפני שנמשיך תרשו לנו להתעכב שניה על שמה של מנת חלת הבצל  - "קפיטול היל"  - ולתהות האם מדובר בהתחכמות פלצנית מעדת "מצלה פרגית במשרה תבלינים" (שישליק) או מחווה הומניטרית זמנית בנוסח רחוב הפנטגון.

המנות העיקריות, ממש כמו יום חמסין לוהט ולח, סימנו את סופו של האביב. ההמבורגרים (55 ₪ עם שתי תוספות) היו בינונים (כמו מערכת החינוך) וכל קשר בינם למידת המוכנות המבוקשת הייתה מקרית לחלוטין (כמו..מערכת החינוך). סנדוויץ "רובין גריל" – קורנד ביף, כרוב חמוץ וגבינה צהובה מותכת (נשים בהריון, כבר סיכמנו, עושות דברים ממש מוזרים)- היה סביר, אם מתעלמים מתגובתה של ההריונית ("זה לא ממש טעים. בכלל") והיה מציאה גדולה לעומת הסנדוויץ "קלינטון" (רוסטביף, לא מה שאתם חושבים – סוטים) שהיה יבשושי וחסר טעם. ביחד עם העיקריות הוגשו גם צ'יפס סבירים, סלט קולסלאו שהיה ד'זה-וו לממשלת אחדות מפעם (כלומר הוא סבל מנוכחות שמיר שהצליחה לעמעמם את כל שאר המרכיבים) וסלט ירוק שאם היה בו קצת יותר משלוש טיפות רוטב אולי הוא היה אכיל.

לסיום לקחנו "קליפורניה דילייט", שהיה אמור להיות טארט שוקולד עם ארבעה כדורי גלידה, קצפת ואגוזים מסוכרים אבל בפועל היה טארט שוקולד שעמד בתוך ארבע שלוליות גלידה עם אגוזים לא מסוכרים. הגלידה הייתה מצויינת, השוקולד פחות. האגוזים המסוכרים (שהגיעו אחרי שעמדנו על זכויותינו) היו לתפארת פיצוציות ישראל.

שורה תחתונה -  אנחנו מניחים שאחרי שמבלים 14 שעות מול צג מחשב בתאורת ניאון אפרפרה וניזונים מקפה ופיצה דומינוס, המקום הזה יכול להראות טוב. אחרת – ממש לא.

Permanent link to archive for 28/09/01.Fri, 28 September 2001

 

@כותבוקסה: סל המיחזור של ההסטוריה

@משנה: מצוקת שידורי החג הביאה את השמנים לערוץ 33, ודווקא הם, שלא הגיעו לדרגת תת-אלוף בצבא, הבינו איך אפשר להציל את הערוץ הראשון.

@רציף:ראש השנה חלף עבר לו ואיתו הדבר התמוה הקרוי "שידורי החג". מדובר במקבץ שידורים חוזרים ("חגים של יצירה מקורית", עלק. הדבר המקורי היחידי בכל חג הזה היה התרוץ שבו השתמשו כדי לשדר שוב את אותן תוכניות), וריכוז מסוכן של ספיישלים מיוחדים (האם באמת צריך, רק בגלל שמשדרים שוב את המופע של מדונה, לחשוף את הקהל לסכנה הבריאותית ששמה "סוזאן, סוזאן"?). כל זה הביא אותנו למקומות בשלט שלא ידענו על קיומם.

אחרי שסיימנו לעבור על כל אחת מהתחנות הערביות ואחרי שגמרנו להתדיין על השאלות החשובות של החיים (למה בכבלים אפשר לראות את לוח התוכניות של RTL ובלויין לא? למה ניר חכלילי ואנחנו לא? למה אורנה דץ?) מצאנו את עצמנו במקום שבו לא היינו מעולם – ערוץ 33.

כל לילה, אחרי שמסתיימים השידורים משדר הערוץ קליפים עבריים. וכיוון שלערוך רצועת קליפים היא משימה שדורשת השקעה (וזה, אפעס, לא הצד החזק שם - ע"ע "ריח מנטה"), החליטו האנשים שבדרך-כלל-לא-ממש-מבינים-איזה-אוצר-יש-להם-ביד ללכת בגישה שונה.

בעוד אם המדור מריצה קמפיינים חסרי פשרות להקמת רצועות שידור נוסטלגיות, משדרים בערוץ את תוכניות הזמר הגדולות של שנות השבעים והשמונים ומפעילים, הלכה למעשה, מנהרת זמן אמיתית. אומנם בלי טוני ודאג, אבל בליווי מוזיקלי של דוד קריבושה.

מה יכול להיות יותר מוצלח מאשר לראות, אחד אחרי השני, את אבי טולדנו – עם הסוודר השמוט בנונ-שאלאנט על הכתפיים, את אילנה אביטל – בשמלת עור שגורמת לביטוי "לגעת באושר" להישמע הרבה יותר מלוכלך, ואת יזהר כהן (השם נשמע לנו מוכר אבל אין לנו מושג מאיפה) מבצעים גרסאות כיסוי של שירים מהסיקטיז (וזה הרבה יותר גרוע ממה שזה נשמע).

ואז פתאום הבנו מה הישועה של הערוץ הראשון (וזה לא קשור ללהביא עוד קצין בכיר לנהל אותו. לא ניסינו את זה כבר עם המדינה?). במקום לבזבז את הזמן – ואת האגרה – על הפקת תוכניות שאף אחד בין כה וכה לא רואה, ערוץ אחד צריך לעבור למיחזור. רק תחשבו על אוכלוסיית הסטלנים שהיום רואים את ערוץ הקניות (תנסו פעם, זה סרטים).

מי מאיתנו לא היה רוצה לראות את עמוס ארבל מנחה בשידור חוזר את "תצפית" (אפשר לקרוא לזה "איזה צחוקים")? תחשבו על "המסעדה הגדולה", כמודל לדו-קיום בין ערבים ליהודים בשידורים חוזרים (אפשר לקרוא לזה "חלומות באספמיה") וכמובן – "מוקד" (אפשר לקרוא לזה "סודות ושקרים").

תוסיפו לזה את השידורים הישירים מהכנסת (אחד הדברים היותר מצחיקים שיש באיזור) וקיבלתם ערוץ שהוא כולו עונג צרוף. כמו חג בלי רגל קרושה.

 

@כיתובתמונה: מדונה. מילא ההופעה, אבל "סוזאן סוזאן"?

 

Permanent link to archive for 11/09/01.Tue, 11 September 2001

 

@כותבוקסה: ג'ימי אריאס ומלחמתו בפרסומות

 

@קרדיט: שני גברים שמנים

 

@משנה: הגברים ראו פוטבול עד אור הבוקר. ומה היה חסר להם? נכון, הפרסומות מאמריקע.

 

@רציף: מי שקורא אותנו כבר הבין מזמן שחובבי פוטבול אמריקאי אנחנו. מה לעשות, הקונספט של שחקנים במשקל של במשקל 150 קילו שנחשבים סופרסטארים (כמו טוני סיראגוסה הנהדר מבולטימור) קוסם לנו, מסיבות מובנות. אז ביום ראשון שעבר החלה עונת הפוטבול, בערב שכלל שלושה שידורים חיים: ב- Fox Sports, METV (לבנון) ו- ESPN. כמובן שקונסטלציה אכזרית במיוחד גרמה לכך שמי שיש לו לויין לא יכול לראות את המשחק ב- METV, ומי שיש לו כבלים לא יכול לראות את המשחק ב- Fox (קונסטלציה יותר אכזרית גרמה לכך שהמשחק המעניין מכולם שודר דווקא ב- 03:30 בלילה, אבל בזה אשם מי שהחליט שארץ הקודש תהיה יותר קרובה לעזה מאשר למיאמי).

בכל מקרה, התיישבנו לראות את המשחקים, ויש לנו כמה הערות. דבר ראשון, תוכנית הטרום-משחק והמחצית של Fox הן כרגיל ההצגה הכי טובה בעיר. למה אצלנו כל פרשני הספורט לוקחים את עצמם כל כך ברצינות? אם יש הוכחה שאפשר להיות מצחיק על גבול השרוט ועדיין להבין כל אספקט של המשחק – אלו האווי לונג וטרי בראדשאו. פשוט תענוג.

דבר שני – גרפיקה. אנחנו יודעים שזה קטנוני, אבל אפשר ורצוי להשקיע בגרפיקה של שידור. לעשות לוגו של "טלעד ישיר" זו לא כזאת חוכמה, ואנחנו לא מדברים בכלל על הגרפיקה של משחקי מכבי תל-אביב באירופה שלא השתנתה הרבה מאז 77' (אם זה עובד, אז למה לגעת, מה אנחנו צריכים להסתבך עם וועד הגרפיקאים?). ב- Fox יש גרפיקה שלא היתה מביישת משחק מחשב משובח.

