השבוע נחסוך לכם את כל ההקדמות. יכולנו, כהרגלנו, לספר לכם על צירוף המקרים הבאמת לא יאומן שהוליך אותנו (הסיע יהיה ביטוי יותר מדויק) לכיכר אתרים, אבל נאמר רק שהגענו לשם, לא מרצון, לא בחשק רב, אבל עם הוראות חד משמעיות לאכול. והעווית הקטנה שחשתם כרגע בבטן היא פשוט רפלקס הקאה בריא למחשבה על לאכול בכיכר אתרים.

החוויה  המפוקפקת התחילה כבר במבוך של החניון. כבר רבות דובר תואר והושר על ריח השתן בחניוני ככר אתרים. אז יש לנו עדכון, למי שלא היה שם מזמן – אפילו המשתינים בקיר כבר לא באים. במקום זה יש בחניון ריח של ליזול, מעורב עם קבב. באמונה, כאילו מישהו עומד ומנפנף שם ממש ליד המכונית שלכם ואז שוטף מהר את הרצפה.

ביום ראשון אחר הצוהריים הכיכר הייתה נטושה כמו כנס פעילי שמאל. שלוש חנויות של מזכרות לתיירים (הלהיט העכשווי – חולצות "ישראל בת חמישים"), אולם ביליארד, בינגו-אינטרנט (עם שלט בעל הלוגיקה הפנימית המופלאה Visit the Internet for 1 hour), שני קיוסקים שעושים גם טוסטים, שלוש מסעדות ריקות לגמרי וקולוסיאום אחד, שרוף כמו שצינוביץ לא יהיה לעולם (לא שאכפת לנו. אנחנו תמיד היינו אנשים של השירוקו –גם, ואולי בגלל, שלא נתנו לנו להיכנס).

במילים אחרות – שממה.  אפשר היה לחתוך את האבק בסכין (לא שנרצה לעשות את זה. אם כבר נבחר לחתוך משהו בסכין, זה יהיה נתח רוסטביף עסיסי).מצד שני, וזאת נקודה חשובה, הכיכר מלאה בשירותים ציבוריים. למעשה, בעיר שבה למצוא שירותים הוא מבצע צבאי ברמות של חיסול הטרור , מדובר ביחס הטוב ביותר של שירותים לאדם. אם אתם מסוגלים לעמוד בריח, כמובן.

אחרי שסרקנו את כל פינות הכיכר חזרנו למפלס העליון, לשמש הקופחת. יש שם שורת מקומות עם שמות כמו "רונדו", "פנורמה", הבנתם את הרעיון. הבחירה הייתה קשה. מצד אחד היו מקומות עם לוחות פלסטיק גדולים שכתוב עליהם "טודיי'ס ספיישל" (קצת סתירה מסוימת, לא? בדומה למשפט "חיים רמון מנהיג השמאל". כל כך הרבה סתירות במשפט אחד, שקשה לדעת איפה להתחיל).

כיוון שאת השאוורמה פסלנו מראש (רק אלוהים יודע מה קצב תחלופת הבשר במקום שבו אין תחלופת אנשים), ולא ממש רצינו לאכול במקום שמתמחה ע"פ הגדרתו בפסטה וגריל (ספגטי מוקרם עם חומוס? לא תודה) בחרנו ב"פנורמה" שהציע את הנוף הכי מוצלח למדרגות שמהם הגיחו נערות בדרכם לים ובחזרה. כן, כן, גם אם אנחנו מאושרים בחיי הזוגיות שלנו, זה לא אומר שאסור לנו להסתכל. אפקט נרות החנוכה.

ישבנו לנו בנחת (אם מתעלמים מהעובדה שהשולחן סבל מחוסר יציבות קיצוני), ומיד ניגשה אלינו מלצרית נחמדה שהתעקשה לדבר אתנו באנגלית. בהתחלה ניפחנו חזה מתוך מחשבה שהנה, סוף סוף, מישהו שלא חושב שאנחנו ישראלים, עד שהבנו שהיא פשוט לא יודעת שום שפה אחרת.

למרות זאת החלטנו שאם כבר מתייחסים אלינו כאל תיירים, צריך לנצל את הנישה. ויתרנו על קוקטיל השרימפס ועל הפיצה (עם שרימפס), דילגנו על אזור שנות השמונים של התפריט (הידוע בכינויו "המוקרמים") והזמנו מנת סלט ירקות ואת ה-  "The Israeli Plate", שזה בעברית צחה סלט ירקות עם חומוס, ארבעה כדורי פלאפל וארבע פיתות.

נחזור ל- "Israeli Plate". יש זרם שלם בפסיכולוגיה (לא רק) שנקרא "גשטלט", בו הגישה המרכזית היא שהשלם גדול מסך חלקיו. במקרה הזה – זה עבד מושלם. כל החלקים היו רעים, והשלם – עוד יותר.

הסלט היה נדיב מאוד, אבל עם עגבניות שכנראה עדיין לא התאוששו מרצח רבין (מי כן, בינינו? אה כן, כל אלה שעמדו על מרפסות בכל מיני כיכרות). אנחנו לא מבינים גדולים בירקות (אם רק היינו מבינים בירקות כמו ב- 101 שימושים לטלה), אבל לא נראה לנו שבחסה אמורים להיות פסים חומים בקצוות.

בחומוס, לעומת זאת, אנחנו דווקא כן מבינים, מה שגרם לנו צער עמוק. מתחת לשלולית שמן זית הסתתרה עיסה שהזכירה הכלאה ביו-אורגנית בין  חומוס תלמה מקופסא, לחומוס "אשכרה" שדולל במים והוגש בטמפרטורת החדר. מצד שני, זה היה הרבה יותר מוצלח מהפלאפל.

קודם כל זה (אין לנו שום מילה אחרת לתאר את העניין כי פלאפל זה לא היה) לא היה כדורים. היה לזה צורה של קציצה שטוחה, טעם שהזכיר פלאפל כמו הערוץ הראשון מזכיר טלוויזיה איכותית וזה לא היה מבושל מספיק. אף פעם לא חשבנו שפלאפל יכול להיות מוגש רייר, אבל הפיתות שיובשו מעבר לכל הכרה פיצו על זה (לא ממש, אבל חייבים להגיד דברים טובים בימים אלה, המצב, אתם יודעים). על כל התענוג המפוקפק שילמנו 79 (כולל שרות וכולל המחיר השערוריתי של 9 ש"ח לפחית דיאט קולה).

שורה תחתונה – יש כאלה שאומרים שצריך למחות את כיכר אתרים מעל פני האדמה. אנחנו נגד. צריך להשאיר את הסיפור הזה לעד, כמונומנט. ככה, כשאיש השמאל הבא יירצח, יהיה אפשר לשנות את השם של הכיכר על שמו, והיא תשקף נכונה את המצב.