Fri, 28 March 2003

@כותרת: יום במלחמה

@משנה: פרקים מתוך היומנים האישיים של כוכבי הטלוויזיה בישראל # בלעדי לשמנים

@ביניים: ציפי ברנד: טייס לאהוב

@רציף: יומני היקר, אני כבר שבוע על נושאת המטוסים רוזוולט, ורק כדי להבהיר – למרות שאנחנו בים התיכון, השעות כאן הפוכות. מוציאים גיחות הפצצה בלילה, וישנים ביום. יומני, מה אני אגיד לך, יש כאן אלפי גברים, מתוכם כמה עשרות טייסים בצוות אוויר, ח-ת-י-כ-י-ם! מאז "ג'אג" לא ראיתי כל כך הרבה טייסי נייבי במקום אחד. זה לא יאומן כמה גברים יש פה בספינה, וכולם לא ראו בית הרבה זמן, אם אתה יודע למה אתה מתכוון. חלק מהם כבר שלושים שנה בנייבי, ועדיין ישנים במיטה קטנה עם עוד מאות אנשים. אין פרטיות בכלל, אבל סידרתי משמרות עם השותפות שלי לתא. מי שיש אצלה איש נייבי באותו הזמן, שמה גרב על הדלת. אם רק הייתי מביאה איתי גם גרביים. יומני היקר – אל תספר לאף אחד, אבל משעמם פה ברמות הכי עמוקות של המילה. מטוסים ממריאים, מטוסים נוחתים. זהו. הטייסים או באוויר או ישנים. אז איך אומרים – באין באוניה טייס, עושים את זה גם עם סמב"ס. אם רק לא הייתי צריכה פעם ביום לדבר עם מיקי ויעקב ולהסביר להם כל פעם על הפרשי השעות, הייתי יכולה לחזור הביתה למזנון הכנסת, ואף אחד לא היה שם לב.

@ביניים: אהוד יערי: שולחן ערוך

@רציף: יומני היקר, אני לא מצליח להיזכר מתי נהניתי ככה בפעם האחרונה. בלילות, כשכולם עוזבים את האולפן ומשאירים את יגאל רביד שיראה את האוסקר, או מה שהתרבותניקים האלה לא עושים בלילות, אני יושב לי מול שולחן החול שהבאתי מהבית, ובשקט בשקט מזיז דיביזיות עירקיות לאורך הפרת, מפוצץ את הגשרים על החידקל, מקדם את חטיבת המארינס השמינית לכיוון נג'ף (גדוד 2, כן, גדוד 4 כבר מזמן באיזור נאצריה). כמו שאני תמיד אומר – כשהמים חוצבים באבן, הגפרורים יבשים. להק הבי-52 שלי, מתוגבר במפציצי ב-2 אסטרטגיים מרחף מעל ציר האייטשים, או כמו שאני אוהב לקרוא לו – סקאדינביה. איזה כיף בלילה, בלי הטייס הזה מחיל אוויר שכל הזמן מזכיר לי שהוא ממש טס שם, והצפרדעון שמסתכל על נמל אום-קאסר במבט של "הייתי שם". בלילה אף אחד לא נוגע לי בשולחן. איך אומרים יומני – כשהדוב יוצא לצוד, גם נמלים משחקות את המשחק.

