.portfolio  .writings  .bio  .links  .blog  .home 

Permanent link to archive for 18/07/03.Fri, 18 July 2003

Just uploaded a somewhat revamped site design.

Permanent link to archive for 17/07/03.Thu, 17 July 2003

 

This page contains unedited writings, some of which were published in various publications. The aforementioned publications have no legal liability to the articles published on this site as these articles are unedited and have not undergone legal examination. Unless otherwise mentioned, all articles in this page were published and therefor all intellectual property rights regarding them belongs to the publicaion which published them. The views brought here are mine and mine only, and in no way reflect the views of aforementions publications. If anyone feels they are offended by any of these articles, please contact me, and the offending article will be removed promptly.

 

Permanent link to archive for 15/07/03.Tue, 15 July 2003

אני לא הטיפוס שכותב מכתבי תלונה. באמונה. זה פשוט לא אני. אבל לפעמים (למעשה - לראשונה), נשבר הזין. הנה מכתב התלונה הראשון שכתבתי בחיים.

 

 

הנדון: על שרות ואמון

 

א.ג.נ.

 

לעניות דעתי, אני לקוח אידיאלי לכל בנק. אני מסוג הלקוחות השקטים שלא עושים בעיות, לא הופכים שולחנות, לא מתווכחים על עמלות וריבית. אני לא מרים את קולי, לא מנופף בתעודת העיתונאי שלי, לא כותב מכתבי תלונה ואפילו חשבון העו"ש שלי במצב סביר רוב הזמן. באופן כללי – אני לקוח שקט, לקוח שכל מנהל בנק היה רוצה.

 

הבנק שזכה בלקוח אידיאלי כמוני הוא "הישיר הראשון". בנק אידיאלי ללקוח אידיאלי; ולו רק בגלל שהיכולת לנהל את כל ענייני בטלפון ובאינטרנט הקלה עליי מאוד. הייתי לקוח שקט ומרוצה. יחד עם רעייתי (אותה שכנעתי לעבור לישיר הראשון) אנחנו מעבירים שלוש משכורות לבנק, העברנו את כל חסכונותינו לבנק ויכולנו להיות לקוחות נאמנים ושקטים במשך שנים ארוכות.

 

כל זה היה נכון עד שהחלטתי לקחת משכנתא. בחרתי לקחת משכנתא מבנק לאומי למשכנתאות, בעיקר בשל תנאי ההלוואה התחרותיים אבל גם בזכות העובדה שמדובר ב"אותו הבנק", פחות או יותר. קיוויתי שעובדה זו תזרז את התהליכים הסבוכים ממילא הכרוכים בלקיחת הלוואה הקושרת את הבנק והלקוח בעבותות של מחויבות הדדית ורווחית  לאורך שנים רבות..

 

מה רבו אכזבתי ותדהמתי לגלות כי דווקא על רקע החלטה גורלית זו זכיתי לשירות לא טוב מהבנק המבסס את פרסומיו על שירות יעיל ואיכותי. בכמה מקרים שונים מצאתי את עצמי עומד אובד עצות מול מערכת אטומה, וגרוע מכך – אדישה ומתנשאת.

 

במקרה הראשון, נדרש אישור על שתי הוראות קבע הקשורות למשכנתא. בבוקרו של יום אושרה רק הוראת קבע אחת. השנייה לא. זה לקח זמן יקר אבל שורש הבעיה התגלה לבסוף – אנשי הישיר הראשון קיבלו (לטענתם) שתי בקשות עם אותו "קוד מוסד" ולכן דחו את אחת מהן. אני ממש לא מבין מהו "קוד מוסד" אבל נדרשתי למספר שיחות לא סביר בעיניי (יותר מאחת) על מנת לשכנע את אנשי הישיר הראשון לתקשר כראוי עם אנשי לאומי למשכנתאות על מנת להסדיר את העניין. נראה היה כי ברגע שנתקלו במכשול, לא ניסו הצדדים המעורבים לפתור אותו. פשוט אמרו "אי אפשר לאשר את זה", וחיכו בשקט עד שהלקוח הזועם יתקשר. האם זו גישה מקצועית ושירותית?

