Sun, 03 June 2001

:: 60 אינטש :: שני גברים שמנים ::

:: קס-ליגת העל ::

במשך הרבה שנים התנהלה לה ליגת הפוטבול האמריקאית על מי מנוחות. לכאורה – הכל נעים, הכל שמח. מי כמונו נהנים לשבת על הספה עם בירה, קצת טורטיות ורוטב גוואקמולי חריף כמו הגיהנום, ולראות אנשים טיפה יותר רזים מאיתנו הולכים מכות בשידור חי. עד כאן הכל טוב? אז זהו, טוב כמו ממשלה של 80 שרים. הרייטינג של שידורי ה- NFL הם כבר לא מה שהיו פעם, הקבוצות נהיות יותר ויותר הגנתיות, בקיצור – אין מספיק גולים, ויש יותר מדי חוקים שמונעים מאתנו מה שאנחנו רוצים לראות – מכות.

תוסיפו לזה את העובדה שליגת ה- NFL מאוד קצרה, וכשהיא נגמרת בינואר, מה נשאר לנו לראות? החפרפרת?

כאן נכנס לתמונה דוד העונה לשם וינס מקמאן (הוא לא באמת דוד שלנו, אתם יודעים? זה מטבע לשון). וינס מקמאן הוא הגאון המרושע שמאחורי ה- WWF. לאלה מאתכם שעדיין חושבים שה- WWF (מה שקוראים בארמית 'רסלינג') זה שידורים מטושטשים של משפחת ואן-אריק בלבנון, שיתעורר. ה- WWF זו אימפריה שיווקית בסדר גודל של מקדונלדס. שידורי טלויזיה עם רייטינג מטורף (כמעט כמו ליגת מי-עדן בכדורעף), מוצרים נלווים, עיתונים, אתרי אינטרנט ואפילו בחורות. שורה תחתונה – וינס מקמאן גאון בשיווק.

אז בא דוד וינס ואומר – למה שלא נקים ליגה חדשה? לליגה נקרא XFL (ה- X בא לסמן Xtreme, למרות הכחשות מאוחרות יותר), והרעיון יהיה – פחות חוקים, יותר מכות, שידורי טלוויזיה יותר טובים והכי חשוב – מעודדות קוסיות.

יאמרו נא קוראינו חדי העין – אבל גם היום המעודדות קוסיות. אז זהו – לא עד כדי כך. בליגה של היום המעודדות לא יושבות בבגדי ים בג'קוזי בתוך האנד-זון, וב- XFL כן. הבנתם את הרעיון? ב- XFL צלמי הטלוויזיה מתרוצצים בתוך המגרש (עם קסדות), השחקנים הם נפלים שאין להם מה להפסיד (אף מלה על מפלגת העבודה), ועל המעודדות כבר דיברנו.

הבעיה היחידה עם כל הסיפור היא שהרייטינג של ה- XFL הוא לא משהו, הרבה בגלל שיבוץ בעייתי (בימי שבת בערב). למרות שאנשים הולכים מכות באצטדיון, מתפשטים ללא הרף ולמרות פרומואים מטורפים – זה פשוט לא תופס (די, די, כבר עם בדיחות חפרפרת! תמצאו משהו חדש!)

כל זה גרם לנו לחשוב (שקט!) – למה שלא נעשה לנו ליגה מתחרה לאובר-ליגה המקומית שלנו בכדורגל. נגיד – "קס-ליגת העל". לליגה יהיו חוקים שיבטיחו שלא יהיו יותר משחקים משעממים ושידורים שגם השדרנים נגנבים מהרמה ("תראה יורם, יש על המגרש אחת עשרה שחקנים מכל קבוצה וזה פשוט קולאסססו").

א.          אין תיקו יותר. משחק נגמר בתיקו? עושים דו-קרב חלוץ נגד שוער, כמו בהוקי. ככה כל קבוצה שלוש פעמים. מי שמבקיע יותר – מנצח.

ב.          כל פעם שיש גול – יש חמש דקות בהן הקהל צריך לזרוק חזיזים למגרש, והשחקנים צריכים להתחמק מהם. שחקן שיצא מחוץ לגבולות המגרש בזמן הזה – כרטיס צהוב.

ג.           שחקן שמקבל כרטיס צהוב – נעמד בעיגול האמצע, וכל השחקנים האחרים מקיפים אותו וצועקים לו "מחבל, מחבל"

ד.          לפני תחילת כל משחק, מופיעות הבנות של אתי פולישוק, בעירום חלקי.

ה.          נאסר באיסור חמור על פרשנים לצטט איזושהיא סטטיסטיקה בשידור. לא כמה שערים הבקיעה כל קבוצה עד עכשיו, לא שום דבר.

ו.            יושבי ראש של קבוצות יעלו בכל מחצית ויתנו מונולוגים סטייל ג'יי לנו. הקהל יצויד מראש בעגבניות.

ז.           יריקות, קללות, ותפיסת אשכים מותרות בהחלט. פרס כספי (בחסות יגאל שילון, כמובן) יינתן למי שיביא את השיגוע הכי מגניב לשחקני היריב (משיכת המכנסיים למטה באמצע משחק, קשירת שרוכי שתי הנעליים אחת לשנייה, וכד').

ח.          בכל משחק, יהיה שחקן של אחת הקבוצות שתפקידו לחבל במאמצי הקבוצה. כמו עופר שטרית, רק מתחלף כל שבוע. הקהל צריך לגלות מיהו, ולרגום אותו בבובות פוקימון.

זהו, לנו נראה שזה רק ישפר את איכות הליגה שלנו. כמו שסבא שלנו היה אומר – אם זה נראה רקוב, מריח רקוב, ומצטלם רקוב – זה כנראה להקת מחול. אה, סליחה, ליגת העל.

• הדבר הכי מצחיק ב"חפרפרת" בשבוע שעבר היה סטיקר "חבר, אני גומר" בלב מזכירות קיבוץ עין השופט. איתן הבר, לטיפולך.

טעות התרגום המביכה של השבוע: מתרגמי הלווין בחרו לתרגם את The Continental Army כ- "הצבא האירופאי", בהקשר של מלחמת האזרחים האמריקאי. מה הלאה? PLO יתורגם לצה"ל?