@ביניים: יגאל צור: בהמתנה

@רציף: יומני היקר, אנחנו עדיין בהמתנה. כולם על הרכבים, מחכים לפקודות שיגיעו. אומרים לנו שאו-טו-טו נצא מכאן לכיוון בגדאד. קצת מוזר לי שנשארנו הרכב היחידי פה בכווית, אבל אמרו לי שכל השאר ברכב לטיפול יומי ותכף יחזרו, ובנתיים אנחנו צריכים להישאר בהמתנה. נתנו לנו רכב מאוד מוזר. יש לו זחלים במקום גלגלים, ומין קנה ארוך מקדימה. באנגלית קוראים לזה "טנק", לא ברור לי איך מתרגמים משהו כזה לעברית. בכל מקרה, אנחנו אופטימיים. קניתי בשקם מדי הסוואה של הצבא הכוויתי, ומצלמה שעושה תמונה מטושטשת כמו של שאר הכתבים. עכשיו שאני חושב על זה, גם שאר הכתבים כבר לא פה היום. שאלתי, ואמרו שחלק יצאו לנופש באום-קסר (אומרים שיפה שם בעונה הזאת) והשאר בבורגר-קינג. מוזר. טוב, בכל מקרה, אני חוזר לרכב שלנו, לחכות לפקודות שיגיעו. החבר'ה כאן מאוד נחמדים, ואני אכתוב שוב כשתהיה לי הזדמנות. אנחנו עדיין בהמתנה.

@ביניים: אלוף י': זונות, כולם זונות.

@רציף: יומני היקר. זונות. כולם זונות. אני פשוט לא מצליח להבין את זה. שלושים שנה בצה"ל, אכלתי חרא במקומות הכי גרועים ביקום – לבנון, רפיח, שכם, צריפין, ולא מזמינים אותי לאף פאנל? זאת התודה? יושבים להם שם בערוץ 10 שלושה אלופים וקוראים לעצמם "פאנל האלופים". אלה אלופים אלה? אני אישית זוכר איך הרצתי חלק מהם בטירונות! גיורא רום עוד חייב לי שלושים שניות! יושבים להם שם באולפן, שעות על גבי שעות עם חליפות ועניבות תואמות ומדברים בלי סוף. אח, אם רק אני הייתי שם, הייתי מראה להם מה זה ניתוחים. מה, רק הם יודעים להגיד "דיביזיית חמורבי של המשמר הנשיאותי"? זובי חמורבי, זובי אדנאא'. אלוף בצה"ל, עם שיער מכסיף, ואף אחד לא מתקשר? אפילו לא החדשות המקומיות בכבלים? זונות. כולם זונות.

@ביניים: מרב מיכאלי: תמיד אשה

@רציף: יומניתי היקרה, שוב העיפו אותי מהטלוויזיה. באו אליי ואמרו לי – "תשמעי מרב, יש מלחמה, אנחנו מורידים לך את התוכנית, וזה בכלל לא קשור לרייטינג של מינוס חמישה אחוזים שקיבלת בשבוע שער". בטח. שוביניסטים כולם. רק בגלל שלא הסכמתי ללבוש חליפה ועניבה כמו אילנה דיין? היתה לי תוכנית כל כך נחמדה, עם אורחות כל כך נחמדות, מבטים נוגים, סאבטקסטים ורמיזות פוליטיות שסטיבי וונדר לא היה מפספס, ועכשיו פתאום – מלחמה. לא יודעת, יש לי תחושה שאולי לא אומרים לי את כל האמת. יכול להיות שהורידו את התוכנית לתמיד? כי ראיתי שאת אודטה השאירו, אפילו שהבגדים שהיא לובשת כל יום יפרנסו דראג קווינז בעשר השנים הבאות. מוזר. וגם אם יש מלחמה, למה לא משאירים אותי? מה, אין לי דעה? זה בגלל שאני אשה, אני אומרת לך יומניתי.

@ביניים: דני רופ: הסופה "פאטמה"

@רציף: יומני היקר, מחר יהיה מעונן. סתאאאאם, איזה דחקה הבאתי עליך. מחר יהיה מעונן חלקית, עם ממטרים פזורים. אני מוכרח לומר לך יומני, המלחמה הזאת היא כמו שבר ענן – לא ברור מאיפה היא באה, וטוב היא לא עושה. לפני שבועיים הייתי הכוכב – הופעתי בשבע בבוקר אצל עינב ואלי, בשש אצל אושרת, בשבע אצל ערד, בשבע וחצי אצל גבי, בשמונה אצל גדי ויונית ובשתים עשרה אצל יוסי עין דור. עכשיו? אני יושב בבית וסופר שקעים. עוד מעט יבוא הקיץ, ואז באמת שלא צריך אותי, אפשר את מרגלית שתגיד "מחר יהיה חם ומגעיל". אוף. שרק תיגמר המלחמה הזאת לפני שייגמר החורף. אולי מחר אני אנסה לשכנע אותם לדבר על מזג האוויר בעירק? ניתן שמות לסופות החול בכווית – סופת החול "פאטמה", אובך "מוחמד"? מה אתה אומר יומני? נשמע לך לח עם סיכוי לערפילים?

