Fri, 28 December 2001

@כותרת: כשהעוני יורה, הקדמנים שותקים

"גבירותיי ורבותיי, המתח בשיאו. פסטיבל העוני לשנת 2001 הסתיים זה עתה, ואנחנו ממתינים יחד אתכם בציפיה מתוחה לתוצאות חבר השופטים. מה את אומרת עירית? מי ייקח את הפרס השנה?" "שאלה קשה, עודד. תחרות מדהימה היתה לנו פה. כל כך הרבה מועמדים מצוינים, עניים, רעבים, זקנים, ילדים. אפילו נכים היו לנו השנה, ובינינו – מי מנצח נכים? רגע, רגע, מוסרים לי באוזניה שיש לנו זוכה. אלייך עודד". "תודה עירית. גבירותיי ורבותיי כמו שאומרים בחו"ל – ווי האב א ווינר, או בעברית, לטובת המועמדים שלנו שלא יודעים אנגלית – יש לנו מנצח. הזוכה בפסטיבל העוני הארצי לשנת 2001, עם ציון של 435 נקודות רחמים מתוך 500, הם... הילדים!" (מחיאות כפיים!)

כן, כן, כמו בכל שנה, במחזוריות שלא הייתה מביישת את הנסיונות שלנו לעשות דיאטה/להפסיק לעשן/לגמור את התואר (הכל מיותר) מסתיים לו פסטיבל העוני השנתי. ויש לנו זוכה. אמנם, בשבוע רגיל היינו מקסימום מאזכרים את תאוריית הקונספירציה (אם יש בארץ כל כך עניים מסכנים, איך זה שעוד לא רואים ברחובות ילדים עם בטן נפוחה?) ומסתפקים בכמה תמיהות עקרוניות (לא מספיק שלאנשים אין מה לאכול אתם גם מראים להם "סיטי טאוור"? האבנת דה ג'ואיש פיפל סאפרד אינף?). אבל גם לנו, שחוסר טוב טעם זיכה אותנו בצל"שים (תשאלו את מתי גולן), יש קו אדום. קבלו את הזוכה בפרס "נמיכות השנה", היישר מתוכניתו של אמנון לוי -  סיינט מרב מיכאלי (מה קרה, נגמרו הנשים המוכות?).

אבירת התקינות הפוליטית יצאה בשמו של לוי למשימת שטח. לא סתם לראיין אנשים קשיי יום (כי את זה כולם עושים) אלא "לבלות חצי יום עם משפחה ענייה" (היא התחמקה  מהחובות יחד עם ההורים. לא ביקשה כסף לביזבוזים ביחד עם הבנות. ממש "לחיות את החיים"). שיאו של הארוע היה הראיון שמיכאלי הביאה עם אחת הילדות. בלי טישטוש פנים ובלי שם בדוי. הגנה על קטינים? הצחקתם אותנו. מה הם יצחק קדמן? (זה רק אנחנו או שהאיש היחידי שדואג לילדים יותר ממנו הוא מייקל ג'קסון)? 

הבחילה שעושה לנו שימוש בילדים למטרות פוליטיות – ולוי כבר קיבל את תעודת "עמית הצבע הצהוב" (ע"ש מוני פנאט) בזכות סרטון הזוועה שבו נראו ילדים מכפר דרום, שאיבדו את רגליהם בפיגוע, מנסים ללמוד ללכת על הפרוטזות - מתגמדת לעומת העצבים שקיבלנו שראינו את מיכאלי מראיינת ילדה בת 11, שיודעת לדבר אבל לא מודעת להשלכות של הסיפורים שלה על העתיד שלה, ועל כמה יזכרו לה את הראיון הזה כל החיים. תרשו לנו לנחש, מניסיון, שהילדים בבית ספר היו למחרת השידור קצת פחות אמפתיים ממיכאלי. ואל תספרו לנו שמדובר בנושא חשוב וש"זה לגיטימי כי להיות עני זה לא בושה". לא ראינו אתכם רצים לחשוף קורבנות של הטרדה מינית אז אנחנו יכולים להסיק מזה שלהיות קורבן זה כן בושה?

למען הסר ספק, כל קשר בין הראיון הזה ל"זכות הציבור לדעת" הוא מקרי בהחלט (בדיוק כמו הקשר בין דודו וטלוויזיה איכותית). מיכאלי ולוי פשוט הקריבו את המרואיינת שלהם על מזבח הפופוליזם. הם לקחו את הכאב והבעיות שלה ומרחו אותם על המסך אל מול פני האומה למען עוד כמה אחוזי רייטינג. בספר שלנו, להשגת רווחים כלכלים תוך שימוש בילדים יש שם – קוראים לזה ניצול קטינים.