ולבסוף – הדבר הבאמת מעצבן. הפרסומות. משחר נעורינו, עת צפינו במשחקי הסופרבול ב- METV, ידענו שנידונו לראות מקבץ חלקי בלבד של פרסומות במקרה הטוב, או תשדירי שירות מטעם התחנה במקרה הפחות נעים. זה נהיה עוד יותר מגוחך בשנים האחרונות כשלבנון העבירו את השידור היישר מרשת AFN (רשת השידור של הכוחות המזוינים האמריקאים. כמו גלי צה"ל, רק בלי פרוטקציה), מה שגרם לכך שהתשדירים היו על בחירות קריירה במארינס ותוכניות פרישה למשוחררים טריים מחיל התותחנים האמריקאי הגאה (בקול רם במיוחד). כל זה קורה בגלל שאסור לשים פרסומות בערוצים הזרים, וגורם לעצבים ברמות לא סבירות. אז ב- ESPN שמים עצות לטניסאי בעל היומרה בהנחייתו של ג'ימי אריאס ומכנסי הטניס הקצרות מדי שלו (הרבה יותר מדי קצרות, אליבא דמערכת העיכול שלנו), וב- Fox נותנים לנו שקופיות עם פרטי טריוויה על ספורטאים גדולים. באמת חברים, אנחנו כבר יודעים בעל פה בכמה מדליות זהב קרל לואיס זכה (תשע), ומצוידים בידע הזה, אנחנו מעדיפים את הפרסומות של באדוויזר.

עכשיו יבואו כל המתחכמים ויגידו – מה לעשות, זה לא חוקי. ואנחנו נגיד – אמא שלכם. אחרי שנגיד את זה, נציין שיש ערוץ זניח אחד מחו"ל, MTV שמו, ששם פרסומות (כולל פרסומות עבריות גאות) כאילו אין מחר. אז אם להם מותר – אנחנו רוצים גם פרסומות ב- Fox, ESPN ו- METV. מה יש, גם אנחנו רוצים להיות צרכנים שטופי מוח. רק לא עוד שיעור טניס.

 

 

Permanent link to archive for 09/09/01.Sun, 09 September 2001

 

:: מיותרים, נמאסתם ::

ראש השנה הגיע, ועיתו עוד עת סיכומים (איזה כף לכתבים בארץ, אפשר לסכם פעמיים. גם בסילבסטר וגם בראש השנה. מי אמר שקשה להיות עיתונאי?) אז לכבוד ראש השנה, ומתוך חישוב קר שאו-טו-טו יום כיפור, אז כל מה שנגיד עכשיו ייסלח די בקרוב (לא בטוח שאפשר לצום מספיק בשביל לכפר על מה שאנחנו עשינו, ודי בטוח שאנחנו לא מתכוונים לצום בשביל שום דבר), אנו גאים להציג לכם את רשימת חמשת האישים המיותרים בתחום הטלוויזיה בארצנו.

הרשימה מוצגת לפי סדר מיותרות עולה, ומכיוון שזה ראש השנה העברי, נלך על אותיות עבריות (אח, אח, איזה גימיק)

 

ה. אבי רצון – כבוד פרשן הכדורגל אבי רצון, מפציע על מסכינו מדי פעם. אם זה בשידורי נבחרת ישראל שמשודרים ברגע האחרון (אוח, אוח, כמה כסף שעשינו מההתערבות ההיא. רמז – אף פעם אל תשחקו פוקר עם אביב גלעדי) ואם זה בשידורי הליגה האיטלקית ב- Fox Sports, מסמן בעינינו את כל מה שלא טוב בפרשנים של פעם. באמת, הבנו כבר שאתה אוהד מילאן. שככה יהיה לנו טוב. זה לא מעניין אותנו יותר, וגם מה שיש לך להגיד לא מעניין אותנו יותר. הנה טיפ לחיים – עמדת הפרשן בטלוויזיה היא לא המקום לסגירת חשבונות אישיים עם כל מיני אושיות כדורגל ישראליות. ועוד טיפ ואזהרה – אם עוד פעם נשמע אותך אומר "קוריירה דלה-סרה" או "גאזטו לה ספורטיבו", נצרח. חזק.

 

ד. אברי גלעד – די, די, כבר. זה לא עובד. כל הסיפור הזה של אברי וטלוויזיה לא פוגע. אפשר לשפוך על זה כתבות שלמות, אבל השורה התחתונה ברורה לכולם. ברור לנו שצריך קצת פרנוסה, אבל בחייאת אברי – די.

 

ג. מתי גולן – ביקורת התקשורת זה עניין די טריקי. מצד אחד, נכנסים בקולגות, מצד שני, צריך להזהר מכל אותם בעלי הון מפחידים שלא רוצים להרגיז אותם. אז יש תוכנית שמצליחה לעשות את זה לא רע בכלל, וקוראים לה "תיק תקשורת". לעומת זאת, "דוקומדיה" היא פשוט תוכנית צהובה במקרה הטוב ומיותרת בכל מקרה. מעין במה מתנ"סית של חיסולי חשבונות ילדותיים. זה לא מעניין אף אחד (אולי את ח"כ יובל שטייניץ שטען לא מזמן שהעיתונים שמים תמונות לא מחמיאות של ביבי ובכך מנסים למסור מסרים תת-הכרתיים. אוי לא!). חלאס.

ב. דנה דבורין – בימים אלו אנחנו מוקפים בהורים לעתיד, הורים בהווה וילדים אין ספור (איפה הימים שניהלנו שיחות אל תוך הלילה על פילוסופיה. עכשיו – חיתולים ומחלות. שמישהו יירה בנו עכשיו). אחד ההורים ניגש אלינו מיואש השבוע. הבן הבכור התחיל לראות ערוץ הילדים. עד עכשיו הילד היה בגיל של "הופ! קטנטנים", ערוץ ילדים משובח ורגיש, ופתאום הוא עבר למפלצת המסחרית שהיא "ערוץ הילדים". בקרוב הוא כבר יבקש את קסטות הוידאו של "מקרנה" ו"מקרנה 2" בכיכובה של הדבורינית. ועוד לא התחלנו לדבר על השעשועון החדש עם האנשים שקשורים אחד לשני. הביתה.

 

א. ובמקום הראשון – הכסא הריק. לא, לא זה של רפי רשף, אלא זה המנטלי שעל יד אמנון אברמוביץ' ב"יומן" של ערוץ 1. זה לא משנה מי יושב ליד אמנון, תהיה זו אורית לביא-נשיאל, יעל שטרנהל, מירי בוהדנה או אפילו ריבונו של עולם, אברמוביץ' ימצא דרך לגרום לו להראות נלעג קמעא, כמו ילד שעומד ליד הלוח בלי שהכין שיעורי בית. הגיע הזמן לתת לאמנון לנהל את העניינים לבד, בלי כל מיני "עזר כנגדו", ואז הוא יראה לנו מה הוא באמת יודע. רמז – הוא יודע הכל.

 

תכלה שנה וברכותיה, תחל שנה וקללותיה.

 

 

Permanent link to archive for 19/08/01.Sun, 19 August 2001

 

עכשיו, שהאמרה "אין מה לראות בטלביזיה" זוכה לפופולריות חסרת תקדים (לפחות מאז הלהיט של תחילת הקיץ "הרייטינג לא עובד, והרצפה עקומה"), שערוץ 2 הפך לפח המחזור של ההיסטוריה ושמצב הרוח הלאומי נמצא בשפל (אנחנו ידענו שלתת לשלום אסייג להסתובב חופשי בארץ זה מתכון לצרות) צריך לדבר על הומור. אתם יודעים, מה שאין ב"ג'וקר".

כל לילה, בערך בשתיים עשרה (לוחות השידורים באזור צידו המזרחי של אגן הים התיכון, הם לעולם בגדר המלצה בלבד) הלווין שוברים את המנחוס וב"יס +" מקרינים פרק ישן של סאטרדי נייט לייב. סנ"ל, בשבילכם. המקבילה ההוליוודית ל"זהו זה".

למי שלא ממש היה מחובר (לעצמו, לכבלים, לעולם) בשנים האחרונות -  תקציר. בשנת 75' עלתה לשידור באן.בי.סי. (סוג של זכיין) תוכנית מערכונים ש

שהתגאתה בקאסט אלמוני כמעט לגמרי שמארח כוכב גדול אחר בכל שבוע. מהרגע הראשון זאת הייתה הצלחה הצלחה היסטרית (כמו שישוס- אבל לא) בסדר גודל עולמי (כמו מסע – אבל לא). אפילו בקריות  (קריית מוצקין, קריית מלאכי או קריית הסביונים. מה זה חשוב?) שמעו על האחים בלוז.

