.portfolio  .writings  .bio  .links  .blog  .home 

Fri, 07 December 2001

 

ימי הולדת זה דבר מעניין (כמו "המטבחון 2", אבל הפוך). עד גיל מסוים – זה הדבר הכי כיף בעולם. בלונים, ליצן, מתנות שוות. שיגעון בתיכון. אחר כך מגיע היפוך, ונהיה אופנתי לחגוג ביום דיכאון. להתחבא מתחת לפוך, לטרוף האגן-דאז (ברור שפרלינים) ולחשוב איך לא השגת כלום השנה (חוץ משני זיוני רחמים, שהיית ממש שיכור, או יותר נכון – כשהיא היתה ממש שיכורה).

אבל גם זה עובר. מתישהוא אתה נהיה אדיש לתאריכים ושידורים חיים מהכנסת. הדיכאון של ההתבגרות (הזדקנות?) הופך להיות מפוזר על המון רגעים קטנים לאורך השנה. זה תופס אותך כשאתה עובר ליד חנות גיטרות ומבין שכבר לא תהיה ג'ימי הנדריקס (איזה ג'ימי הנדריקס, אפילו רוני ידידיה לא תהיה), כשאתה קורא על איזו תרופה שגילו לסכרת נעורים ומבין שהפרס נובל לכימיה חמק איכשהוא בשגרה היומיומית של להיות שכיר, שלא לדבר על הרגעים שבהם אתם רואה את מנצ'סטר חוטפת מצ'לסי (מה שהופך אותה לפי הגיון הכדורגל לפחות טובה מהפועל. בררר) ומבין שלא תהיה בקהאם, גם אם תתחיל לרוץ כל יום בערב עשרה קילומטר.

סדרה של רגעים כאלה אנחנו חווים כל פעם שאנחנו רואים את "הבורגנים". לא ברור לנו מתי, אבל באמצע העונה הראשונה הפכה "הבורגנים" מסתם סדרה ישראלית שהורעפו עליה שבחים לרוב  לסדרה על החיים שלנו (רק בלי האלמנטים של העמבה). סדרה שאנחנו יושבים לראות עם האשה/חברה בשתיקה, כי הססמא "תסתכלו עליהם ותראו אותנו" מתאימה לה הרבה יותר מאשר לאקי אבני מפזז בבגדים ירוקים וכובע סגול בערבות הנגב.

אנחנו אוהבים את "הבורגנים", כפי שהסביר לנו ש', אב רוחני לעת מצוא, מפני שהם באמת הופכים את הייאוש ליותר נוח. מפני שהם מציגים את המלנכוליה הבורגנית של הבייבי בומרס הישראלים, אלה של 67, כלומר אנחנו (ועומרי שרון) כמו שאנחנו היינו רוצים לראות אותהרכה, מפויסת, לא מעוצבת. כמו הנורות שהאירו את הסלונים הקטנים של ההורים שלנו בשנות השישים, אין בסדרה הזו אפילו דמות אחת שטוב לה, שבאמת יודעת מה צריך לעשות וצריכה לספר את זה לכל העולם. כאלה אנחנו, חארות קטנים שממשיכים לקוות. לא, לא שיהיה שלום, אנחנו לא מטומטמים. אנחנו מקווים שנבוא הביתה ונגלה שמישהו החליף את הנורה במטבח וסידר את הארון. שנמדוד את הבגדים של החורף שעבר ונגלה שרזינו. כזה הוא הסבל הבורגני שלנו. סתם מצוקה שקטה ומינורית. כמו חיוך של סוניה כשהיא שומעת את שמעון קורא אחרי שרון במדרגות: להתראות מחר.

הדבר היחיד שמוציא אותנו מהכלים הוא השיבוץ. תת הפינה מה-לעזאזל-עבר-להם-בראש מוקדש היום לשידורי קשת שהחליטה לדחוף אותה היום (שישי), בשעה עשר מיד אחרי "רק בישראל".

עכשיו נניח שאתם זוג ממוצע, שהולך ביום שישי בערב לא. משפחתית אצל ההורים (זה משנה איזה צד? נו באמת. תמשיכו עם השאלות האלה ותגמרו עם עצירות כרונית. או עם "מבט נשי", שזה די אותו הדבר). רוב הארוחות המשפחתיות מסתיימות יחד עם "יומן" או "אולפן שישי" (תלוי מאיזה עדה אתם). עכשיו יש דילמה – האם חוזרים הביתה עכשיו (ומפסידים "רק בישראל") או נשארים לארז ול-"בורגנים". המלצה שלנו – לחתוך קצת לפני הקינוח. הנסיון הקולקטיבי שלנו הוכיח, שסדרות על אפרוריות החיים (בדיוק כמו פורנו) אתה לא אמור לראות עם ההורים.