 

המקרה השני מטריד לא פחות. בתאריך 12.6 התקשרתי לבנק בשעה 10:00 על מנת שיפקססו לי אישור על העברה בנקאית שביצעתי מספר ימים לפני כן. לאחר אינספור תלאות ושיחות הפקס אכן נשלח בשעה 16:00. למספר הלא נכון. לא נעשה כל ניסיון לוודא שהלקוח המיוגע והמרוט אכן קיבל את מבוקשו.

 

במקרה נוסף, נזקקתי לצ'ק בנקאי על סך של כ- 250 אלף שקלים. התקשרתי בערב לפני היום בו הייתי זקוק לצ'ק ונעניתי בתשובה התמוהה לכשעצמה – "אין בשעה כזאת אחראי חתימה, תצטרך להתקשר מחר בבוקר". מדוע לא מוזכר בפרסומות שלכם בהם מופיע יגאל שילון – "בנק שעובד 24 שעות, אבל רק לפעולות לא מסובכות?". בבוקר שלאחר מכן התקשרתי על מנת לקבל את האישור לצ'ק. למרות שהובטח לי שמדובר בעניין של דקות, נזדקקתי לכמות מרשימה של שיחות בשביל לקבל את הצ'ק, בעיקר בגלל שהפקס עם דוגמת החתימה שלי לא הגיע כשורה, ואף אחד מנציגיכם לא טרח להתקשר ולומר לי "הפקס לא בסדר, בוא תשלח עוד פעם".

 

ברור לי שבשבילכם, הפניות שלי והמשכנתא שלי הן רק פרומיל מהפניות והמשכנתאות בהן אתם מטפלים בשנה, ואם תטפלו ב- 97% מהן בצורה טובה תרגישו שתוכלו לטפוח לעצמכם על השכם הקולקטיבי, אבל בשבילי – כל פנייה, ובטח המשכנתא הן מאה אחוז.

 

לא הבנתי מדוע זה קרה. הרי בנק "ללא סניפים" הוא בנק החי מהשירות שהוא מעניק ללקוחותיו. ללקוח טלפוני אין אפשרות לשבת ליד הפקיד ולחכות שהטיפול בעניינו יסתיים. הוא מתקשר, מבקש מה שמבקש, וממשיך לדרכו מתוך אמונה שהטיפול בבקשתו יתבצע במהירות האפשרית. לקוח כזה גם מאמין שאם משהו ישתבש בטיפול הנ"ל, ייעשה כל מאמץ לפתור את הבעיה או לכל הפחות ליידע את הלקוח על קיומה. אני מאמין שבנק ללא סניפים צריך לתת רמת שירות גבוהה במובהק מבנקים רגילים. אני מקווה שאתם חולקים אמונה זו אתי.

 

והחמור מכל – פגעתם באמון שאני רוחש לכם. המערכת המוניטרית כולה מבוססת על אמון. שטרות הכסף בהם אנו משתמשים מייצגים אמונה שיש בידי בנק לפרוע אותם והסיבה שלקוחות מפקידים עת כל חסכונותיהם בידי הבנקים היא שהם מאמינים שהבנקים ינהלו אותם בצורה מושכלת ותוך שמירה על האינטרסים של הלקוח. והנה, אמון הוא דבר אכזרי. מצד אחד, הוא דבר נרכש בעמל רב ולאורך זמן. מצד שני – מספיקה תקרית אחת בשביל לאבד אותו ברגע. אירועי החודש האחרון גרמו לי לאבד את האמון שלי בכם. וחמור מזאת: מבחינתי, העובדה שנאלצתי להרים את קולי ולנהוג בגסות רוח כדי לקבל שירות, באופן המנוגד לחלוטין לפילוסופיית החיים שלי ולאופיי, היא תוצאה קשה ובלתי נסבלת של אדנות מצד נותנת שירות כלפי לקוח.

 

יכול להיות שהתנאים שאתם מציעים טובים להלל אבל אני מעדיף את שלמות הנפש על פני כל הטבה כלכלית.

 

הואילו נא לציין בפניכם כי הצלחתם לגרום ללקוח האידיאלי והשקט לאבד את אמונו בבנק הישיר הראשון. נהגתם ב"הקטנת ראש" והענקתם לי תנאים נחותים רק בגלל שאיני מתמקח ואיני מאיים בעזיבה כל שני וחמישי.

