.portfolio  .writings  .bio  .links  .blog  .home 

Fri, 30 November 2001

 

מבחני הקבלה לגלי צה"ל, כך מספרת האגדה (והנסיון האישי של חלק מאיתנו), כוללים בתוכם ראיון שבו יושבים מול המועמד, מאחורי שולחן ארוך, מקבץ האגואים המכונה "כוכבי התחנה". עוד ממשיכה האגדה  ומספרת (ככה זה אגדות בתקשורת. אם לא עוצרים אותן בזמן, הן גומרות בתור מנחות דיונים משמימים באזורים חסרי רייטינג) כי בניגוד לרוב המרואינים, שישבו לאורך כל הדרך בתנוחה שהביעה אימה, מהולה ברצון עז למות, קרבה המועמדת אילנה דיין את הכסא לשולחן, הניחה עליו את מרפקיה ואמרה:"מה קורה אחים שלי, הכל טוב?".

הויכוחים על אמיתות האגדה, שנמשכו שנים והיו סוערים יותר מהדיון "צביקה פיק – מלאך או שטן?" (החלטת הסיכום: תזכירו לנו מי זה?), נגמרו השבוע באופן סופי. ביום שישי בערב, מול אמנון אברמוביץ (מאותגר צניעותית בפני עצמו) דיין עשתה את זה שוב. הפעם היא גם הביאה עדים.

קודם כל מילה על האומץ. יש מעט מאוד אנשי תקשורת שהיו מוכנים לנסות ולהידחק לנעליים הלא-ממש-גדולות-בטח-שלא-יחסית-לנעליים-הצמודות של אורית נשיאל-לביא (או שמא נשיא-לביאל?), ובצדק. כמה מהם יצליחו לשבת ערב אחד מול "אמנון" ("אמנון – כוכב על טלוויזיוני כל יודע" – מילון אברמוביץ לתקשורת עברית) ולא לצאת משם זאטוטים כמו יו"ר מועדון המעריצים של משה פרסטר?

חיים יבין? כבר שנים לא. מיקי? אף פעם לא. סוקניק? תביא צל"ש, נדבר. יעל שטרנהל? קטעים איתכם. תוך שניה ישלחו אותה לנגב את הפנים (מהחלב, יא חבורת סוטים). רק המחשבה על "אמנון" גורמת להם לרעוד כמו מי שקיבל הודעה בדואר שמחייבת אותו (בניגוד לכל האמנות הבן לאומיות האוסרות עינויים) לצפות שוב בכל העונה האחרונה של רפי רשף. ברצף.

זאת כנראה הסיבה שבדקות הראשונות של "מבט" היה נדמה כאילו דיין, במסורת הקבוצות ישראליות באירופה, אמנם נמצאת בשליטה מוחלטת במרכז השדה אבל נותנת ליריב הרבה יותר מידי כבוד. כשהיא השתחררה, קצת אחרי תקציר החדשות (מסתבר שכל מה שהיה חסר לחדשות בארץ להשמע מעניינות זה טון דרמטי), גילו ברוממה את מה שאנשי הפרסום של ערוץ 2 כבר מדקלמים -  למשחק יש חוקים חדשים.

במקריות מדהימה (שזה בדיוק מה שיש לנו להגיד על הקשר שבין המלתחה של אילנה אביטל ב"סיטי טאוור" לטעם טוב) הזכיר מה שהתרחש באולפן את הקרבות באפגניסטן. הברית הצפונית כבשה שטחים חדשים אחד אחרי השני, בעוד הטאליבן מתבונן מוכה הלם.

בפעם הראשונה שדיין לא עברה לדום בזמן מונולוג שלו, ואף הצליחה להשחיל את המילה האחרונה, אברמוביץ עוד חייך. כשהיא השתלטה, עם עודד שחר (המצוין כתמיד), על הדיון הכלכלי הוא כבר נראה (חוסיין) בשוק. כשהיא סרבה להתרשם מההערות העוקצניות שלו בקטע הסיום אפשר היה לראות בעיניים שלו מבט שהזכיר לנשוי את בתו, תקווה (שם בדוי), שניה אחרי שלוקחים לה את המוצץ.

בסוף הזובור, אם נשתמש במטאפורה ספורטיבית בסיסית, הכדור נשאר בידיים של דיין. עכשיו היא צריכה להחליט מה לעשות איתו. האם להמשיך בהשפלות (כמו שעושים לעצמם כוכבי ביפ) ולהקטין את אברמוביץ לתפקיד הסייד-קיק הלא רלוונטי (מי אמר אהוד יערי?) בגרסת סוף השבוע של "עובדה", או לעזור לו לשקם את כבודו האבוד ולנסות לתת ביחד תשובה אמיתית להתרעננות של אולפן שישי.

בכל מקרה, הקוראת אורית לביא-נשיאל, מתבקשת לסור בדחיפות לבית התפילה הקרוב למקום מגוריה, ולהתפלל אצל בורא עולם בבקשה שיתערב בתסבוכת המשפטית סביב ערוץ החדשות היעודי. כמו שזה נראה עכשיו, למרות החוק שמחייב להחזיר לעבודה אשה שיצאה לחופשת לידה, רק התערבות אלוהית יכולה להשיב לה את התפקיד. רק להזכירך, יש בצה"ל אמרה (לא, לא "המחנה הוא ביתך – שמור עליו") שאומרת – "אין דבר יותר קבוע מהזמני"

 

 


The views expressed within this site pretty much represent those of the author.
Copyright 1997-2003© Yariv Zur.