@ביניים: יואב לימור: אני משעמם?

@רציף: יומני היקר, היום קמתי בשעה 7:42, צחצחתי שיניים, ושלפתי מהארון את החליפה הכחולה עם העניבה הצבעונית שההורים קנו לי לפני שנתיים. אחר כך אכלתי ארוחת צלחת דגנים מזינים לארוחת בוקר, שתיתי כוס קפה הפוך עם שני סוכרזית. אחר כך נעלתי את נעלי השחורות והמבריקות, הסתרקתי ויצאתי לי אל האולפן (לא לפני שאני מוודא שהדלת נעולה).

נכנסתי אל האוטו, חגרתי את חגורת הבטיחות, כיביתי את מנתק האזעקה, הכנסתי את המפתח וסובבתי אותו. המנוע נדלק כמעט מיד. הכנסתי להילוך ראשון והתחלתי בנסיעה. כשהגעתי לפינת הרחוב האטתי, הפעלתי את האיתות ואז השתלבתי בתנועה.  כשהגעתי לאולפן העורך לקח אותי לפינה ואמר לי שהגיעו תלונות מצופים שאני מפרט על נושאים לא מעניינים ושאני משעמם. אני ממש לא מבין על מה הוא מדבר.

@ביניים: אמיר בר-שלום: קרבי זה הכי אחי

@רציף: יומני היקר, מאז קראו לי למשרדי ההנהלה של רשות השידור בשבוע שעבר הכל הולך לי. בפגישה המנכ"ל אמר שיש מצוקה תקציבית ושכולם חייבים לקצץ (למיכל זוארץ, למשל, קיצצו בחצי את התקציב של הציפורניים!) וזה כולל גם את מחלקת החדשות. מסתבר שלרשות יש תקציב לשלוח לשטח רק כתב אחד, ואחרי שהוא שקל בין כל האנשים שעוד נשארו לו אחרי שכולם הלכו למקומות שבהם ממש מקבלים כסף (ולא כמו אצלנו שמקבלים שם של אזרח שחייב אגרה וצריך ללכת ולגבות לבד) הוא בחר בי. הוא גם אמר שכל העתיד של השידור הציבורי על הכתפיים שלי ושלשמור על עצמי כי אם יקרה לי משהו אז הוא יאלץ לשלוח במקומי את אורלי וילנאי-פרבוש ושנינו יודעים מה זה אומר.

המצב כאן מאוד מתוח. החיילים שאני מדבר איתם דרוכים מאוד. עד עכשיו לא נתקלנו באיזו שהיא תנועה חשודה אבל זה לא אומר. ידוע הרי שעירקים אוהבים לעשות הפתעות. גם לא רואים כל כך טוב. את הכל מכסה ערפל כבד שמפריע. במיוחד בלילה. איזה מזל שעל פי ההסכמים אני גומר לעבוד השעה 21:00. דקה אחר כך אני יורד מהמגדל והופ – אני בבוגרשוב.

@ביניים: רון בן-ישי: בדד

@רציף: יומני היקר, אני מאוד מרוצה הבוקר. מאז שעברתי לערוץ 2 אני ממש פורח מקצועית. מאוד מעריכים אותי פה. היום אפילו פנו אלי בזמן תוכנית הבוקר ודיברתי עם ירדנה. זה היה מאוד מרגש.

