Fri, 11 July 2003

@כותרת: צריבה, אחים, צריבה.

@משנה:

@רציף:

קשה לשים את האצבע על מה קובע תודעה של עם שלם, אבל נדמה שבעשורים האחרונים, מאז שהטלוויזיה הפכה למדורת השבט שלנו (או לאוסף של עשרות לפידי שבט קטנים, אבל זה כבר דיון אחר) יש רגעים טלוויזיוניים שנחקקים בזיכרון הקולקטיבי שלנו כעם. רגעים כמו טל ברודי מניף את גביע אירופה, חיים יבין אומר "מהפך", איתן הבר אומר "ממשלת ישראל מודיעה בתדהמה", מני לוי שוכב על הדשא בטדי, וכן, אפילו רפי גינת בוחש בקוליפורמים הוא רגע כזה. לכאורה – רגעים קטנים וחולפים, אבל הם חשובים לא פחות מהרגע שבו אתה מגיע לחדרה ומגלה שיש שם רחוב בשם "רחוב האקציה".

בשבועיים האחרונים נוספו לנו שני רגעים כאלו, כמעט בלי ששמנו לב. הראשון היה התגובה מכמירת הלב של אתי אלון עם היוודע גזר הדין והשני היה המראה המזעזע של עו"ד באעייר מנסה להיחלץ מכנופיה של חיות אדם כשפרצופו מכוסה ברוק.

בלי להיכנס לוויכוח הלעוס עד זרא אם מגיע לאתי אלון העונש שהוטל עליה, ועד כמה אנחנו רוחשים חיבה לעו"ד בעייר – שני הרגעים האלה שווים שנשים אליהם לב. אלה שני רגעים שמגדירים אותנו וצריך להגיד תודה לערוצים שהביאו אותם, שוב ושוב, עד שיהיו צרובים בתודעה הקולקטיבית שלנו. תחי מדינת ישראל.