הבורגנים – ערוץ 2, ימי שישי, 22:15

 

* * *

 

חצי שנה של העסקה בסביבת עבודה שלא מאמינה בהפרדת בין המינים גם ברגעים פרטיים (כלומר שירותים יוניסקס), יכולה לדפוק לך את הראש. הרווק, אי של קארמה חיובית,  לקח את זה לכיוון המדעי, ופיתח סדרת מבחנים ומחקרים שהיו יותר מדוייקים מלוחות המשדרים של ערוץ 1 ויותר מפרכים מלנסות לשרוד עד סוף "הטור השבועי".

המסקנה הסופית של המחקר קבעה, שלמרות הזוהר המצופה משירותי יוניסקס, כל הסיפור הזה די מחורבן (לא, לא התכוונו). בתור גבר סטנדרטי אתה עושה כל מאמץ על מנת לא ללכת לשירותים אם ידוע לך שאיזושהיא בחורה נמצאת שם. מה לעשות – הדיון הבא על תוכנית הפיתוח של החברה לא יהיה אותו דבר אחרי שהיא שמעה אותו מביא יציקה תוך קריאה במוסף "שמנת" של הארץ. למה אנחנו מלאים אותכם בכל זה? שובה של "אלי מקביל", הסדרה והשירותים, לחיינו.

הבעיה המרכזית של "אלי מקביל" היא חוסר העניין הציבורי שהיא מפיצה סביבה (מי אמר "דוקומדיה"?). מה שפעם הייתה סדרה עם פוטנציאל קומי מופלא, ועם ריצ'רד פיש, הדבר הכי קרוע בטלוויזיה מלבד "הלילה – יעקל'ה לאן" (אין מה להגיד, יש תמורה בעד האגרה) הפכה מאוד מהר לסדרה מייגעת עם גיבורה יותר נוירוטית מוודי אלן על אל.אס.די., ופחות מקושרת למציאות מפרסומת של פלאפון (לאיזה משחק בדיוק הולכים עם דגל בריטניה? סקוטלנד נגד אנגליה?).

העונה החדשה לא ממש מבשרת טובות. רוברט דאוני ג'וניור מצטרף לצוות (לא כדאי להתרגל, זה נגמר בעבודות שירות), אלי ממשיכה לחפש אהבה (בסדר, שתחפש, אבל למה זה אמור לעניין אותנו?) וממשיכה לא למצוא. הבנו.

למעשה, האנשים היחידים שעוד יש להם מה לחפש בעונה החדשה של "אלי מקביל" הם: 1. אנשי שירות לקוחות של "תבל" שחושבים שנל נראית טוב. 2. בעלי טעם מוזיקלי קלוקל שחושבים שהפסקול גאוני. 3. נשות קריירה צעירות שרואות בגיבורה דמות לחיקוי כיוון שהיא מעיזה להגיד בקול רם את מה שהן חושבות ("חתונה"), אבל לא נעים להם להגיד. 4. מאזוכיסטים (מי אמר אוהדי בית"ר?)

באנגלית יש ביטוי שאומר "בייט דה שארק" (לנשוך את הכריש? נשמע כמו משהו שטל פרידמן עושה באופן קבוע) ופירושו – הרגע שבו סדרת טלוויזיה הופכת למיותרת לחלוטין ואפשר להוריד אותה מהמסך. אמנם בארצנו הקטנה מתעקשים להביא עונות של סדרות הרבה אחרי שהן ביצעו "נשיכת כריש" מופתית (מי אמר "תיקים באפילה"?), אבל זה כבר עובר כל גבול. נקסט!

אלי מקביל – ערוץ 2, יום שישי, 22:53

 

* * *

 

גם לאנשים כמונו, בעלי רצון עז להתחמק מדיונים בסוגיות לאומיות (לפחות כאלו שלא כוללות שילוב בין אנשי כדורגל ואקטים לא מוסריים), קשה להתחמק מהבעייתיות שבסיקור הטלוויזיוני של גל הפיגועים האחרון.