 

אין לי אמון בבנק טלפוני שאינו מהסס לענות על פנייה מעט מורכבת מלקוח אידיאלי ושקט בתשובה המתנשאת והפטרונית. "הם מטפלים בזה, אל תדאג, זה יהיה היום".

 

לא היום.

 

Permanent link to archive for 12/07/03.Sat, 12 July 2003

לפני שנתיים חסר עשרים יום, נכנסו לדירה בבן-יוסף 14. ככה היא נראתה אז:

 

עוד שבועיים, ניפרד ממנה לטובת דירתנו החדשה בפרברים. ככה בן-יוסף 14 נראית היום:

Permanent link to archive for 11/07/03.Fri, 11 July 2003

@כותרת:

הגברים בוכים בלילה

 

@משנה:

לשמנים יש קצת הרהורים נוגים בעקבות שתי סדרות הריאליטי שהפציעו על מסכינו בשבוע שעבר.

 

@רציף:

אחד התכנונים שיש לנו וכנראה לעולם לא ייצאו לפועל הוא לכתוב ספר המתאר את חייהם של גברים שנשותיהם בהריון. השם המקורי שתכננו לספר הוא "גברים ממאדים – נשים בהריון", אבל ששנינו עברנו (ועוברים) את החוויה הזאת, כנראה שנלך על "ברוך הבא לגיהנום". לא יכולנו שלא לחשוב על זה למראה תוכנית הריאליטי החדשה שיס מעניקה לצופי "Summer Nights" (לא יכולתם ללכת על שם עברי כמו "חלום ליל קיץ"? סנובים) – "המירוץ למיליון" ("המירוץ המדהים", במקור). לכאורה – עוד תכנית מציאות. 12 זוגות מתחרים מדי יום בגרסה משוכללת של "חפש את המטמון", עם שלושה הבדלים קטנים – אחד - מי שמגיע אחרון בכל יום עף, שתיים – המירוץ משתרע על פני כל העולם (התחילו בניו יורק, משם לאפריקה, המשיכו לפריז, משם לפרובאנס, משם לאלג'יר וכך הלאה, ושלוש (ואולי הכי חשוב) – הזוג שמנצח לאחר שלושה שבועות זוכה במיליון דולר.

כאמור – לכאורה עוד תחרות ריאליטי. אלא שיש ב"מרוץ למיליון" משהו שמבדיל אותה – הקונספט של הזוגות. הרעיון הוא שכל זוג מתחרים בתוכנית הוא "זוג" מסיבות אחרות – יש זוג הומואים מקשישים, זוג חברים טובים, אם ובתה, שתי נשים נשואות שחלמו לעשות "תלמה ולואיז", כמה זוגות סטנדרטיים יותר וכמובן במסורת "הישרדות" – יש את זוג הקשישים שישר זוכים לאמפתיה מיידית על זה שהם מצליחים לנשום לבד.

מטבע הדברים (ככה יצא, לא התכוונו), הזוגות הסטנדרטיים הם אלו שמעניינים אותנו. הלחץ המטורף בו כולם נמצאים, של לנווט, לרוץ ולפתור חידות מביאים כל זוג למצבים הכי קיצוניים שלו ומוציאים את הטוב והרע שבכל זוג. הסצינה שבה אחד הגברים שבחבורה לא מצליח לאתר דגל ממרומי מגדל אייפל, חברתו עומדת ולועסת לו את התחת ודמעה קטנה יורדת מעינו פשוט שברה לנו את הלב.

צריך לראות את "המרוץ למיליון", כי סדרה תעודית כה מרתקת על אינטראקציה זוגית לא היתה וכנראה לא תהיה. לאלו שדואגים שהם הפסידו הכל בינתיים – לא לדאוג. נכון להיום רץ בארצות הברית "המירוץ למליון 4". אל תחמיצו.

 

נ.ב. בשבת התחילה ביס פלוס "הישרדות 5" – כתמיד, יש מעט דברים יותר מענגים מלראות 16 תחמנים מנסים לרמות את כל העולם תוך כדי תחרויות ביזאריות. האח!

 

 

 

Permanent link to archive for 11/07/03.Fri, 11 July 2003

@כותרת: צריבה, אחים, צריבה.

