Fri, 23 November 2001

@כותרת:ימי הרדיו

@רציף:השבוע, אחרי שאיבדנו כל סוג של תקווה לראות עלילה מציאותית ב"סיטי טאוור" (כמו למשל שמישהו יבעט לצביקה פיק בראש, יסביר לו ששנות השבעים נגמרו ושילך כבר להסתפר, בשם האלוהים), החלטנו לעבור ל"בריזה". ארזנו שני חומוס אחלה (מילא למכור לנו שמשפחה שמדברת במבטא כל כך כבד חושבת שחומוס מקופסא הוא הדבר האמיתי, אבל מאיפה יש לבן  האובד שיער ג'ינגי? אתם רוצים לספר לנו משהו?), קסטה של אייל גולן, קלטת ההדרכה "דבר בח' וע'" של סוזי מילר ויצאנו לדרך.

ככה נתקלנו בפעם הראשונה בתופעת הטבע של "המומחים". האם זו עוד סדרת רטרו עצבנית כמו "הגומלים" (כל כך ברור שאמה פיל החדשה לא ראויה ללקק את המגפיים של אמה פיל הישנה, למרות שהיינו שמחים לראות את זה)? האם זו סדרה אלק חברתית כמו "הפועלים"? לא. "המומחים" היא תוכנית הדגל  של הערוץ (תוכנית דגל - שם קוד ל"בואו ותראו איך אנחנו משקיעים בהפקת מקור"), תוכנית כמעט יומית (כמעט יומית – שם קוד ל"בשבת אנחנו דוחפים לכם זבל ולקטים") שבה יושבים מומחים ועונים לשאלות מאזינים בנושאים שונים – רפואה, מערכות יחסים, מיסטיקה וכל החארטה הזה. הכל חוץ משיעור יתר ובישול גורמה פולני (גורמה פולני – שם קוד לגפילטע פיש מעוטר בציר לבנבן וגזר חיוור).

עכשיו בואו נשחק את המשחק האהוב עלינו (מבין אלו שלא כוללים בחורות ורטבים של אוליביה) – "מה עבר להם בראש?". מה רוצים אנשי בריזה? להיות ערוץ ישראלי. מה הדבר הכי ישראלי שיש? "הבימה המרכזית", כמובן ("אני רוצה להגיד למשה מחולון וכל השמאלנים שבגלל אנשים כמוכם המדינה נראית כמו זבל. ונעבור למאזין הבא"). ומבין הדברים שלא יסבכו אותנו בתביעות דיבה? שאר התוכניות של "רדיו ללא הפסקה". אז בואו ניקח את התחנה האזורית הכי מוצלחת (מלבד קול הנשמה – יש שם אחד עם טיעונים לוגיים יותר מצחיקים מדרור ושי), נתעלם מתקדימי העבר הכושלים של "זהבי עצבני", גדעון רייכר וקובי ואברי (נשבענו שלא נזכיר אותו יותר, אבל אנחנו לא יכולים להתאפק) ונעביר אותה לטלוויזיה.

אחרי כל זה, לא פלא ששלושים שניות אחרי שהתחלנו  לראות את תוכנית המסיטיקה בהנחיית ריטה שוקרון  התחלנו למצמץ בעיניים. לא מהסיפורים המרגשים, חס וחלילה (גברים אמיתיים בוכים רק מכדורגל ופרסומות של פלאפון) אלא להחזיק אותן פתוחות. בלי שום קשר לנושאי השיחה (ולשאלה האם אפשר לקרוא לך בקפה שלא אתה שותה), המסך היה יותר קפוא מהביצים של שחקני הפועל במוסקבה (כאלו אנחנו, חוזים את העתיד). לאורך כל השעה הייתה לבמאי אפשרות בחירה בין ארבעה סוגי שוטים, כל אחד יותר מת מהשני. שפה ניקבר אם הוא לא שיחק סוליטייר מרוב שעמום. לקרוא לזה טלוויזיה זה כמו לקרוא לכרמן אלקטרה כונפה. אם כבר צריך לסבול רדיו, אנחנו מעדיפים את השקופית של ערוץ 1. אומנם צריך לשמוע רשת ב', אבל לפחות היא זזה.