מעבר לפיצול האישיות שהפגינו אנשי ערוץ 1 במוצאי שבת, כששכחו את ההחלטה שלא להראות תמונות זוועה ומיהרו לשדר את החומרים הלא ערוכים של "סקיי ניוז" (כמה קרוב האירוע צריך להיות לרוממה כדי שאתם תשדרו ראשונים? עשרים סנטימטר?) ולפאדיחות שעשתה חברת החדשות לעצמה ולעודד "שכחו אותי בבית" בן עמי (מילא לעלות חצי שעה באיחור, אבל להקרין במקום את "בקר"? זה לא משהו שראוי להקרין אותו בשום מצב), נדמה ששאר גורמי השידור עדיין לא מצליחים לעכל את המעבר לעידן הטלוויזיה הרב ערוצית. החליפו דיסק, אבל נשארו עם אותה המוזיקה.

ביטול הקומדיות בערוצים השונים, למשל, הוא כפי שהיה מנסח את זה ברהיטות האופיינית ראש הממשלה הבא סוג של משטרת מחשבות. כל אחד הרי מתמודד עם האבל בצורה אישית. מי שתמונות זוועה ודיונים מייגעים על "הסכסוך הישראלי-ערבי לאן?" עושים לו את זה, שילך לערוצים 1 ו- 2. ערוץ 1 בתור ערוץ ממלכתי חייב לשדר את האירועים (ואת האירוויזיון), וטוב שכך. ערוץ 2 כפי שכבר הוכח הוא זונת רייטינג, ומה לעשות ורוב האנשים רוצים לראות שוב ושוב את אותן תמונות. אבל, מי שרוצה לשמוע פרקי תהילים, שיעבור לערוץ הדת (זה כבר מגיע) ומי שרוצה לברוח מהסיוט בצחוקים זכותו. יש אנשים, תאמינו או לא, שלא מסוגלים כבר יותר לראות חדשות. אתם יכולים לקרוא להם 'מנותקים', אתם יכולים 'חיים בבועה', אבל די. אנחנו יודעים שיש פיגוע, אבל אנחנו רוצים לראות משהו מצחיק, משהו אמריקאי, משהו טפשי, משהו שיאפשר לנו לברוח מהמציאות המחורבנת וחסרת התקווה שאנחנו חיים בה. אנחנו יודעים איפה למצוא את החדשות אם נרצה.

דבר שני – קיבלתם החלטה שלא להראות חלקי גופות (החלטה נבונה לאור העובדה שילדים נוטים לראות טלוויזיה בשעות הפיגועים), זה שאתם בקושי עומדים בה זה עניין אחד, אבל מה עם צילומי הפצועים המגיעים לבתי חולים?

צנעת הפרט מצלצל מוכר? או שבזמן מלחמה הפרט מופקע לטובת הקולקטיב (אין לנו פה אמירה חברתית. אמירות חברתיות זה אנשים שנוסעים להודו וחושבים שהם קטי קמחי)? אנחנו מחכים ומייחלים ליום שאחד מהאנשים שמצולמים כשהם מובלים על אלונקה לפתח חדר מיון זה או אחר, נאנקים מכאבים ומדממים, יעשה מעשה ויתבע את מי שצילם אותו, מי ששידר את זה ומי שאחראי על הגוף ששידר את זה, עד השר הממונה על ראשות השידור, כולל. חלאס. תלכו למילון ותראו מה פירוש המילה דיגניטי.

 

* * *

 

בוקי סריקי

 

ביום שישי שבתו שירותי YES לרבע שעה. מספר שעות אחרי זה כבר הופיע אי-מייל על המסך לכל המנויים ובו התנצלות ממנכ"ל YES, מומו לירן. כזה מפגן של תודעת שירות בארץ ישראל עוד לא ראינו.

 

גם בשידור השני "אנשי הדממה" הצליח לזעזע אותנו. אנחנו רוצים כבר להציע את השמות לתחקירים הבאים – "אנשי האנטנה" (לכל אנשי חיל קשר ו- 8200), "אנשי הראדאר" (לכל אנשי היב"אות) ו"אנשי הסרוקסאט" (לכל המילואימניקים ובנות זוגם באשר הם).

 

הדבר הכי עצוב ב"ירוקות" (YES+) של שבוע שעבר היה לראות את סיוון, החיילת המרדנית של הטירונות מפנימה את ערכי הצבא ומשטנקרת על חיילת אחרת. המכונה הירוקה בפעולה.

 

בשישי שעבר אפשר היה להבחין ברגש אנושי אצל אילנה דיין כשבסיום מבט היא נגעה באמנון אברמוביץ במה שנראה מהצד כהבעת חיבה.

 


The views expressed within this site pretty much represent those of the author.
Copyright 1997-2003© Yariv Zur.