 

@משנה:

 

@רציף:

קשה לשים את האצבע על מה קובע תודעה של עם שלם, אבל נדמה שבעשורים האחרונים, מאז שהטלוויזיה הפכה למדורת השבט שלנו (או לאוסף של עשרות לפידי שבט קטנים, אבל זה כבר דיון אחר) יש רגעים טלוויזיוניים שנחקקים בזיכרון הקולקטיבי שלנו כעם. רגעים כמו טל ברודי מניף את גביע אירופה, חיים יבין אומר "מהפך", איתן הבר אומר "ממשלת ישראל מודיעה בתדהמה", מני לוי שוכב על הדשא בטדי, וכן, אפילו רפי גינת בוחש בקוליפורמים הוא רגע כזה. לכאורה – רגעים קטנים וחולפים, אבל הם חשובים לא פחות מהרגע שבו אתה מגיע לחדרה ומגלה שיש שם רחוב בשם "רחוב האקציה".

בשבועיים האחרונים נוספו לנו שני רגעים כאלו, כמעט בלי ששמנו לב. הראשון היה התגובה מכמירת הלב של אתי אלון עם היוודע גזר הדין והשני היה המראה המזעזע של עו"ד באעייר מנסה להיחלץ מכנופיה של חיות אדם כשפרצופו מכוסה ברוק.

בלי להיכנס לוויכוח הלעוס עד זרא אם מגיע לאתי אלון העונש שהוטל עליה, ועד כמה אנחנו רוחשים חיבה לעו"ד בעייר – שני הרגעים האלה שווים שנשים אליהם לב. אלה שני רגעים שמגדירים אותנו וצריך להגיד תודה לערוצים שהביאו אותם, שוב ושוב, עד שיהיו צרובים בתודעה הקולקטיבית שלנו. תחי מדינת ישראל.

 

Permanent link to archive for 11/07/03.Fri, 11 July 2003

@כותרת:

תצאו בחוץ!

 

@רציף:

אם יש דבר אחד שאנחנו באמת טובים בו (חוץ ממציאת כינויים מעליבים לבכירים בגופי השידור השונים) זה לזהות פוטנציאלים מבוזבזים. עניין של ניסיון אישי. ולמרות שאחרי שנים של הטפות מוסר מצד אנשי מערכת החינוך (כאן, כמובן, הייתה מתבקשת בדיחה גרועה על ההישגים העלובים של תלמידי ישראל בבחינות הבינלאומיות אבל יש את לימור לבנת, אז לא צריך) נשבענו שלא נעשה לאחרים את מה שאנחנו כל כך שנאנו, אחרי שראינו את פרק פתיחת העונה של "כוכבי השכונה" אין לנו ברירה אלא להפר את ההבטחה.

לא אהבנו את העונה הראשונה של "כוכבי השכונה". זה לא שהיא הייתה זוועה מהלכת ברמות של "שחר". הקונספט של תוכנית ראיונות פיקטיביים, למרות הרתיעה הבסיסית ממנו אחרי עונה וחצי של אדיר מילר, הוא בעל פוטנציאל קומי אדיר. "כוכבי" אומנם סבלה בעונה הראשונה מחוסר יציבות שמאפיין בדרך כלל משתמשי LSD אבל היו בה לא מעט רגעים מוצלחים שהיו שווים את המאמץ והזמן (אירוע ההתרמה לציפורן החודרנית של עובדיה רץ חזק בספריית ההשאלות הביתיות שלנו). השבוע חזרו צחי ומאיר לחיינו. ואחרי שראינו את "קרניים", הסרט שפתח את העונה השניה, פתאום נהיה לנו עצוב בלב.

ולא בגלל שזה היה רע, מיינד יו. "קרניים", היה אחד הרגעים היותר מוצלחים ששודרו השנה בטלוויזיה (אם לא סופרים את "להבדיל"). לא רק בגלל שכבר הרבה זמן לא צחקנו ככה מול משהו שלא מוזכרת בו מפלגת העבודה, ולא רק בגלל שתמיד כיף לראות את יגאל שילון בפרצוף סובל (יש לנו אישו עם הבנק שאתה מפרסם, אבל זה כבר סיפור אחר) אלא בעיקר בגלל שבפעם הראשונה אחרי שנים הצליחו גרייניק ואלתרמן להוציא את צחי ומאיר משבלונות הקרטון שלהם החד-ממדיות שלהם (מי אמר ליה וירון?), לתת להם במה ראויה תוך זיקוק היכולות הקומיות שלהם.

