קולומבוס מכה שנית

השמנים נמלטו מארוחות החג לאוואנגארד. איך אומר המשורר – מן הפח אל הפחת.

זלמן יש לו מכנסיים , ארוכות עד הברכיים

אם יפלו המכנסיים – אז יראו לו את..הפיפי"

שי, בת שלוש, בשיאה של אחת מארוחות החג

הבעיה המרכזית של החגים – מעבר לעובדה שאין לנו מושג איזה יום היום – היא הכמות הבלתי אפשרית של ארוחות חג. עוד לא הגענו לאמצע הדרך וכבר מפלס הגזר המתוק והדגים הרוטטים בציר שקוף בדם שלנו בגיע לשיאים שרק הכולסטרול שלנו מתחרה בהם. בין שנינו יש ארבעה זוגות הורים, ארבע סבתות, שלושה סבים ואין ספור אחים/דודים/בני דודים/בני בני דודים, ואיך שהוא מפגש עם כל אחד מהם דורש לאכול. לכן מובן שקצת אחרי תחילת השנה, מצאו את עצמם ההריונית והנשוי – ביחד עם ט' וע' (הוריה של אבירת התקינות הפוליטית מלמעלה) - סורקים את אזור רמת החייל (אתה יכול להוציא את הבן אדם מהסטארט-אפ, אתה לא יכול לקחת לו את מנטליות התלושים) במטרה למצוא כל דבר שהוא לא צימעס. חצי שעה אחר כך הם התיישבו באוונגרד.

אוואנגרד, נשמע כמו משהו חתרני, משהו שונה, משהו נועז, נכון? אז זהו שלא. זה התחיל בליווי המוזיקלי (איפה תזמורת הטיילת שצריך אותה?). לאורך כל הערב התנגן ברקע רצף שירי פיפטיז מתקתקים עד שנשמע כאילו (נא לשים לב, רק כאילו) מישהו מנגן שוב ושוב את פס הקול של "אסקימו לימון". בטח יש אנשים שהיו מוצאים את זה מגניב, אבל הגיל ההממוצע במסעדה היה לפחות עשרים שנה צעיר מדי כדי להיות אחד מהם. אחרי שההריונית הלכה לשירותים (כן, גם לנו כבר נמאס), ואחרי שהנשוי וט' הזמינו בירה (בגינס היה חסר גזים, בירת הבית הזכירה בצבע שלה דברים שרואים לזלמן), התפנינו לתפריט.

כמו לוח השידורים של ערוץ 2 (וכמו כמה מנהיגים פוליטים שביקרו אותנו בשנים האחרונות) מנסים באוונגרד לדבר ל-כ-ו-ל-ם. למעשה, יש מעט מנות שאי אפשר לקבל שם (נניח סושי, אבל מי רוצה דגים אחרי כל כך הרבה גפילטע פיש). סנדוויצ'ים, המבורגרים, סטייקים, פסטות ופרות ים – הכל הולך. או כמו שסיכמה ההריונית: כל אזור היי-טק וה-"קולומבוס" שלו.

למנה ראשונה לקחנו פטה ציידים (58 ₪) שזה שם מאוד יפה לפטה כבד בינוני עטוף ברצועת בייקון יותר צרה מגבולות 67 (שמתם לב להתרבות ההומור הימני בטורים שלנו לאחרונה? ככה זה, אנחנו הולכים עם המנצחים. קוסיות אין להם, אבל הומור – שופרא דשופרא) וחלת בצל (48 ₪) שהיתה מבריקה במיוחד ולוותה ברטבים מעולים. ולפני שנמשיך תרשו לנו להתעכב שניה על שמה של מנת חלת הבצל  - "קפיטול היל"  - ולתהות האם מדובר בהתחכמות פלצנית מעדת "מצלה פרגית במשרה תבלינים" (שישליק) או מחווה הומניטרית זמנית בנוסח רחוב הפנטגון.

המנות העיקריות, ממש כמו יום חמסין לוהט ולח, סימנו את סופו של האביב. ההמבורגרים (55 ₪ עם שתי תוספות) היו בינונים (כמו מערכת החינוך) וכל קשר בינם למידת המוכנות המבוקשת הייתה מקרית לחלוטין (כמו..מערכת החינוך). סנדוויץ "רובין גריל" – קורנד ביף, כרוב חמוץ וגבינה צהובה מותכת (נשים בהריון, כבר סיכמנו, עושות דברים ממש מוזרים)- היה סביר, אם מתעלמים מתגובתה של ההריונית ("זה לא ממש טעים. בכלל") והיה מציאה גדולה לעומת הסנדוויץ "קלינטון" (רוסטביף, לא מה שאתם חושבים – סוטים) שהיה יבשושי וחסר טעם. ביחד עם העיקריות הוגשו גם צ'יפס סבירים, סלט קולסלאו שהיה ד'זה-וו לממשלת אחדות מפעם (כלומר הוא סבל מנוכחות שמיר שהצליחה לעמעמם את כל שאר המרכיבים) וסלט ירוק שאם היה בו קצת יותר משלוש טיפות רוטב אולי הוא היה אכיל.

לסיום לקחנו "קליפורניה דילייט", שהיה אמור להיות טארט שוקולד עם ארבעה כדורי גלידה, קצפת ואגוזים מסוכרים אבל בפועל היה טארט שוקולד שעמד בתוך ארבע שלוליות גלידה עם אגוזים לא מסוכרים. הגלידה הייתה מצויינת, השוקולד פחות. האגוזים המסוכרים (שהגיעו אחרי שעמדנו על זכויותינו) היו לתפארת פיצוציות ישראל.

שורה תחתונה -  אנחנו מניחים שאחרי שמבלים 14 שעות מול צג מחשב בתאורת ניאון אפרפרה וניזונים מקפה ופיצה דומינוס, המקום הזה יכול להראות טוב. אחרת – ממש לא.