בין הכוכבים שהתגלו בתוכנית אפשר למצוא (מדגם מייצג) את  ג'ון בלושי,  אדי מרפי  - שהחזיק שנים את התוכנית בעצמו (כמו תומר שרון ב"של מי השורה הזאת"), בילי קריסטל, מייק מאיירס (אוסטין פאוורס בשבילכם), אדם סנדלר ודיוויד ספייד (פינץ' "תהרוג אותו וזהו"). היו רגעים גדולים, היו נפילות (כמו תומר שרון ב"המצב"), אבל סנ"ל הפכה לגל"צ של ניו-יורק. ועכשיו מספיק עם ה"רונבנישיות" (חזרה על דברים ידועים עם פוזת "תנו-לי-להיות-הראשון-שמספר-לכם") ונגיע לפואנטה. 

מקובל להאשים את המחסור בתוכניות הומור מקוריות (לא כולל ערוץ 33) בבעיית כותבים. זה לא רק זה. קומדיה גם דורשת מהשחקנים תזמונים מדויקים (כמו שעת חדשות חצות בערוץ הראשון – אבל לא) ואת זה אי אפשר להזמין מערוץ הקניות. כדי לעשות קומדיה טובה, כמו עוד הרבה דברים בחיים (לא מה שאתם חושבים, סוטים), צריך להתאמן.

תוכניות מערכונים הם הפתרון האידיאלי לפיתוח דור צעיר. קודם כל, הן הוכיחו את עצמן. הקומדי סטור ילדה את שמש, פליטי פלטפוס נפוצו לכל עבר, "זהו זה" עדיין מפרנסת את כולם והחמישיה הביאה את הבורגנים (שזה לא קומדיה אבל מספיק קרוב) ואת הפרסומות ללוטו (מסחור מסחור! מרגיז מרגיז!). חוץ מזה , הצעירים זולים יחסית, לא צריך להשקיע בתפוארות אולפן צעקניות ורמת המחויבות ללקוח היא כמו של חברה ממשלתית מסורבלת (הקטע לא מצחיק? כבר מתחיל חדש).

 

 

 

Permanent link to archive for 29/06/01.Fri, 29 June 2001

השבוע נחסוך לכם את כל ההקדמות. יכולנו, כהרגלנו, לספר לכם על צירוף המקרים הבאמת לא יאומן שהוליך אותנו (הסיע יהיה ביטוי יותר מדויק) לכיכר אתרים, אבל נאמר רק שהגענו לשם, לא מרצון, לא בחשק רב, אבל עם הוראות חד משמעיות לאכול. והעווית הקטנה שחשתם כרגע בבטן היא פשוט רפלקס הקאה בריא למחשבה על לאכול בכיכר אתרים.

החוויה  המפוקפקת התחילה כבר במבוך של החניון. כבר רבות דובר תואר והושר על ריח השתן בחניוני ככר אתרים. אז יש לנו עדכון, למי שלא היה שם מזמן אפילו המשתינים בקיר כבר לא באים. במקום זה יש בחניון ריח של ליזול, מעורב עם קבב. באמונה, כאילו מישהו עומד ומנפנף שם ממש ליד המכונית שלכם ואז שוטף מהר את הרצפה.

ביום ראשון אחר הצוהריים הכיכר הייתה נטושה כמו כנס פעילי שמאל. שלוש חנויות של מזכרות לתיירים (הלהיט העכשווי חולצות "ישראל בת חמישים"), אולם ביליארד, בינגו-אינטרנט (עם שלט בעל הלוגיקה הפנימית המופלאה Visit the Internet for 1 hour), שני קיוסקים שעושים גם טוסטים, שלוש מסעדות ריקות לגמרי וקולוסיאום אחד, שרוף כמו שצינוביץ לא יהיה לעולם (לא שאכפת לנו. אנחנו תמיד היינו אנשים של השירוקו גם, ואולי בגלל, שלא נתנו לנו להיכנס).

במילים אחרות שממה.  אפשר היה לחתוך את האבק בסכין (לא שנרצה לעשות את זה. אם כבר נבחר לחתוך משהו בסכין, זה יהיה נתח רוסטביף עסיסי).מצד שני, וזאת נקודה חשובה, הכיכר מלאה בשירותים ציבוריים. למעשה, בעיר שבה למצוא שירותים הוא מבצע צבאי ברמות של חיסול הטרור , מדובר ביחס הטוב ביותר של שירותים לאדם. אם אתם מסוגלים לעמוד בריח, כמובן.

אחרי שסרקנו את כל פינות הכיכר חזרנו למפלס העליון, לשמש הקופחת. יש שם שורת מקומות עם שמות כמו "רונדו", "פנורמה", הבנתם את הרעיון. הבחירה הייתה קשה. מצד אחד היו מקומות עם לוחות פלסטיק גדולים שכתוב עליהם "טודיי'ס ספיישל" (קצת סתירה מסוימת, לא? בדומה למשפט "חיים רמון מנהיג השמאל". כל כך הרבה סתירות במשפט אחד, שקשה לדעת איפה להתחיל).

כיוון שאת השאוורמה פסלנו מראש (רק אלוהים יודע מה קצב תחלופת הבשר במקום שבו אין תחלופת אנשים), ולא ממש רצינו לאכול במקום שמתמחה ע"פ הגדרתו בפסטה וגריל (ספגטי מוקרם עם חומוס? לא תודה) בחרנו ב"פנורמה" שהציע את הנוף הכי מוצלח למדרגות שמהם הגיחו נערות בדרכם לים ובחזרה. כן, כן, גם אם אנחנו מאושרים בחיי הזוגיות שלנו, זה לא אומר שאסור לנו להסתכל. אפקט נרות החנוכה.

ישבנו לנו בנחת (אם מתעלמים מהעובדה שהשולחן סבל מחוסר יציבות קיצוני), ומיד ניגשה אלינו מלצרית נחמדה שהתעקשה לדבר אתנו באנגלית. בהתחלה ניפחנו חזה מתוך מחשבה שהנה, סוף סוף, מישהו שלא חושב שאנחנו ישראלים, עד שהבנו שהיא פשוט לא יודעת שום שפה אחרת.

למרות זאת החלטנו שאם כבר מתייחסים אלינו כאל תיירים, צריך לנצל את הנישה. ויתרנו על קוקטיל השרימפס ועל הפיצה (עם שרימפס), דילגנו על אזור שנות השמונים של התפריט (הידוע בכינויו "המוקרמים") והזמנו מנת סלט ירקות ואת ה-  "The Israeli Plate", שזה בעברית צחה סלט ירקות עם חומוס, ארבעה כדורי פלאפל וארבע פיתות.

נחזור ל- "Israeli Plate". יש זרם שלם בפסיכולוגיה (לא רק) שנקרא "גשטלט", בו הגישה המרכזית היא שהשלם גדול מסך חלקיו. במקרה הזה – זה עבד מושלם. כל החלקים היו רעים, והשלם – עוד יותר.

הסלט היה נדיב מאוד, אבל עם עגבניות שכנראה עדיין לא התאוששו מרצח רבין (מי כן, בינינו? אה כן, כל אלה שעמדו על מרפסות בכל מיני כיכרות). אנחנו לא מבינים גדולים בירקות (אם רק היינו מבינים בירקות כמו ב- 101 שימושים לטלה), אבל לא נראה לנו שבחסה אמורים להיות פסים חומים בקצוות.

בחומוס, לעומת זאת, אנחנו דווקא כן מבינים, מה שגרם לנו צער עמוק. מתחת לשלולית שמן זית הסתתרה עיסה שהזכירה הכלאה ביו-אורגנית בין  חומוס תלמה מקופסא, לחומוס "אשכרה" שדולל במים והוגש בטמפרטורת החדר. מצד שני, זה היה הרבה יותר מוצלח מהפלאפל.

קודם כל זה (אין לנו שום מילה אחרת לתאר את העניין כי פלאפל זה לא היה) לא היה כדורים. היה לזה צורה של קציצה שטוחה, טעם שהזכיר פלאפל כמו הערוץ הראשון מזכיר טלוויזיה איכותית וזה לא היה מבושל מספיק. אף פעם לא חשבנו שפלאפל יכול להיות מוגש רייר, אבל הפיתות שיובשו מעבר לכל הכרה פיצו על זה (לא ממש, אבל חייבים להגיד דברים טובים בימים אלה, המצב, אתם יודעים). על כל התענוג המפוקפק שילמנו 79 (כולל שרות וכולל המחיר השערוריתי של 9 ש"ח לפחית דיאט קולה).

שורה תחתונה – יש כאלה שאומרים שצריך למחות את כיכר אתרים מעל פני האדמה. אנחנו נגד. צריך להשאיר את הסיפור הזה לעד, כמונומנט. ככה, כשאיש השמאל הבא יירצח, יהיה אפשר לשנות את השם של הכיכר על שמו, והיא תשקף נכונה את המצב.

