Sat, 04 October 2003

@כותבוקסה: אחד נגד כולם

@כותרת:

מהר יותר, חזק יותר, גבוה יותר

@קרדיט:

יריב צור

@רציף:

זה היה אחר צהריים בהיר בסיאול, ספטמבר 1998. האקדח ירה ובן ג'ונסון התפוצץ על המסלול. ארבעים וששה צעדים, מהירות שיא של חמישים קמ"ש, מאה מטר ב- 9.79 שניות. בן ג'ונסון רץ יותר מהר מכל אדם בהסטוריה. יומיים אחר כך, בדיקת הסמים שלו חזרה עם תוצאה חיובית ומדליית הזהב שכה הגיעה לו, נשללה ממנו, יחד עם התהילה, הכסף (מעריכים שהוא הפסיד כ- 30 מיליון דולר בגלל כל הסיפור) והקריירה. כתחליף, הוא ניסה להתקבל לקבוצת הוקי, התאמן עם דייגו מראדונה ואפילו, תאמינו או לא, אימן את הבן של קדאפי.

כל כמה חודשים (בדרך כלל כל פעם כשיש איזה שהוא ארוע ספורטיבי) מופיעה ידיעה קטנה בצד הסיקור הספורטיבי הקלישאי הרגיל – "זה וזה נתפס כשבדמו חומרים אסורים". כולם זוכרים את ג'ונסון, אבל אם תקחו את כל האצנים הגדולים – קארל לואיס, לינפורד כריסטי, פלורנס גריפית'-ג'וינר (ז"ל) – לכולם נקשרו סיפורי סמים שונים ומשונים. לואיס וכריסטי צלחו בדיקות סמים בסיאול על "ספק סביר", פלו-ג'ו מתה בנסיבות מסתוריות שכנראה קשורות לסמים.

רוב מומחי הספורט, או אולי יותר נכון להגיד, עסקני הספורט כל כך ישמחו לתת להרצות על למה סמים בספורט זה רע, שתגמרו את ההרצאה עם פנים רטובות משצף הרוק. אבל אם נבחן את כל הטיעונים למה סמים זה אחד אחד, נבין שאף אחד מהם לא מחזיק מים, ובסוף נישאר לכל היותר עם המשפט של מר מקי, יועץ בית הספר ב"סאות'פארק" – "סמים זה רע, מממ-קיי?"

נתחיל בגישת "זה מזיק לבריאות". חברים – ספורט, ובפרט ספורט מקצועני, זה לא דבר בריא. תשאלו את ג'ו מונטנה. אחת התמונות המפורסמות ביותר היא של צילום הרנטגן שלו ביום שפרש. לאיש יש יותר פלטינה בגוף מחנות של פדני, ויותר עצמות שבורות ממישהו שכל יס"מ ירושלים חרש עליו. אם נשתמש בטיעון הזה, אז צריך להוציא אגרוף מחוץ לחוק. תשאלו את מוחמד עלי. ספורטאים לוקחים את הגוף שלהם לקצה המעטפת, כמו שאוהבים להגיד בחיל האוויר, ומפסיקים רק אם משהו נשבר. אותו דבר – גם סמים. אם יקחו אותם בפיקוח רפואי מתאים, בלי להסתיר ובלי להתחבא – אין סיבה שזה יגרום יותר נזק מלחטוף מקל הוקי בפנים. יבואו אנשים ויגידו – "זה כמו למסד את הזנות, לקחת משהו לא מוסרי ולשים אותו תחת פיקוח לא הופך אותו למוסרי". גם אם נתעלם מהעובדה שאכן צריך למסד את הזנות, לא גוזרים על הציבור גזירה שאין הוא יכול לעמוד בה, לא תחסום שור בדישו וכל הפסוקים האלה – לכולם ברור שיש סמים בספורט. אפשר להמשיך לטאטא אותם מתחת לשטיח, ואז אנשים יגרמו לעצמם נזקים, כי לא יהיה שום פיקוח רפואי על זה, או שאפשר לשים את זה השולחן. אם נחזור לבן ג'ונסון, בדיקת הסמים השלישית שהוא עשה (בנסיון לטהר את שמו) גילתה בדמו חומר משתן שאמור להסתיר סמים. מי ערב לנו שהחומר הזה לא יותר מסוכן מהסמים עצמם? כל הספורטאים שהיום לא מגלים אצלם סמים, האם זה בגלל שהם לא לוקחים, או שהם נהיו טובים בלהסתיר?