הבעיה היחידה היא שאחרי רגעים כל כך מוצלחים, אין לנו שום רצון לחזור לפורמט הישן של "כוכבי השכונה". לתת לגרייניק ואלתרמן להיקבר באולפן יהיה בזבוז מחלט של הפוטנציאל הקומי של השניים. בערך כמו לקחת את יעקב אילון ולתת לו להגיש מהדורת חדשות בלי צופים. במיוחד עכשיו, שכבר ברור שהיא לא תחזור לעונה שלישית, חייבים לצאת בדרישה חד משמעית  - לתת לצחי ומאיר לעשות את "שוטטות".

 

 

Permanent link to archive for 11/07/03.Fri, 11 July 2003

בימים כתיקונם אנחנו אנשים של ויסקי. כמו גברים אמיתיים (דגש על ה'כמו'),  תנו לנו בקבוק 12 שנה ואנחנו מסודרים. אבל איך שמגיע הקיץ אנחנו מקפלים את הפוזה, מאפסנים אותה במגרה יחד עם שאר הדברים שבהם אנחנו לא משתמשים (בטריות ישנות, מברג פיליפס וסקס אפיל) ועוברים למרטיני רוסו עם קרח. אתם יכולים לקרוא לנו כוסיות, אבל זה עלול להיגמר באברים שבורים.

אותו דבר בטלוויזיה. איך שמתחיל העינוי הסיני שמכונה "הקיץ הישראלי" (שבכל שנה מחדש גורם לנו להאמין שיש אלוהים ושהוא סדיסט לא קטן) אנחנו מאבדים לחלוטין יכולת ריכוז והמוח שלנו דורש רק דברים קלילים וחסרי משקל סגולי. "אני אסתי המכוערת", שעלתה בשבוע שעבר בערוץ 2, מספקת את הסחורה.

קודם כל בגלל העלילה. אפשר לנסות ולטעון עד מחר שמדובר "בז'אנר חדשני שמודע לעצמו", אבל זה יהיה כמו להגיד ש"דוקומדיה" היא מסמך פוליטי מרתק (כלומר שקר גס). זאת פשוט טלנובלה, עם עלילה מופרכת (כמו מערכת החינוך בישראל) וממכרת כמיטב המסורת. מצחיקה? לפעמים. שנונה? פה ושם. חדשנית? לא ממש המציאו כאן את הגלגל. מקסימום את הגלגלון.

המרכיב השני הוא העטיפה. מסיבות שאת שורשיהן לא טרחנו לברר, נוטות טלנובלות ישראליות להראות כמו הפקות של מסיבות אמצע השליש בבתי ספר יסודיים בשכונות מצוקה. שמים שני מזרונים, שולחן, כסא וסולם ומצפים מאיתנו להאמין שככה ניראה אולם חזרות בתיאטרון מסודר. "אסתי" היא הדוגמא ההפוכה. היא נראית טוב, מוקפדת בפרטים ומצליחה לא לגרום לצופה מבוכה.

אבל מה שהופך את "אסתי" ליותר מ"משחק-החיים-פוגשת-את-אורנה דץ" הם צוות השחקנים. זה מתחיל בעודד קוטלר וליאורה ריבלין, ליהוק כל כך מופרך עד שהוא על סף הגאוני (כמו גיל ססובר, רק בלי החלק של הגאוני), ממשיך בעומר ברנע, שהספיקו 8 דקות מסך שלו כדי להבין שמדובר ברשע האולטימטיבי (איך תסבירו את התספורת שלו אחרת?) וכמובן שייקה לוי, שכל שנייה שהוא מופיע היא פוטנציאל לרגע קומי אדיר.