Permanent link to archive for 14/06/01.Thu, 14 June 2001

 

@כותגג: הפרטים הקטנים

 

@קרדיט: שני גברים שמנים

 

@כותרת: הסבון בכה מאוד

 

היי, את לא עזבת פעם את משרת העורכת הכל יכולה של חדשות ערוץ 2 בשביל תפקיד בכיר בעולם האינטרנט הישראלי?

 

כל מי שמכיר אותנו יודע שסדר זה דבר קדוש אצלנו, לא, לא המפגש השנתי עם כל הדודים והבדיחות הממוחזרות (למה טובלים ביצים במי מלח? וגו'), אלא סדר ומשמעת. זה לא נראה ככה ממבט בסלון שלנו, אבל חשוב לנו שכל דבר בחיים יהיה במקום שלו. אוכל במקום אחד, אהובותינו במקום אחר, וסקס במקום לגמרי אחר. (לא בנות, אין שום דבר שאנחנו רוצים לספר לכן).

אולי בגלל זה – ואולי בגלל שאנחנו באמת משועממים – אנחנו מוצאים את עצמנו בעצבים מטורפים כל יום מחדש כשבערוץ 2 או שלוש יש סדרות סבון. לא, אין לנו שום דבר נגד סדרות סבון. באמונה. לאחרונה התחברנו לסדרה "לחיות את החיים" (או כמו שהחבר'ה קוראים לה "תנו לחיות לחיות"), וכבר מזמן הגיע שמישהו יראה לאסא (יש לבטא איי-סה) ביוקנן מאיפה משתין הדג. דרך אגב – גרייס הולכת למות בקרוב, הודעה טרם נמסרה למשפחה (בעיקר כי לא ברור מי המשפחה. זה שבט יותר מסובך משבט דיין).

ככה שאין לנו שום דבר נגד סדרות סבון. יש לנו נגד סדרות סבון שאינן במקומן. בינינו, חוץ מכמה חיילי צה"ל במוצבים, וסבתא שלנו (היא זאת שמקליטה כל יום שישי בערב "יומן". חולה על הכריזמה של אורית לביא-נשיאל), לכל עם ישראל יש כבלים. או לווין. או שניהם (מבקרי טלוויזיה חיים את החיים הטובים). באיזו אופציה שלא בחרתם (לא ננסה להשפיע עליכם כאן, אבל בלווין יש את "רצח מאדום לשחור"), יש את ערוץ "ויוה". ערוץ שלם שמשדר רק סבוניות במבחר שפות. ספרדית, אנגלית ואפילו הניב המוזר של ערבית – שפת הקודש.

תחשבו על זה רגע – כל פעם שיש משחק כדורגל בערוץ 2, ישר מתחילות כל הבנות שמפסידות "סקס והעיר הגדולה" לבכות (בלי קשר, עוד לא פגשנו סדרה שבה אנחנו שונאים את כל הדמויות, אבל כולן. אין שם אפילו בחורה אחת שהיינו יוצאים איתה. ואנחנו לא בררניים, תאמינו לנו. אם אתם לא מאמינים לנו – תלכו תשאלו בתיכונים שבהם למדנו. את האחראים על פינת החי), למה לוקחים לנו את התוכנית, איזה מן דבר זה. וואלה צודקות. ספורט צריך להיות בערוץ הספורט, סדרות סבון צריכות להיות ב"ויוה", ותכניות כמו "סקס והעיר הגדולה" פשוט לא צריכה להיות.

נניח שאנחנו מבינים את ערוץ 2 – לסדרות סבון יש רייטינג טוב, וזה כסף. אבל מה בדיוק האינטרס של ערוץ 3 לדחוף לנו את "צעירים חסרי מנוח"? כמו שאנחנו מצפים שערוץ 1 ישדר לנו רק תכניות מקור ומורשת (איפה אבשלום קור כשצריך אותו, איפה?) מערוץ שלוש אנחנו מצפים לסדרות אמריקאיות מיובאות, מיטב תוצרת הפריים-טיים, ו"שבתות וחגים" (יעל אבקסיס ורומי אבולעפיה באותה סדרה? מה עוד אפשר לבקש. אפשר, אבל לא יוכלו להראות את זה בשמונה בערב), אנחנו לא רוצים מהם סבון, לא סדרות מערוץ AXN.

זה לא משהו אישי נגד ערוץ שלוש, באמת. אם היה רק ערוץ אחד בארץ, מילא. אבל בגוף שידור שאחראי על עשרות ערוצים, אולי כדאי שיפנימו את מושג הפרוגרמינג. אם הם צריכים, נממן להם נסיעה לכנסים מקצועיים בחו"ל. אה, בעצם, אנחנו כבר מממנים את זה.

 

לסיכום – יבוא מישהו עם מספריים וביצים, ויחתוך מכל ערוץ מה שלא רלוונטי. מצדנו – תעשו החלפות. "סקס והעיר הגדולה" יעבור לערוץ 3, "צעירים חסרי מנוח" ל"ויוה", ו"לגעת באושר" לערוץ 2. לא הגיוני?

 

בשבוע הבא – איך שכנענו את ג'ואי מ"דוסון קריק" להופיע בעירום בסרט האחרון שלה.

 

חמשת ה...

והשבוע – חמשת המתיחות שיגאל שילון עוד לא עשה

* לשכנע את אהוד ברק שהוא ניצח בבחירות

* הרבובדיה פותח את הדלת ואניטה פללי נכנסת

* להודיע לאברום בורג שאין יותר שידורי טלוויזיה מהכנסת

* לספר לגיא פינס שנגמר האיי-ליינר הכחול

* לקחת לכתבים של קול ישראל את הביפרים

 

Permanent link to archive for 14/06/01.Thu, 14 June 2001

 

@כותגג: הפרטים הקטנים

 

@קרדיט: שני גברים שמנים

 

@כותרת: עשרים וארבע שעות בלי מאמא

 

היי, לא נפלת כבר פעם עם תוכנית ביום שישי בערב?

 

אורח החיים שלנו הוא לא כזה שרואה טלוויזיה בשעות של בני אדם (יש מעט מאוד דברים באורח החיים שלנו שקשורים לבני-אדם, אבל זה כבר סיפור אחר). עקב כך, אנחנו רואים טלוויזיה בעיקר בשעות הקטנות של הלילה. ככה זה הולך – מחכים שבנות זוגנו האהובות יירדמו, משחררים את היד מהחיבוק (למקצוענים בלבד. אל תנסו את זה בבית בלי השגחת מבוגר), וחומקים אט אט כעכברים במשקל 120 קילו לראות טלוויזיה עד שנירדם. ככה זה, אנחנו עם בנות זוגנו שנה שנתיים, אבל עם הטלוויזיה – מאז המג'יק סטיק.

עכשיו מגיע רגע האמת – מה לראות? מצד אחד ערוץ שלוש ייתן לכם כל הלילה תמהיל מדויק של "אחיות", "אי.אר", "חברים" ומה לעשות – "לילות ניו-יורק" (מה?! מה?!). מצד שני, כל השאר ייתנו לכם, איך ננסח את זה, זין בעין.

למה בערוץ 2 חושבים שמישהו רוצה לראות בשלוש בבוקר את פסטיבל ג'ז בים האדום משנת 95', בפעם המיליון? או את יונה אליאן? שלא לדבר על לשים קונצרט של מוזיקה קלאסית, שכידוע קהל היעד שלו מורכב מציפורי לילה פראיות בדרך לאפטר פארטי ("אחי! יש בטהובן פצצות!"). ועוד לא אמרנו כלום על הרעיון הגאוני של צ'ט בלילה.

 

כליגדול23: יש פו בחורות מרישון??????

אקסמנית: יואבי אני הוהבת אותך!!!!!!

חרמןנואש13: שדרן! שדרן! שדרן!

לילךהמלקה: רומח הדרקון שולת!!!

 

אותו דבר ערוץ חמש. מדי פעם תראו בשידור חוזר משחקים שהיו באותו היום (כמו שידור משחק מליגת העל בכדורגל שעוד לא ראינו אחרי שידור שער חמש), אבל רוב הזמן, לא נותר אלא לבהות בשקופית.

 

אנחנו פשוט לא מצליחים להבין למה לא משדרים עשרים וארבע שעות ביום. הנוסחה צריכה להיות מאוד פשוטה, ולקוחה היישר מערוצי הסרטים של הלווין, או מיורוספורט. יש לכם את שעות הפריים-טיים, השקעתם בהם הרבה כסף (או לפחות בכיתם שהשקעתם הרבה כסף. קשה לנו להעביר במלים בלבד איזה צוויץ בלב יש לנו כל פעם שמישהו מזכייני ערוץ 2 או הכבלים מייבב על ההוצאות הכרוכות ברשיון להדפסת כסף. אנחנו מוכנים להחליף את ה"חופשי חודשי" שלנו עם המכונית של כל אחד מהם), למה שלא תקחו את הקסטות, כמו שהן, עם הפרסומות, הפרומואים וכל הווג'ע-ראס, תכניסו לוידאו ותלחצו פליי?

