שש-בש במרכז המסחרי

שלום רב לכבוד שר העבודה והרווחה, מר שלמה בניזרי. אני מקווה שלא אכפת לך שאני פונה אליך ככה, בגוף ראשון (אפשר לקרוא לך שלמה?), פשוט רציתי שתדע שאני מובטל. שוב פעם. בראשון לנובמבר כינס מנכ"ל חברת ההיי-טק בה עבדתי בשנה האחרונה את העובדים, ובקול חרוך מסיגריות הטיים בהן נהג להסריח את המשרד הקטן שלנו בגבעתיים הודיע לנו שזהו. נגמר. למשקיעים נמאס, אז הולכים הביתה.

מאוד חשוב לי להבהיר לך, שלמה, שאני לא בטלן, ולא מתחזה. אני איש שעובד קשה, מאז גיל 15 בערך כשההורים שלי הבהירו לי שאם אני רוצה לקנות לעצמי דברים שאינם קשורים לחינוך – כדאי שאזיז את התחת ואצא לעבוד.

הלם וחוסר אמונה[*]

בקולנוע ההוליוודי יש מונח שגור הקרוי Suspension of disbelief, יעני, השעיה של חוסר אמונה. אפשר לומר שכל מי שעובד בימים אלה בתעשיית ההיי-טק הישראלית חי במצב הזה. להגיד שהופתענו שסגרו את החברה, לא יהיה מדויק. חברה בסדר הגודל הזה (כחמישה עשר עובדים) שנסגרת זה לא דבר חדש, וזה לא בדיוק מעניין מישהו. אפשר לומר שהסגירה שלה תופיע כשורה האחרונה בעמוד ארבע ב"גלובס", קצת אחרי הידיעה על השקת הבושם החדש מבית היוצר של פנינה רוזנבלום. אולי אפילו זה לא.

למרות זאת, עדיין היינו המומים. זאת לא הייתה חברה בזבזנית. במשרד המצ'וקמק בו עבדנו לא היה לנו שולחן פינג פונג, לא היה מקום לזוז, בטוח שלא היה מקום לחדר כושר. ספרנו כל גרוש שהוצאנו, עבדנו לפי תקציב קפדני, ותאמין או לא, שלמה, גם המשכורות לא היו כאלה גבוהות כמו שמספרים על ההיי-טק. באמת האמנו שהפעם זה יעבוד. זו לא הייתה חברה שפיתחה פורטלים ארגוניים לשווארמיות, היא פיתחה מוצר שאנשים כמו אמא ואבא שלי ייהנו להשתמש בו, וישפר את איכות חייהם. ובכל זאת – איזו הפתעה, גם החברה הזאת נסגרה.

כעס וזעם

בוא אני אגיד לך משהו שלמה. אני כועס. אני כועס כי עכשיו אני מובטל, ובתור מובטל ברור לי שאתה, ואלה שעובדים תחתיך יתייחסו אליי בתור בטלן. אחד שהולך לשבת במרכז המסחרי, עם כפכפים וטרנינג פומה ולשחק שש-בש תוך עישון מרלבורו אדום. הייתי כבר פעם מובטל. החברה הקודמת שבה עבדתי נסגרה גם היא. אחרי שהיא נסגרה, הלכתי פעם אחת ללשכה (לא זאת של האקדמאים. וויתרתי על התואר שלי כי חשבתי שעשר שנות ניסיון בתחום התוכנה צריכות להספיק), ואחרי שהפקיד שאל אותי אם יש לי איזו תעודה שמוכיחה שאני מתכנת ונענה בשלילה, רשמו אותי כ-ב"מ, בלתי מקצועי. יותר לא חזרתי לשם. אמרתי לעצמי – וואלה, אני עוד צעיר, אני אמצא עבודה חדשה. השוק אמנם קשה אבל אני אסתדר. אז חייתי על החסכונות כמה חודשים, ואז מצאתי את החברה הזאת. ואחרי שנה גם זאת נסגרה. ושוב אני צריך לנסוע באוטובוס ללשכה, רק שהפעם אתה רוצה שאני אבוא לשם שלוש פעמים בשבוע. למה? כי אתה משוכנע שאני מבלף. מרמה. שאני בעצם מנסה לחלוב את המדינה בזמן שאני עושה צחוקים.

דיכאון ועצב

זה אולי יישמע מצחיק, כבוד השר, אבל עצוב לי על הקוד שכתבתי. אנשים מבחוץ רואים מתכנתים כיצורים תמוהים משהו, שהופכים קפה ודיאט-קולה לבאגים. אנחנו רואים את עצמנו קצת כאומנים. יש מעט דברים שמרגשים אותנו בעולם כמו לשבת ולחשוב על יכולת מסוימת שאתה רוצה שהמוצר יעשה, ופתאום לעלות על הפתרון הכי אלגנטי, הכי רזה והכי מהיר. באמת, תנסה פעם. וזאת כבר פעם שנייה שאלפי שורות קוד שכתבתי (לא כולן ממש יפות, בוא נהיה כנים אחד עם השני) מסיימות את חייהן כאוסף ביטים צרובים על CD שאני לוקח איתי הלאה. וזה עצוב לי. באמת רציתי, מעבר לדברים החומריים של משכורת וקריירה, שהקוד שלי ישמש אנשים. שיום אחד אני אוכל לעבור באיזה שהוא מקום ולראות מישהו משתמש במשהו שאני יצרתי באלפי שעות עבודה של אמצע הלילה.