אפשר כמובן להיטפל לבעיות הלא מעטות שיש ב"אסתי", כמו חורים לוגיים בגודל הסכמי חברון (גיבורה שמכורה לשוקולד על מקל? זה יותר אייטיז מ"מודרן טוקינג" ו-"בית קטן בערבה"), העובדה שהעלילה הכללית יותר צפויה מהקאמבק הבא של צביקה פיק (שנשים כסף על חתונה של אסתי ועומר בפרק האחרון?) וכאב הלב בלראות שחקנית מוכשרת כמו אביטל דיקר נאלצת לשחק דמות עם עומק של בריכת פעוטות ביום חמסין – אבל זה סתם יהיה קטנוני. כי בשורה התחתונה "אסתי" היא בדיוק מה שאנחנו מחפשים. קוקטייל קיציי מרענן, קליל ובעיקר אוורירי.

זהירות – פוטנציאל התמכרות גבוה.

 

 

 

Permanent link to archive for 08/07/03.Tue, 08 July 2003

לקחנו סלון ישן, והרבה עבודה של דקלה הפכה אותו לסלון חדש. התוצאות לשיפוטכם:

ומעוד זוית....

Permanent link to archive for 04/07/03.Fri, 04 July 2003

 

לא אין לנו שום כוונה לדבר שום פעם על כמה גרועה "ג'וני". את הקטע הזה כבר מיצינו (תוך שימוש בביטוי "ערימת ג'וני"). גם לא על איך אדם מוכשר כמו איציק כהן מצליח למחזר למוות את השטיקים של דוריס. היינו כבר בסרט הזה. אין לנו אפילו כוונה לשאול איך קורה שבכל העולם באייקונים של תרבות הגייז של הם דיוות מופלאות כמו טינה טרנר בעוד שאצלנו בכל סדרה על הומואים (ג'וני, הפרסומות של שקע ותקע) מופיעה הזקנה פריצי. במקום זה בואו נדבר על גזענות.

בשבועות האחרונים יש פתאום איזה דיבור על "ג'וני". לא על האיכות – אף אחד לא באמת חושב שמדובר במוצר ראוי -  אבל על הגישה. כאילו העובדה שיש בפריים טיים תוכנית שהדמות המרכזית שלה היא הומו, מהווה רגע מכונן ביחס להומוסקסואליות והתקדמות אדירה מבחינת המאמצים של הקהילה להשתלב בזמן ובמרחב. ולמרות שבאופן עקרוני אנחנו הומופובים לא קטנים (לא תתפסו אותנו במצעד הגאווה, וגם דיסקים של עברי לידר אתם כבר לא קונים) ישבנו לראות את העונה החדשה.

הנה, לדוגמא, חמישה דברים שלמדנו על הומוסקסואלים מצפיה בפרק הראשון: הם היסטרים; הם מתעקשים ללבוש בגדים שגם זונות שוודיות לא היו נתפסות איתם לעולם ; איך שהם רואים גבר שנראה טוב הם מאבדים כל יכולת קוגניטיבית ; איכות החיים שלהם היא תוצר ישיר ובלעדי של מצב הפריזורה ; לא כולם אוהדי הפועל (סתם, זה לא קשור, אבל היינו חייבים להכניס את זה איך שהוא).

כמו שאפשר לראות - רגע היסטורי בתחת שלנו. (תרתי משמע). "ג'וני" היא לא סתם תוכנית גרועה, כמו, למשל, "שישי עם מיכל" (שימו לב לחרוזים שרצים פה, ממש חיים חפר), אלא הרבה יותר גרוע מזה -  מקבץ סטראוטיפים נבובים על הומואים ועירקים שהיה ראוי שיעבור מהעולם יחד עם משטר האופל העירקי, שידורים חוזרים של "שחר" והתסרוקת של כריסטינה אגילרה. לא רק שהוא לא מקדם את הקהילה לשום מקום, הוא מחזיר אותה אחורה (מה שאולי מוצא חן בעיני האקטיבים, אבל זה ממש לא קשור).