נמשיך לגישת "זה לא הוגן, ויוצר תנאים שונים בין ספורטאים". וואלה? אין שוויון בין ספורטאים? וכל הזמן הזה הייתי מוכן להישבע שספורטאי שמתאמן בלילה באצטדיון המתפורר של הדר יוסף, וביום עובד כמאבטח בשביל להתפרנס, יש לו בדיוק את אותם תנאים כמו מי שחבר במועדון הריצה של סנטה מוניקה, עם מלגה שמנה מנייקי. הרי אין שום הבדל בין תנאי האימון, הציוד והתגמול של יניב גרין וקובי בראיינט, נכון? כשהם נפגשים לאחד על אחד, רק היכולת האתלטית נטו קובעת. כמו שאומרים אצלנו בשכונה – קאט דה בולשיט. ציוד יותר טוב, מתקנים יותר טובים ותנאים כלכליים יוצרים פערים עצומים כבר היום בספורט, והעובדה שיש איסור על סמים זה באמת לא מה שישווה את התנאים. נקסט.

הגישה האחרונה, ואולי המעצבנת מכולם, היא גישת ה"פייר פליי". "הצופים באים לראות תחרות טבעית בין אנשים מוכשרים, ללא עזרים". זו גישה שעמוסה בכל כך הרבה בולשיט שאני מוציא את הראש מהחלון בשביל אוויר צח רק מלכתוב אותה. אין שום דבר טבעי בספורט מקצועני. האם כשכדורגלן, אפילו בליגה למקומות עבודה שאצלנו קוראים לה "ליגת העל", מקבל זריקה לפני משחק זה טבעי? אם הוא גבר – שישחק עם כאבים. האם שחקני פוטבול שעולים לשחק עם מגני כתפיים, מגני צלעות, מגני שיניים, מגני ברכיים, מגני מרפקים, מגני ביצים וקסדות – משחקים טבעי? (יש כאלה שהיו רוצים לראות אותם משחקים בלי, אבל אלה באמת חולים בראש). איפה שמים את הגבול? האם שחקנית כדורסל שעושה דיאטה עם כדורי ויטלניאה אשכוליות (או איך שלא קוראים לזה) לוקחת חומר אסור או לא? האם ידעתם שעד לאחרונה קפאין היה ברשימת הסמים הממריצים של הוועד האולימפי? אותו דבר אפדרין, שבגללו איבדה מכבי ת"א ארבע נקודות ליגה וגיא עזורי את הקריירה שלו. שניהם הולכים לצאת מהרשימה לקראת אולימפיאדת אתונה. אז איזה ציווי מוסרי עליון קובע מה טבעי ומה לא?

בשורה התחתונה, הנימוקים של האנשים שמתנגדים לסמים בספורט הם דמגוגיים במקרה הטוב וצדקניים במקרה השכיח. כמעט מיותר אבל בכל זאת נזכיר למה סמים בספורט זה כן טוב – אנחנו רוצים שואו. אנחנו רוצים לראות את קארל לואיס לוקח שמונה מדליות. אנחנו רוצים לראות את בארי בונדס בבייסבול, ביל רומנובסקי בפוטבול וכן, גם את מאריון ג'ונס קוטפת עוד מדליות זהב בריצות 100 ומאתיים מטר. כולם אגב – חשודים בשימוש בסמים. ספורט הוא שואו, ולא היה שואו טוב כמו ביג באד בן שובר את שיא העולם ונהיה האיש המהיר בתבל.