תחשבו על זה רגע בהיבט הכלכלי. נגיד שקיבלתם X כסף מפרסומות על שידור של "פספוסים" בתשע בערב. עכשיו, אתם משדרים את זה שוב בשלוש בלילה. לא תוכלו לקחת הרבה יותר כסף, אבל תוכלו לקחת יותר ובעלות של להכניס קסטה לוידאו. לא שווה? אנחנו מבינים שיש מגבלות של הרשות השנייה (יום אחד עוד נגיד משהו על הלוגיקה הגאונית של שיטת הזכיינים, שלידה תורת היחסות הפרטית נראית כמו בניין קטן מלגו), אבל אנחנו מאמינים שאם תבקשו יפה, אולי תקבלו (זה תמיד עובד טוב, הקטע של לבקש יפה. אם זה לא עובד – זחילה על הברכיים משיגה את התוצאה. ואף מילה על חיי המין שלנו).

לערוץ הספורט לעומת זאת, אין את התירוץ החוקי – יש להם תוכנית כל כך מצוינת כמו "חדשות הספורט". תוכנית מושקעת, רהוטה ומקצוענית שלא נופלת מ- SportsCenter של ESPN (רק ששם מכסים ספורט מקצועני, ואצלנו מכסים את גברי לוי. יחי ההבדל הקטן), למה לא לשדר אותה שוב בלילה? פעמיים? קורה (לא הרבה) שאנחנו לא בבית בשבע וחצי בערב (גם לנו יש אירועים משפחתיים, חתונות, ביקורים אצל הקרדיולוג, אתם יודעים), למה שנפסיד את ההתבטאות הגזענית האחרונה של סוכן שחקנים?

כל מה שצריך זה ללמוד איך הערוצים של הלווין עושים את זה – שמים סרט פיצוץ או תכנית נחשבת בפריים טיים. הפסדתם? לא נורא, יש שידורים חוזרים לאורך הלילה, והיום למחרת. ביורוספורט קוראים לזה Relive (יעני, לחיות מחדש, אבל גם שידור ישיר חוזר. איזה הומור יש לסקוטים האלה), לוקחים את ארועי הספורט החשובים של אותו היום, ופשוט מראים אותם שוב בלילה, כולל ההפסקות, פסקי זמן, זמני פציעות וכניסות קהל למגרשים.

 

לסיכום – בלי יותר מדי מאמץ, אפשר להרים פה ערוצים שמשדרים עשרים וארבע שעות, ואפילו שידורים של דברים שאנשים רוצים לראות. ואף מילה על הפלא הטכנולוגי - השקופית הזזה של ערוץ 1.

 

בשבוע הבא: איך קרה שאנחנו מכירים את כל הדוגמניות של ערוץ האופנה אישית.

 

@ביניים: חמשת ה...

והפעם: חמשת התוכניות שחסרות לנו בשידורי הקיץ

קיץ על החוף – גרסת הביקיני

החפרפרת – גרסת הביקיני

כוכבים בריבוע – גרסת הביקיני

חשיפה עם חנן עזרן – גרסת הביקיני

מרב מיכאלי – גרסת הבלי-קיני

 

 

 

Permanent link to archive for 14/06/01.Thu, 14 June 2001

 

הפרטים הקטנים / שני גברים שמנים

 

היי, לא הייתם פעם מהדורת החדשות המובילה?

 

ביום בהיר אחד, ניגש אלינו אחד מבכירי העיתון, הקרוי (בחיבה, כמובן) אחר אחד מרודני המזרח התיכון המנוחים (השם יקום דמם) ואמר לנו – עד עכשיו כתבתם על אוכל, למה שלא תכתבו גם על טלוויזיה? עכשיו תחשבו רגע שאתם מאוד אוהבים סקס (כל אלה שמגחכים, אנחנו יודעים שאתם אלה שרק מדברים ולא עושים. איך אנחנו יודעים? אנחנו מכירים את החברות שלכם), ובא אליכם מישהו ואומר, לכו תשכבו עם הרבה מאוד בחורות, אני אשלם, ורק תסכמו לי איך היה. הייתם מסכימים?

הבנתם את הנקודה. אז כמאמר המשורר – מי שלא רצה אותנו באוכל, יקבל אותנו בטלוויזיה (או כראש הממשלה? אנחנו לא ממש בטוחים איך זה הלך).

היתה לנו דילמה גדולה – מה תהיה הזווית שלנו. היינו יכולים לתת דיווח על כמה ערוצי הפורנו בלווין משעממים (עוד נגיע לזה, אל תדאגו), על כמה מוזרות התסרוקות של יונית לוי (לזה ממש לא נגיע, אל תדאגו) או למה התכנית של יצפאן עדיין רעה, למרות הפרומושן שעמרו מוסא סידר להם (אנחנו מתחילים להתגעגע לתוכנית האירוח של צביקה הדר). אבל לא. אנחנו אנשים גדולים, וככאלה, אנחנו מתעסקים בקטנות. אנחנו ננסה להביא לכם כל שבוע, את הדברים הבאמת קטנים והבאמת מרגיזים שכרוכים בשמונים שעות צפייה בטלוויזיה לשבוע.

 

אנחנו רוצים להתחיל בבסיס (ברשותכם, כמובן). עם כל הכבוד לעונה החמה של שידורי קשת, מה שחשוב באמת זו נוחות הצפייה. מכיוון שאנחנו לא יכולים לדאוג לכם לכורסאות המתאימות, בואו נדבר על משהו שאנחנו כן יכולים – השלט של הלווין.

זה נשמע ממש דבילי, אבל בעינינו (או יותר נכון בידנו) הוא ממש קריטי. השלט (או באינגליז – הרימוט קונטרול. כמו נאש קונטרול, אבל בלי ש"סניקים) Yes הוא גדול (שלא לומר בונגילה), מגושם, ועם כפתור כתום תמוה. בכלל, לא ברור מה עבר בראש של קברניטי הלווין (איזה מילה יפה, קברניטים), כשבחרו את הצבע הכתום. חיפשו את הצבע היחיד שיש חברה על שמו? חיבה לא מובנת לבני-יהודה? את הממשק בלווין מזמן החליפו לכחול, פשוט הכתום הביא לאנשים את החשק לעלות למגדל גבוה ולהתחיל לרסס עם M-16. מצד שני, יכול להיות שזו התכנית של נסים משעל. בכל מקרה – עכשיו יש הרבה מאוד אנשים שתקועים עם שלט בצבעים לא רלוונטיים.

חוץ מהכפתור הכתום, יש את כפתור המוזאיק (המסך המפוצל בגרסתו הלווינית) שממוקם בדיוק במקום הכי לא נוח בשלט – בין בורר הערוצים (איזה מילה יפה, בורר), ובין הכפתור של התקציר. כמה פעמים רציתם לגלות למה היונים לא יעופו הלילה, וקיבלתם פרומואים אינסופיים לסרטים בתשלום?

לעומת זאת, שלטי הכבלים מכילים בתוכם פיצ'ר גאוני כמעט כמו ויטמינצ'יק תפוחים ביום קיץ חם – האפשרות להגדיר כל פעם שאתה צופה ערוצים מועדפים ולזפזפ רק ביניהם. ככה אפשר לבחור את ארבעת הערוצים בהם יש פוטנציאל לראות עירום (כמובן שלא זה הקריטריון שלפיו אנחנו בוחרים תכניות. לא ולא. אנחנו מחפשים עומק אינטלקטואלי, העשרה ערכית ומקוריות. יצפאן כבר אמרנו?) ולזפזפ ביניהם, ככה שאפשר לתפוס את כל הסצינות המעניינות, ורק אותן. כל זה אין בשלט של YES.

 

לסיכום – השלט של YES הוא רעיון טוב, בביצוע מחורבן. בשבוע שבו ביטלו את המכביה – ההשוואה לגשר בלתי נמנעת.

 

בשבוע הבא – איך גברי לוי הציל במו ידיו את הספורט הישראלי (יחד עם יורם אוברקוביץ').

 

חמשת ה...

והפעם - משימות שדודו עוד לא עשה

סקס בשידור חי.

גזיזת ציפורניים בשידור חי.

הוצאת שערות מהאף בשידור חי.

סידור גבות עם חוט בשידור חי.

סקס בשידור חי.