כן, אנחנו מכירים את טיעון ה-"לא משנה מה אומרים עלי העיקר אני קיים". הבעיה היא שהוא יותר מגוחך ממצבה של מפלגת העבודה ויותר מקומם מהיחס של טלעד ל"פרייזר". תחשבו מה היה קורה כאן אם באיזו שהיא מדינה  היו עושים סיטקום שבמרכזו יהודי עם זקן ארוך, שכל היום סופר שטרות של כסף וחושב איך להשתלט על העולם. תוך שניות היו יוצאים פקסים נזעמים ממשכן הכנסת, נשיא המדינה היה דורש לשלוח את השגריר הביתה, בגלי צה"ל היו מריצים שלושה ימים של קו פתוח לשיחות עם מאזינים וכל ארגון יהודי שמכבד את עצמו (וגם כאלו שלא) היה יוצא בעצומה שקוראת להחרים את המדינה / חברה / שחקנים / חברת הקוסמטיקה שסיפקה את הליפסטיק. "ג'וני", אם לא הבנתם, זה בדיוק אותו דבר. הגיע הזמן שבקהילה ירימו את הראש מהכריות ויתחילו להריח את הקפה.

 

Permanent link to archive for 04/07/03.Fri, 04 July 2003

@כותרת:

תודה תודה לך, עוזי פלד

 

@רציף:

במסגרת הנסיון הנואש להימלט מעוד סיור בחנויות של ארונות אמבטיה, מנסה השמן הבית"רי בימים האחרונים לקדם יוזמה חשובה מאין כמוה – צירוף ישראל לארצות הברית. מחקר מעמיק, בסיועו של ד"ר ד', המשפטן שלנו בהארווארד, העלה שאין בינינו ובין החברות באומה הגדולה הזו אלא הצורך באימוץ חוקה, אישור של הקונגרס, אישור של הנשיא והעניין הקטן של להפוך את המדינה למדינת כל אזרחיה. אבל בשום תקדים משפטי, גם לא זה של ואן ברוקלין נגד טנסי (1886), לא מוסבר שעל מנת להצטרף כמו שצריך, חובה עלינו לפתח רקע תרבותי דומה, כולל הקשרים. לדוגמא – כשאנחנו אומרים על משהו 'עזוב, לא עכשיו, בוא נטלעד את זה' או 'זה מאתגר אינטלקטואלית כמו אלי נגד העולם' כולנו מבינים על מה המדובר. תאמינו או לא, גם לאמריקאים יש הקשרים ותרבות משלהם והיות ואנחנו אלו שאמורים להצטרף עליהם, זה יהיה אך מנומס אם נטרח ונכיר אותם.

הרבה מהדברים אנחנו כבר מכירים – סדרות אמריקאיות משובחות שהובאו לנו במהלך השנים האחרונות מאפשרות לנו להגיד – "אחי, לקחת ספידים? מה אתה דייויד סילבר?", אבל עדיין, היה חסר לנו הרבה ג'אנק טלוויזיוני אמריקאי כדי שנוכל להתערות במרחב החדש המיועד לנו. כנראה שכיוונו לדעת גדולים, כימר עוזי פלד, שהוא גם במקרה קיסר טלעד החליט לעזור לישראלי הנבוך והביא לו את "בוב פטרסון", קומדיה בכיכובו של ג'ורג' קוסטנזה (אמא שלו קוראת לו ג'ייסון אלכסנדר). נכון, מאז שהוא יצא מהכלא ונפרד מג'רי החיים שלו השתנו קמעא – יש לו מערכות יחסים ארוכות, יש לו עבודה מופרכת חדשה (מעביר סמינרים על משמעות החיים, משהו בסגנון – "ההודנא מתחילה בתוכי"), מצד שני – כמו שכבר אמרנו מזמן, אנשים מאושרים לא מצחיקים. בשורה התחתונה – "בוב פטרסון" היא קומדיה דלוחה במיוחד ולא אכילה אלא אם כן חפצה נפשכם בבוטוליזם מנטלי. ועל כן, בזכות עוזי פלד, כשנהיה מדינה בארצות הברית, נוכל להיפגש עם אחינו לאומה ולהגיד להם – ואללה, זה גרוע כמעט כמו "בוב פאטרסון".