יש אנשים שחושבים שאני צריך להיות ממורמר מזה שכבר שלושה חודשים אני תקוע בצפון עירק וחוץ מכמה כורדים לא ראיתי כלום. זה פשוט אי הבנה. זה לא צחוק מה שקורה פה. רק אתמול, למשל, ראיתי חיילים עירקים. שניים! עם נשק! אומנם זה היה רוגטקות והם סתם טיילו על דיונה רחוקה אבל חיילים עירקים! אני ממש בלב המלחמה.

בניגוד לשמועות אני גם לא ממורמר משידור הוידיאו. נכון שאיכות השידור מזכירה את האוניה הפיראטית "אודליה", אבל זה עדיין יותר טוב מאיכות הקול שגורם לי להישמע כאילו אני יושב בתוך מקלט, מתחת לאדמה מוקף באלפי כורדים מאוד ידידותיים. אני גם לא מקנא בהוא שמלווה את האמריקאים בדרום. אז מה אם לו יש מלחמה אמיתית ואני יושב פה כמו אדיוט, מדבר שלושים שניות ואז חותכים אותי ושאם אני הייתי שם הייתי מראיין את כל המח"טים ולא יוצא מהאוהל, אבל זה לא חשוב. תוך כמה ימים תפתח כאן החזית השניה. מקסימום שבועות. לא יותר מכמה חודשים זה בטוח. למרות שכבר עכשיו אני כוכב.

@ביניים: עמנואל הלפרין: סוואנט בלבאנט

@רציף: יומני היקר שלום, הנה עבר לו עוד יום של קרבות קשים במפגש התרבויות, יש שיאמרו הבלתי נמנע, בין האימפריאליזם המערבי המודרני, תוצאה של שנות התפתחות טכנולוגית לבין הלבנט הראשוני, הקמאי, חברת אדם בסיסית שהצליחה לשרוד את פגעי הזמן. עכשיו, אחרי שלושה ימים בהם הולמים כוחות הצבא האדירים מטעם הקואליציה של האמריקאים ובני בריתם, במשטרו המתרופף קמעה של סדאם חוסיין, צריך כל אדם בר תרבות להודות כי הגיעה העת והזמן לבחון את המציאות בפריזמה שונה, אחרת, מעניינת לא פחות ולשאול את השאלה החשובה ביותר: האם במלחמות העידן החדש משמשת התקשורת את הצבאות הלוחמים שמעצבים אותה כחומר ביד היוצר, האם היא שומרת על תפקידה כמדווחת אובייקטיבית או שמא גרוע מזה היא משמשת כמערך אוטוקטליטי. האם ייתכן שהתקשורת היא למעשה מי שעומדת מאחורי כל האירועים במטרה לחזק את אחיזתה בעולם? האם יכול להיות שיש עוד מישהו בארץ הזאת מספיק מתוחכם להבין מה לעזאזל אני אומר? מי אמר שכשהתותחים רועמים המוזות שותקות?

@ביניים: רינו צרור: השטח מבעבע

@רציף: יומני היקר, בעירק רוחות מלחמה, אבל משפחת בן-לולו מהישוב היהודי בחברון לא נראית מוטרדת. אב המשפחה, מנחם, מוצב עכשיו בחוף תל-ברוך, שומר על סוללת פטריוט שתגן על עשירי רמת אביב ועל זונות החוף כאחד. "הכל משמיים", הוא אומר לי, אבל מתחת לפני השטח הכל מבעבע. במרכז המסחרי שוסטר ברמת אביב גימל, עארף הירקן מסדר את החצילים הבצלים והמלפפונים בסידור שאי אפשר לטעות בו. "הישראלים לא ידעו מה זה דגל עירק אם הוא יישב להם על הפנים וינענע" הוא אומר לי בחיוך חושף שיניים לבנות לפני שהוא חוזר לכפר שלו. נסיעה של עשר דקות בלי מחסומים, שנתיים עם. צריך לזכור – גם בריבונות השלישית מגיע מצב שבו אי אפשר למצוא את הזווית החברתית לכל דבר. השלטון המרכזי מאפשר לעיתונאים מכל השבטים לשבת שעות ולהעלות השערות, בעוד שצו מלכותי, כזה שיסתום לכולנו את הפה, לא בנמצא.