 

 

Permanent link to archive for 03/06/01.Sun, 03 June 2001

 

:: 60 אינטש :: שני גברים שמנים ::

 

:: קס-ליגת העל ::

במשך הרבה שנים התנהלה לה ליגת הפוטבול האמריקאית על מי מנוחות. לכאורה – הכל נעים, הכל שמח. מי כמונו נהנים לשבת על הספה עם בירה, קצת טורטיות ורוטב גוואקמולי חריף כמו הגיהנום, ולראות אנשים טיפה יותר רזים מאיתנו הולכים מכות בשידור חי. עד כאן הכל טוב? אז זהו, טוב כמו ממשלה של 80 שרים. הרייטינג של שידורי ה- NFL הם כבר לא מה שהיו פעם, הקבוצות נהיות יותר ויותר הגנתיות, בקיצור – אין מספיק גולים, ויש יותר מדי חוקים שמונעים מאתנו מה שאנחנו רוצים לראות – מכות.

תוסיפו לזה את העובדה שליגת ה- NFL מאוד קצרה, וכשהיא נגמרת בינואר, מה נשאר לנו לראות? החפרפרת?

כאן נכנס לתמונה דוד העונה לשם וינס מקמאן (הוא לא באמת דוד שלנו, אתם יודעים? זה מטבע לשון). וינס מקמאן הוא הגאון המרושע שמאחורי ה- WWF. לאלה מאתכם שעדיין חושבים שה- WWF (מה שקוראים בארמית 'רסלינג') זה שידורים מטושטשים של משפחת ואן-אריק בלבנון, שיתעורר. ה- WWF זו אימפריה שיווקית בסדר גודל של מקדונלדס. שידורי טלויזיה עם רייטינג מטורף (כמעט כמו ליגת מי-עדן בכדורעף), מוצרים נלווים, עיתונים, אתרי אינטרנט ואפילו בחורות. שורה תחתונה – וינס מקמאן גאון בשיווק.

אז בא דוד וינס ואומר – למה שלא נקים ליגה חדשה? לליגה נקרא XFL (ה- X בא לסמן Xtreme, למרות הכחשות מאוחרות יותר), והרעיון יהיה – פחות חוקים, יותר מכות, שידורי טלוויזיה יותר טובים והכי חשוב – מעודדות קוסיות.

יאמרו נא קוראינו חדי העין – אבל גם היום המעודדות קוסיות. אז זהו – לא עד כדי כך. בליגה של היום המעודדות לא יושבות בבגדי ים בג'קוזי בתוך האנד-זון, וב- XFL כן. הבנתם את הרעיון? ב- XFL צלמי הטלוויזיה מתרוצצים בתוך המגרש (עם קסדות), השחקנים הם נפלים שאין להם מה להפסיד (אף מלה על מפלגת העבודה), ועל המעודדות כבר דיברנו.

הבעיה היחידה עם כל הסיפור היא שהרייטינג של ה- XFL הוא לא משהו, הרבה בגלל שיבוץ בעייתי (בימי שבת בערב). למרות שאנשים הולכים מכות באצטדיון, מתפשטים ללא הרף ולמרות פרומואים מטורפים – זה פשוט לא תופס (די, די, כבר עם בדיחות חפרפרת! תמצאו משהו חדש!)

כל זה גרם לנו לחשוב (שקט!) – למה שלא נעשה לנו ליגה מתחרה לאובר-ליגה המקומית שלנו בכדורגל. נגיד – "קס-ליגת העל". לליגה יהיו חוקים שיבטיחו שלא יהיו יותר משחקים משעממים ושידורים שגם השדרנים נגנבים מהרמה ("תראה יורם, יש על המגרש אחת עשרה שחקנים מכל קבוצה וזה פשוט קולאסססו").

א.          אין תיקו יותר. משחק נגמר בתיקו? עושים דו-קרב חלוץ נגד שוער, כמו בהוקי. ככה כל קבוצה שלוש פעמים. מי שמבקיע יותר – מנצח.

ב.          כל פעם שיש גול – יש חמש דקות בהן הקהל צריך לזרוק חזיזים למגרש, והשחקנים צריכים להתחמק מהם. שחקן שיצא מחוץ לגבולות המגרש בזמן הזה – כרטיס צהוב.

ג.           שחקן שמקבל כרטיס צהוב – נעמד בעיגול האמצע, וכל השחקנים האחרים מקיפים אותו וצועקים לו "מחבל, מחבל"

ד.          לפני תחילת כל משחק, מופיעות הבנות של אתי פולישוק, בעירום חלקי.

ה.          נאסר באיסור חמור על פרשנים לצטט איזושהיא סטטיסטיקה בשידור. לא כמה שערים הבקיעה כל קבוצה עד עכשיו, לא שום דבר.

ו.            יושבי ראש של קבוצות יעלו בכל מחצית ויתנו מונולוגים סטייל ג'יי לנו. הקהל יצויד מראש בעגבניות.

ז.           יריקות, קללות, ותפיסת אשכים מותרות בהחלט. פרס כספי (בחסות יגאל שילון, כמובן) יינתן למי שיביא את השיגוע הכי מגניב לשחקני היריב (משיכת המכנסיים למטה באמצע משחק, קשירת שרוכי שתי הנעליים אחת לשנייה, וכד').

ח.          בכל משחק, יהיה שחקן של אחת הקבוצות שתפקידו לחבל במאמצי הקבוצה. כמו עופר שטרית, רק מתחלף כל שבוע. הקהל צריך לגלות מיהו, ולרגום אותו בבובות פוקימון.

 

זהו, לנו נראה שזה רק ישפר את איכות הליגה שלנו. כמו שסבא שלנו היה אומר – אם זה נראה רקוב, מריח רקוב, ומצטלם רקוב – זה כנראה להקת מחול. אה, סליחה, ליגת העל.

 

 

  • הדבר הכי מצחיק ב"חפרפרת" בשבוע שעבר היה סטיקר "חבר, אני גומר" בלב מזכירות קיבוץ עין השופט. איתן הבר, לטיפולך.

 

טעות התרגום המביכה של השבוע: מתרגמי הלווין בחרו לתרגם את The Continental Army כ- "הצבא האירופאי", בהקשר של מלחמת האזרחים האמריקאי. מה הלאה? PLO יתורגם לצה"ל?

 

 

Permanent link to archive for 03/06/01.Sun, 03 June 2001

 

60 אינץ' / שני גברים שמנים

ביום בהיר אחד, ניגש אלינו אחד מבכירי העיתון, הקרוי (בחיבה, כמובן) אחר אחד מרודני המזרח התיכון המנוחים (השם יקום דמם) ואמר לנו – עד עכשיו כתבתם על אוכל, למה שלא תכתבו גם על טלוויזיה? עכשיו תחשבו רגע שאתם מאוד אוהבים סקס (כל אלה שמגחכים, אנחנו יודעים שאתם אלה שרק מדברים ולא עושים. איך אנחנו יודעים? אנחנו מכירים את החברות שלכם), ובא אליכם מישהו ואומר, לכו תשכבו עם הרבה מאוד בחורות, אני אשלם, ורק תסכמו לי איך היה. הייתם מסכימים?

הבנתם את הנקודה. אז כמאמר המשורר – מי שלא רצה אותנו באוכל, יקבל אותנו בטלוויזיה (או כראש הממשלה? אנחנו לא ממש בטוחים איך זה הלך).

היתה לנו דילמה גדולה במה נתחיל. היינו יכולים להתחיל בבזיון של ערוץ הספורט שמשום מה החליט לא לשדר חלק ניכר מסדרת גמר המזרח ב- N.B.A. היינו יכולים להתחיל בזה שערוץ 2 עלו לשידור אחרי הפיגוע בדולפינריום רק ארבעים דקות אחרי האירוע (חצי שעה אחרי שסקיי ניוז כבר דיווחו על זה, והם עוד צריכים להתגבר על הג'ט-לג) וכמובן יכולנו גם לפתוח בכמה רעה התוכנית של יצפאן בכבלים (אנחנו כבר מתחילים להתגעגע לתוכנית האירוח של צביקה הדר).

אבל לא – אנחנו רוצים דווקא ללכת על נושא חבוט, לעוס, מעוך (לא, לא יציע ג' של אצטדיון קריית אליעזר) – הכבלים נגד הלווין.

עד עכשיו היה ברור שמי שרוצה יותר ערוצים – הולך ללווין. אמנם מפסידים את הפקות המקור של הכבלים (קצת קשה לנו להודות, אבל אנחנו מתגעגעים לגיא פינס. כחול בעיניים עושה לנו את זה), אבל מקבלים את "רצח מאדום לשחור". עם זאת, בעקבות העלייה של "ביפ" הסיפור משתנה (פחות עושה לנו את זה דנה מודן, אבל סאות'פארק!).

ככה שמבחינת היצע הערוצים (במיוחד שהכבלים מעלים גם הם ערוץ פורנו משלהם. לא שאנחנו רואים את זה. רק שמענו מחברים. ואם אפשר להאריך את שעות השידור של Blue, החברים ישמחו. מה לעשות – מדי פעם מתחשק ללחוץ ידיים עם המפלצת גם בבוקר) הכל די שווה. מה שנשאר אלה הקריטריונים הלא רלוונטיים, ובזה אנחנו מתמחים.

