Sun, 14 September 2003

שקט משדרים

שני גברים שמנים

שער הרחמים

דבר מוזר קרה לנו בסוף השבוע - התחלנו לרחם על בוני גינזבורג. זה קרה אחרי שידור ישיר סביר בהחלט של יורם ארבל ומוטי איווניר (שהבעיה העיקרית בו, מלבד אילן לייזרוביץ המייגע, היתה בחירת המשחק התמוהה – מה יש, קבוצות ערביות זה לא מספיק אטרקטיבי לערוץ 2?), כשהתחילה "ראשון בשער" ושוב הסתבר שערוץ 1 מצליח לשבור את השיאים (השליליים) של עצמו. אז נכון, הביאו את שפיגלר, חד כתמיד, ואפילו יש אולפן חדש ומזעזע קצת פחות, אבל עדיין - קשה לבחור מה היה גרוע יותר: האיכות הטכנית של התקצירים, העובדה שהם צולמו במצלמה אחת שהייתה ממוקמת כל כך רחוק מהמגרש עד שאפילו בני המשפחה של השחקנים היו מתקשים לזהות אותם, הראיונות העילגים בסיום המשחקים, העובדה שמכל משחק ראינו בדיוק 4.5 מהלכים שלא היו קשורים זה לזה, העובדה שצוות הפרשנים לא הצליח למצוא אף מילה רעה להגיד על אף אחד (אפילו לא על גרנט, ואלוהים יודע שכולם מצאו השבוע משהו רע להגיד על גרנט), או העובדה שמדי פעם במהלך השידור אפילו דהה הצבע של השידור מהאולפן (נגמר התקציב של האנטי-מחיקון?). יש כאלה שיגידו שמי שהכי ראוי לרחמים הוא שרון דרוקר שישב ושמע תוכנית שלמה על נושא שכנראה לא מעניין לו את הקצה של הדני נוימן, אבל מצד שני - בוני ישב שם וספג בשקט את הכל והוא צריך לעבור את זה כל שבוע. אם זאת לא גבורה אמיתית – לא ברור לנו מה כן.

בטח שמתם לב

יש איזה שהוא "צדק פואטי" בזה שלמרות מסע הרכש של אשדוד, את שני הגולים כבשו שחקנים שהיו שם גם בעונה שעברה.