@ביניים: איתי אנגל – איזה שעמום

@רציף: יומני היקר, שוב אותו פזמון מוכר. איך שמתחילה מלחמה פתאום כולם נטפלים לשיער שלי. כל עוד אני משדר מהארץ – אין שום בעיות. כולם מרוצים מהכתבות, נהנים מהדיווחים, סבבה. בשניה שאני נוחת באזור מלחמה הם מתחילים אם התלונות: למה השיער שלו ארוך, למה הוא מבולגן, האם הוא בדק כינים. כאילו שאם אתה לא בתספורת מארינס אתה לא ראוי לראיין לוחם.

גם ככה משמעם פה. לא קורה כאן כלום. אין פליטים, אין רצח עם, אין הפגזות. סתם. כולם מדברים אנגלית, לא צריך ללבוש שכפ"ץ וכל הרחובות מוארים. איך אפשר לצלם בראיית לילה שגורמת לי למראה הינשוף המפורסם אם הרחובות מוארים? שלחו אותי לירדן ומשעמם פה כמו בטיול שנתי לים המלח של בית האבות בנס ציונה. אז אתם גם רוצים שאני אסתפר?  על מה בדיוק תדברו אז?

@ביניים: מיקי חיימוביץ': שגעון בתיכון

@רציף: יומני היקר, היום צחקתי בשידור. אני יודעת שזה לא מקצועי מצידי וגם לא ממש מנומס אבל לא יכולתי יותר להתאפק. אחרי השידור יעקב לקח אותי לצד ואמר לי שזה לא יפה כי בגללי גם הוא התחיל לצחוק ועכשיו אנשים יודעים שיש לו רגשות. אחר כך הוא עשה לי עיניים. אני חושבת שהוא אוהב אותי. אני מתעלפת!!!!!

אחר כך שלחו אותנו לדבר עם העורך וגם הוא לא היה מרוצה. הוא דיבר על זה שזה מלחמה ושאי אפשר להיות לא רגישים כי בכל זאת אנשים מתים, למרות שלא ישראלים. הסתכלתי בזווית העין על יעקב והוא חייך אלי חיוך קטן. אני מקווה שהוא יציע לי חברות. לפני שאני אשכח – הנה שיר: על החלון ישבתי / ושיר ליעקב כתבתי / פתאום מישהו שחרר נוד גדול / ולהישאר רציני אפילו יעקב לא יכול / פתאום נפל העפרון / וזהו סוף הזיכרון.

אני לא יודעת מה כולם רוצים ממני ולמה הם כועסים. ביננו, אם הם היו מקבלים כל כך הרבה כסף בשביל לשדר בערוץ שכל כך מעט אנשים רואים – גם הם היו צוחקים.

@ביניים: דפנה ודודידו: ימי התום

@רציף: יומני היקר, היום למדנו מה זה חדר אטום. באו אלינו המון חברים והסבירו לנו ה-כ-ל. דיברנו למשל איך סדאם הוא איש רשע רשע ושכל מה שהוא עושה זה רק לשקר ולאיים, כמו הילדים המרגיזים בגן שזורקים עליך חול שהולכים מכות למרות שהגגנת אמרה שאסור. ואיך אמריקה היא הסופרמן של העולם והיא באה להציל את כולם.

אחר כך הסבירו לנו מה זה מסכות ומה יקרה אם יפול טיל. קצת לא ברור לנו איך בדיוק מתכוונים להכניס אותנו לתוך הפלסטיק הקטן הזה ולצפות שנשאר בו יותר מעשרים שניות רצוף בלי לצאת לשחק בבגינה (או לפחות למול הטלוויזיה), במיוחד אחרי שלמדנו שאסור לשים ראש בשקיות אבל זה בסדר. אמא אמרה לנו שהאנשים שבנו את המסכות יודעים מה הם עושים. היא גם אמרה לאבא שלפי הנוחות של המסכות לילדים ברור לה שמי שעשה את המסכות יודע דבר או שניים על גומי. או על הימים הבטוחים.