הקריטריון שאנחנו רוצים לדבר עליו נשמע ממש דבילי, אבל בעינינו (או יותר נכון בידנו) הוא ממש קריטי. השלט (או באינגליז – הרימוט קונטרול. כמו נאש קונטרול, אבל בלי ש"סניקים). השלט של Yes הוא גדול, מגושם, ועם כפתור כתום תמוה. בכלל, לא ברור מה עבר בראש של קברניטי הלווין (איזה מילה יפה, קברניטים), כשבחרו את הצבע הכתום. חיפשו את הצבע היחיד שיש חברה על שמו? חיבה לא מובנת לבני-יהודה? את הממשק בלווין מזמן החליפו לכחול, פשוט הכתום הביא לאנשים את החשק לעלות למגדל גבוה ולהתחיל לרסס עם M-16. מצד שני, יכול להיות שזו התכנית של נסים משעל. בכל מקרה – עכשיו יש הרבה מאוד אנשים שתקועים עם שלט בצבעים לא רלוונטיים.

חוץ מהכפתור הכתום, יש את כפתור המוזאיק (המסך המפוצל בגרסתו הלווינית) שממוקם בדיוק במקום הכי לא נוח בשלט – בין בורר הערוצים (איזה מילה יפה, בורר), ובין הכפתור של התקציר. כמה פעמים רציתם לגלות למה היונים לא יעופו הלילה, וקיבלתם פרומואים אינסופיים לסרטים בתשלום?

לעומת זאת, שלטי הכבלים מכילים בתוכם פיצ'ר גאוני כמעט כמו ויטמינצ'יק תפוחים ביום קיץ חם – האפשרות להגדיר כל פעם שאתה צופה ערוצים מועדפים ולזפזפ רק ביניהם. ככה אפשר לבחור את ארבעת הערוצים בהם יש פוטנציאל לראות עירום (כמובן שלא זה הקריטריון שלפיו אנחנו בוחרים תכניות. לא ולא. אנחנו מחפשים עומק אינטלקטואלי, העשרה ערכית ומקוריות. יצפאן כבר אמרנו?) ולזפזפ ביניהם, ככה שאפשר לתפוס את כל הסצינות המעניינות, ורק אותן.

לסיכום – שתי הסיבות העיקריות לעבור ללווין הן עלי ג'י (ב- YTV) והצורה שבה הכבלים מתנהגים ללקוחות. שתי הסיבות העיקריות להישאר בכבלים הן השלט, והצורה שבה בזק מתנהגת ללקוחות.

 

בשבוע הבא – איך קרה שאנחנו מכירים את כל הדוגמניות של ערוץ האופנה אישית.

 

או – איך גברי לוי הציל במו ידיו את הספורט הישראלי (יחד עם יורם אוברקוביץ').

 

חמשת ה...

והפעם - משימות שדודו עוד לא עשה

סקס בשידור חי.

גזיזת ציפורניים בשידור חי.

הוצאת שערות מהאף בשידור חי.

סידור גבות עם חוט בשידור חי.

סקס בשידור חי.

 

 

Permanent link to archive for 31/05/01.Thu, 31 May 2001

 

Zen. I don't know shit about Zen. All I know is some stuff I picked up from the air. A bit of TV, a bit of books. Some movies. Yet - I think I'm a devout believer in it. It is Zen which allows me to offer my assistance in affairs of the heart to my neighbor after she's been treating me (and a lot of other people) like shit for so long.

 

It is Zen which doesn't make me look back at the past and regret it to much. It is Zen which (almost) makes me content in staying in Tel-Aviv and not going after that offered job in NY. It is Zen which helps me realize that while imagining how I will achieve greatness during the shower. "I'm sorry Rafi, I really don't like talk-shows, so I won't be appearing in yours either". It's ok to dream. You should know that it's a dream.

Permanent link to archive for 01/05/01.Tue, 01 May 2001

 

I am now in one of the happiest times of my life. I'm starting to come to terms with who I am, what I do and why. I've found someone who could be a true companion for this long journey. I love all my friends. I even like some of my family.

 

I spent a long time smoking in this small room in the office overlooking riding and the sea. Everything looks beautiful from the 17th floor, especially on a rainy day. Yair said the other day that rainy days in Tel-Aviv force you into a philosophical mood. I told him that it's rain in general, not in Tel-Aviv. Rain in New-York. Rain in London. Maybe not in San-Francisco, but that's because the rain there, like most everything else, is made of plastic.

 

When will Ugi be happy?

 

It doesn't matter where you are. You can have your fantasies in New-York. You can have your fantasies walking from the Mamalachti Bet elementary school in Ra'anana towards 'Gan David'. You can have your fantasies treading up and down mountains during 'nivutey tsafon'.

 

You can have fantasies anywhere. You can have reality anywhere.

 

I think it was Guy who once taught me that one of the major principles of Zen is that you are not what you did, you are not your actions now, you are not who you might be.

 

You are.

Permanent link to archive for 05/03/01.Mon, 05 March 2001

לכבוד

מר יוסי דואר  - מנכ"ל תבל דיגיטל

מר אבי אבן - מנכ"ל ערוצי זהב

מר דניאל יעקבי - נשיא תבל דיגיטל

 

אדונים נכבדים

 

למרות שמעולם לא נפגשנו - כנראה שאנחנו פשוט לא מסתובבים באותם מעגלים חברתיים - היינו מבקשים להשיא לכם עיצה רפואית. לא שום דבר גדול, חס וחלילה. אנחנו מאמינים גדולים ברעיון שהתערבות כירורגית דרושה אך ורק  בחירום ובמקרים קשים של כיעור ו/או מספר חזיה קטן במיוחד. אבל אחרי התייעצות עם מיטב הרופאים (כלומר ד"ר ב.ר., רופא הבית של המדור) תרשו לנו להמליץ לכם לגשת, אתם והחברות המכובדות שאותן אתם מנהלים, למכון הדיאליזה הקרוב לביתכם ולחבר למכונה הראשונה שתראו את הראש. כי מהמקום שבו אנחנו יושבים, אי אפשר להתעלם מכמויות השתן שהצטברו שם.

מונופול (הסטטוס העסקי, לא המשחק) הוא דבר משחית. לא צריך להיות גאונים גדולים כדי להבין את זה (מי אמר בזק?). אבל גם למי שגדל כאן בארץ ורגיל שמוריקים עליו בפרצוף פעמים בשבוע (שלוש אם יש לך קשר לענף הכדורגל) יש גבול. נכון, הוא אמורפי כמו הקו העלילתי של "שמש" ולא ברור כמו מה שעבר לאורי שנער בראש שהוא אישר את "החפרפרת", (עכשיו הטענה היא שמדובר במותחן פסיכולוגי. זה כנראה אומר שבפרק האחרון החפרפרת תבשל את שאר המשתתפים ברוטב קיאנטי) אבל הוא קיים. ואתם חציתם אותו.

זאת לא העובדה שתבל" ומת"ב הוסיפו את המילה "דיגיטל" לשמן, הרבה לפני שהיה להן אישור לעבור לפלטפורמת שידורים חדשה (שזה בערך כמו להוסיף כבר היום את המילה "משוחרר" לשם "אריה דרעי- אסיר"). זאת לא העובדה שלמרות שנלחמתם על שבועיים המתנה ללקוח המעונין לעבור לשידורי הלווין (לא כדי לסרבל את המעבר, חס וחלילה, אלא כדי שתוכלו לשכנע אותו להישאר) אף אחד לא טרח להתקשר אלינו אחרי בקשת הניתוק (חבל, דווקא היה לנו מה להגיד לנציג שלכם לפני שהיינו מנתקים לו בפרצוף). זה אפילו לא בגלל שפתאום, שיש אלטרנטיבה, אתם רצים לחבר את יישובי הפריפריה ששנים התחננו לקבל מכם שרות. זה דווקא משהו שאתם מבינים בו לא רע - כסף.

בישראל יש בערך מליון בתי אב שמחוברים לכבלים. גם אם נניח שכל בית אב משלם רק 25$ לחודש (ומבט קצר על החשבונית האחרונה, מראה שזה יותר), ההכנסות שלכם השנה היו באזור 300,000,000$ (ובמילים - שלוש מאות מליון דולר). ובשביל הסכום הענק הזה אנחנו מקבלים כמה ערוצים סבירים, אין ספור שידורים חוזרים (ומשום מה תמיד אותם שידורים חוזרים), והרבה יותר מידי ערוצים בשפות זרות שאנחנו לא מגיעים אליהם לעולם. ואל תבואו עוד פעם עם טיעון "עלות התשתיות". זה כבר מזמן עניין מת כמו מפלגת העבודה. פתאום אנחנו מגלים שבהשוואה לערוץ הראשון, בכלל לא בטוח אצל מי התמורה לאגרה שווה יותר.