עצוב לי גם על האנשים שלי. צוות שבניתי אחד-אחד במשך חודשים. גם על הצוות בחברה הקודמת שלי עצוב לי. עצוב לי על כל הצוותים של האנשים בכל הארץ. אנשים שכבר מזמן הפסיקו להתייחס למישהו שבא מחברה שנסגרה כ"נאחס", כי כמעט לכל מתכנת היום בארץ יש ברזומה לפחות חברה אחת שנסגרה. עצוב לי, כי ברור לי שבפעם הבא שחברת היי-טק תיסגר, שוב תתראיין ב"שבע וחצי" בערוץ הראשון, או אצל אושרת קוטלר בשש, קצת לפני הכתבה שתראה תמונות של סושי.

אשמה וחרטה

גם אני אשם במה שקרה, שלמה. אני אשם כי אני אוהב סושי. מה לעשות, זה טעים, זה חריף, ואשתי אומרת לי שזה גם טוב לי לדיאטה. אני גם אוהב לקרוא באנגלית, יש לי טי-שרטים עם התחכמויות של אנשי מחשבים, בפקק בדרך לעבודה הייתי שותה מספל מיוחד של "לוסנט" שקיבלתי פעם בתערוכת מחשבים בקליפורניה, בימים שעוד היו מחלקים מתנות בתערוכות, ולא רק קורות חיים. אני כל הזמן מריץ בראש דברים שהייתי יכול לעשות אחרת. אולי אם הייתי מגייס את האנשים יותר מהר, היה לנו יותר מה להראות למשקיעים? אולי אם הייתי יותר משכנע בפגישות עם החברות האמריקאיות, הן היו מגלות יותר עניין? אולי לא הייתי צריך ללכת לסטארט-אפ בפעם השנייה, אלא ללכת על חברה גדולה ומסודרת. אז אשתי ואני היינו יכולים לקחת משכנתא על הבית שרצינו לקנות. כרגע נישאר בשכירות, כי גם היא עובדת בהיי-טק, ולחברה שלה יש כסף רק עד ינואר.

חרדה ותסכול

אני מתוסכל כי באמת קרענו את התחת. בחודשיים האחרונים לפני הסגירה עבדנו 250 שעות בחודש. ההורים שלי רואים אותי פעם בחודש. העורך שלי בעיתון הוציא חוזה עליי כי לא הגשתי לו כתבות בחודשיים האחרונים, ועדיין זה לא עזר. בכל התקופה האחרונה פיתחנו לפי כל המתודולוגיות בספרים. עם אפיון מסודר, עם תכנון טכנולוגי יציב, אפילו גייסנו אנשים מבריקים. זה לא עזר. עשינו סקרים, בדקנו נתח שוק. אפילו בנינו תוכנית עסקית שלהגיד עליה "שמרנית" זה כמו להגיד שליב טיילר "נאה למדי". זה לא עזר. זה לא עזר כי הכלכלה של המדינה הזאת בזבל. האמת שזה לא מדויק. לפני שנה היא הייתה בזבל, ומאז היא רק התדרדרה.

ראיתי את קורות החיים של אנשים כשחיפשתי עובדים. אנשים עם הרבה יותר ניסיון ממני. לא גייסתי אותם, כי היו יותר טובים בשוק. אז להגיד לך שאני אופטימי לגבי הסיכויים שלי למצוא עבודה חדשה – אני לא. אני מסתכל ימינה ושמאלה, ורואה את כל החברים שלי שהיו איתי בתחום, ואף אחד מהם לא פה. כולם בחו"ל. לומדים או עובדים שם. גם האנשים שעשיתי אתם מילואים אך לפני חודשיים (כן, אני עדיין עושה מילואים, כבוד השר), רובם ככולם אנשי היי-טק, היו בשלבים שונים של הגירה לקנדה. אומרים שצריך שם מתכנתים. אולי אני אעשה הסבה מקצועית לעיתונות. מצד שני – הכסף בעיתונות לא משהו.

הקלה ושחרור

אז נכון, אני לא בדיוק שייך לקהל המצביעים שלך. אין גמ"ח שתחתיו אני כלול, וספק רב אם ילדיי העתידיים ילמדו ברשת מעיין התורה, או כל דבר דומה. אבל עדיין, הייתי שמח אם היית מוצא זמן לדאוג לי ולשכמותי. בסוף – אני אסתדר. אני אמצא איזושהיא עבודה, בפחות כסף ממה שמגיע לי, ופחות עניין ממה שרציתי, אקנה דירה ואשלם משכנתה כמו כולם. רק אם היית יכול פעם ביום, אתה יודע מה – פעם בשבוע לחשוב עלינו מעבר לקלישאה של "מפוטרי היי-טק", אלא כעל אנשים שרגילים לעבוד, שיודעים לעבוד, אפילו אפשר להגיד רוצים לעבוד, ופשוט אין להם איפה.

תודה וסליחה.