 

 

 

Permanent link to archive for 04/07/03.Fri, 04 July 2003

@כותרת:

לילה לילה מסתתרת הלבנה

@רציף:

אפילו ע', העורכת האכזרית שלנו, שחוש צדק והיא הם שני קוים מקבילים שלעולם לא ייפגשו (היא מכריחה אותנו לראות דוקומדיה. כל שבוע. כולל בחינה בסוף), ביקשה מאיתנו השבוע – די, חלאס. תפסיקו להיכנס בערוץ 10. אז ביקשה. ווי אר און א מישן פרום גוד. מה שכל כך מעצבן בערוץ 10 זה שבין כל הרעש והמהומה יש לו תכניות טובות. בטח יותר טובות מערוץ 2 שהביא לנו בשבוע אחד את "יפות בבגדי ים 2002" ו"מיס יוניברס 2003, ש.חוזר" (לא, אנחנו לא ממציאים כלום). הדוגמה הכי טובה לזה הנה מהדורות חדשות הלילה שלהם. את המהדורה מנחה גיא זהר, שהוא גם במקרה (או שלא במקרה, לצורך דיוננו) משנה מנכ"ל תוכן של הערוץ – יעני זה שאחראי על התוכן שלו. גיא זהר כמנחה הוא המנחה המושלם למהדורת חדשות לילית. המהדורה שלו זורמת, קלילה, נגועה בהומור וספקנות בריאים, כל מה שבנאדם צריך כשהוא מתיישב לראות חדשות בסוף היום. בלילה אפשר להעביר מהדורת חדשות בלי הפאתוס של מהדורת החדשות המרכזית, בלי הקצב המטורף של הודנות, קיצוצים וגברי לוי. גם התחרות שיש למהדורת החדשות של זהר לא משהו - לערוץ 2 היתה מהדורת חדשות דומה, עם גבי גזית, אבל הם הורידו אותה, כנראה כי היתה שמאלנית מדי לטעמם של אלוהי הפיפל-מיטר, ולמרות שאנחנו מודעים לעובדה שיש קהל מעריצים שוטה לעמנואל הלפרין לא נותר לנו אלא לחזור למה שהיו אומרים אצלנו בשכונה – לכו תדחפו קממבר, יא אוכלי צפרדעים.

אז אם הכל טוב, מה רע? כאן יוצא גיא זהר המגיש ונכנס גיא זהר המשנה למנכ"ל. מהדורת החדשות הלילית משובצת ב- 22:40. שירים את היד כל מי שבשעה עשר וארבעים סוגר את הטלוויזיה והולך לישון. תודה, אפשר להוריד. במסגרת קצב החיים המטורף ומוסר העובדה הפרוטסטנטי שאימצנו לנו כאן, רוב האנשים פה רואים טלוויזיה לפחות עד חצות, והפריים טיים הישראלי כבר מזמן לא נגמר ב- 22:00. בעשר וארבעים אנחנו עדיין רואים דברים אחרים והיינו מאוד רוצים שמהדורת החדשות הלילית שלנו, זאת שמסכמת את היום, באמת תהיה בסוף היום. תודה, סליחה ובבקשה.

* * *

בטח שמתם לב ש...

הפרק ששודר השבוע של "בלשים בלילה" היא משובח. יש דברים שלא מתיישנים.

ששלי שטרנברג בתוכנית הבוקר של ערוץ 10 היא הפתעה נעימה.

שבשבוע שעבר טעינו והטעינו – ערוץ Summer Nights של יס משודר באפיק 19, וששמה העברי של התוכנית The Man Show הוא "גברים עם כבוד" ולא "מופע הגברים". ט.ל.ח.

היינו רוצים לדעת – כמה מתוך הכסף שסאבא השקיע בערוץ 10 יילך להפקת העונה השניה של "תיק סגור"?

שלהציג את "אלי נגד העולם" בערוץ 2 כ"בכורה", זו פרשנות מעניינת למציאות.

"אתה יודע שזה לא חוקי?" "אז זה אומר שזה אסור?" – דיאלוג מופלא של תחקירני ערוץ 10 עם מתקין בלוני גז פיראטי.

שהדבר הכי כיפי שיש לטלוויזיה שלנו להציע הנה החצי שעה לפני שתוכנית הבוקר של ערוץ 10 מתחילה. חצי שעה של מצלמה שרק מטיילת הלוך ושוב על האיילון. רגעים קסומים.

 

Permanent link to archive for 03/07/03.Thu, 03 July 2003

 

אחת התמונות הכי עצובות שראיתי אי פעם. אני יודע שמגיע לה, אבל עדיין.

(התמונה מתוך Ynet)


The views expressed within this site pretty much represent those of the author.
Copyright 1997-2003© Yariv Zur.