אז נכון שהמתחרים שלכם לא מושלמים, ושיש להם עוד הרבה מה ללמוד (וזה המקום למסור לנציגת שירות הלקוחות החביבה של Yes שהבטיחה לחזור עלינו בעניין הפיצוי ולא שמענו ממנה שוב  - אנא צרי קשר דרך מדור זה) אבל אנחנו לא מוכנים לצאת פראיירים. יום אחד, שתתנו תמורה לכסף, שתאפשרו לנו לבחור את הערוצים שלנו (בטח שהיום לא נותנים לכם לעשות טירינג. איפה הייתם לפני חמש שנים?) ושהפלטפורמה הדיגיטלית שלכם תהיה שווה - כלומר עם אפשרות לקבל תקציר של משחק כדורגל שפיספסנו, לבחור זווית צילום ולקבל את כותרות החדשות בלחיצת כפתור, אולי נחזור. ותעשו לנו טובה אחת - דונט קול אס. וי וויל קול יו.

 

 

 

 

Permanent link to archive for 28/01/01.Sun, 28 January 2001

@כותרת: נו, שוין

@ביניים: מבט ראשוני בלוח השידורים של הערוץ המסחרי החדש (ערוץ 10, בשבילכם) מעלה פיהוק. מצד שני – יש דובדבן קטן בסוף.

@רציף: בתחילת השבוע רגשו וסערו העיתונים לבערך 3 דקות – לוח המשדרים של הערוץ המסחרי החדש, באדיבות יוהנה (המורה לביולוגיה) פרנר ו"ישראל 10" פורסם ואף אושר על ידי מועצת הרשות השנייה (או מועצת הכבלים, או הממונה על ההגבלים או שר התקשורת או מישהו כזה. כל כך הרבה גופים והעולם שותק).

אז מה היה לנו שם? נתחיל בממוחזרים – "לגעת באושר" בשידור חוזר, שידורי "קלאסיקה" של הטלוויזיה החינוכית (כן, שוב פעם "זהו זה" של מלחמת המפרץ. אפשר לבקש את הפרק על מק'קייקר?), "חלון ישראלי", ששודר כבר ב"נשיונל ג'יאוגרפיק" ו"רגליים קרות" המשובחת, הישר מ- YES+. את הדובדבן ניתן לכם כבר עכשיו – כל לילה ישודר פרק בסדרה "צ'ירס" (חופשי על הבר). לא שזה להיט כזה גדול, אבל אולי סוף סוף נראה את הפרק האחרון שמעולם לא הוקרן בארץ.

נמשיך חיש קל לסדרות הזרות – יש לנו את "אנטרפרייז", היציאה האחרונה מבית היוצר של "סטאר-טרק", שלמרות סקוט באקולה בתור הקפטן, אתם יודעים מה דעתנו בנושא, יש לנו את "אד", מעין שילוב בין "פרובידנס" ו"אלי מקביל", יש לנו עוד סדרת בת של "חוק וסדר" וביום שישי – הפלא ופלא – סרט קולנוע. סטיבן סיגל מחכך את ידיו בציפייה.

אחרי שגמרנו עם כל הבררה, בואו נדבר על הדברים הישראליים ("הפקות מקור", בזכיינית מדוברת). נתחיל בתוכנית הדגל, זאת שאמורה להתחרות עם "בטברנה" ו-"רק בישראל" – "יום הבוחר" – תוכנית אירוח עם שאול ביבי וחיים אתגר (שם יוכלו אשכנזים לעבוד? סתם רצינו לדעת). שיהיה בהצלחה, חברים. יש לנו באופן כללי מגוון תוכניות דברת, עם מגוון אנשים שנורא רצינו לראות בטלוויזיה – נטלי עטיה (פשוט היתה כל כך טובה ב"המלך הבא", שלא לתת לה תוכנית אירוח זה פשע ברמות של סלובודאן מילושביץ'), רמי קליינשטיין (רק אל תשיר!), שרון טייכר (איפה גלית שרף? איפה עכבר לילה? מה קורה פה?!), עמנואל רוזן ובן כספית (את סידס השארת ברדיו, הא? לא פוטוגני מספיק?) וגולת הכותרת – גיל ריבה. מישהו יכול להסביר לנו למה טוק-שואו בלימוזינה זה משהו שאנחנו רוצים לראות? אם הלימוזינה יוצאת וחוזרת לאותו מקום זה נחשב כמו "המעגל" של דנשי? נו באמת.

עוד נקודה קטנה לסיום – תוכנית המערכונים "עם ישראל לייב" (הגרסא העברית ל-"סאטרדיי נייט לייב") מתוכננת לשידור בשמונה וחצי בערב. קצת נמאס לנו לחזור על עצמנו – אבל הגיע הזמן שתלמדו מטעויות. אם רוצים שתוכנית תהיה בועטת ואכזרית, היא לא יכולה להיות משודרת בפריים טיים (מי אמר "המצב"?).

לסיום, נביא לכם את הפנינה של השבוע - "קולומבו". כן, כן, זה מה שנחכה לו כל השבוע. בהזדמנות נעמוד על ההבדל הדק בין קאלט וזבל (רוצים דוגמא? "כן, מה" ו"שחר", בהתאמה).

בשורה התחתונה – אותם אנשים, אותם דברים. פיהוק אחד ארוך.

 

 

 

Permanent link to archive for 28/01/01.Sun, 28 January 2001

@כותרת: בנות הזהב

@משנה: צפייה בפרקים הראשונים מהעונה החדשה של "סקס והעיר הגדולה" מובילה אותנו לשאול שתי שאלות – "מי לעזאזל רואה את זה?" וכמובן – "מי לעזאזל מלביש את שרה ג'סיקה פארקר?"

@רציף:כשג'ורג' לוקאס (וויר נוט וורת'י! וויר נוט וורת'י!) עשה ב- 1977 את "סטאר וורס" הוא קרא לסרט "פרק 4". תבינו את הגאונות שבעניין – הפוץ היומרני כבר הניח שהוא יעשה שלושה סרטים לפני, מה שנקרא "פריקוול" (Prequel, על משקל Sequel). אחרי שראינו את ארבעת הפרקים הראשונים מתוך העונה החדשה של "סקס והעיר הגדולה" הבנו שיש עוד גאון בקרבנו, רק שלא ידענו עליו. קוראים לו רוברט ברלינגר, ובין השנים 1985 ל- 1992 הוא ביים את הסדרה "בנות הזהב".

פתאום הבנו ש"סקס והעיר הגדולה" זה פשוט פריקוול של "בנות הזהב". תחשבו על זה – ארבע קשישות לבנות שיער (או צבוע) שיושבות כל היום ומדברים על דברים, גברים וסקס (יותר עניין של נזכרות, אבל מילא). חוץ מהעובדה שב"סקס" עדיין יש להן את השיניים המקוריות שלהן, אין ממש הבדל בין שתי הסדרות. בשני המקרים מדובר באוסף של ארבע נשים להגניות, קורבנות אופנה מהלכים (הזוועה! הזוועה!), שלא מעניינות אף אחד, לא סותמות את הפה לרגע, ואם תיזכרו לרגע ב"בלאנש דיבורו", תבינו שהיא פשוט סמנתה שהזדקנה (טוב יחסית) ופשוט לא מראים לנו אותה בעירום כל פרק.

למרות שהבטחנו לעצמנו שהשבוע ננסה להגיד דברים טיפה יותר חיוביים משבוע שעבר (הקורא הבא שיקרא לנו 'דבות' יגלה מה זה כש- 400 ק"ג יושבים לך על הסרעפת. ואז השמן הנשוי גם יתישב עליו) אנחנו לא מצליחים להבין מי סוג האנשים (נשים?) שרואים את הסדרה הדלוחה הזאת. רווקות מזדקנות? כאלה שחלום ניו-יורק עדיין מפעם בלבם? גברים שמחפשים לראות שדיים? (עדיף כבר ערוץ האופנה, שבהזדמנות זאת רצינו לתמוה על שיבוצו ב- YES יחד עם ערוצי המוסיקה? מה עישנתם כשחשבתם על זה?) וכמובן - מפלצות חברתיות, כותבות ספרים, שבטוחות שאם הן מתלבשות מזעזע ומעצבנות את כולם הן קארי בראדשאו.

שלא תבינו אותנו לא נכון – אנחנו אוהבים סדרות של נקבות. ראינו את "שולחן לחמישה" שלוש פעמים, ואנחנו מוכנים להיבחן על "בנות גילמור", אבל למרות חינניות מסוימת (רק בטקסטים, לא בשחקניות) שהיתה ל"סקס" בעונות הראשונות, היא פשוט תקועה במקום. והמקום שבו היא תקועה – זה אותו מקום שבו השמש לא זורחת לעולם.

 

 


The views expressed within this site pretty much represent those of the author.
Copyright 1997-2003© Yariv Zur.