.portfolio  .writings  .bio  .links  .blog  .home 

Sat, 27 September 2003

 


First attain Enlightenment
보리의 지혜를 구하고 닦는다.


then instruct all beings.
중생을 교화하여 제도한다.

 

סיכום

הנסיון לסכם שנה באנוש הוא חסר סיכוי כמעט כמו להעביר שנה באנוש, ניקח את זה כאקסיומה. זה כמו לנסות לסכם נסיעה ברכבת הרים – "קודם עלינו, אחר ירדנו, אחר כך עלינו ואז שוב ירדנו". תיאור עלוב במקצת. תיאור הרבה יותר הולם יהיה ה"אההההההההההההה" המתמשך של עשרות גרונות מסונכרנים באימה, פחד והנאה צרופה.

בכל זאת, חובה קדושה לפנינו. לנסות ולסכם את השנה. על מנת לנסות ולארגן את הסיכום הזה, לקחתי לעצמי את החירות לחלק אותו לשלושה חלקים, החופפים בגסות מה את שלושת השלבים שלהרגשתי עברתי במהלך השנה.

 

ספטמבר: שובו של הג'די

התחלתי את השנה ב"אנוש" בדואליות תמוהה. מצד אחד – היתה לי היכולת הטכנית להתחמק מלעשות עוד שנה במקום שלפחות בזיכרון רחוק הטווח שלי צרוב כמקום מסויט, מזיע, קשה וככזה שהחדיר בי את ההכרה הסופית שלא נועדתי להיות מטפל. הזיכרון הכי חזק שלי מאנוש חולון הוא בחור בשם ירון (שם בדוי), כבן 50, פועל אשפה, שהיה מגיע למועדון ישר מהעבודה כשהוא מדיף ניחוחות עזים של זבל, עצבני, צועק ועל סף התפרצות אלימה בכל רגע נתון. בהנתן האפשרות 'להתחמק' מעוד שנה של אנוש, הייתי אמור להיות שלם עם ההחלטה כן לעשות את השנה המדוברת. למרות זאת – נשאתי עימי גישה של 'הכריחו אותי', 'אכלו לי' ו'שתו לי'. גישת הציניקן, יודע הכל, זה שראה יותר מדי ורק בא לתת את השעות שלו וללכת. הגישה הזאת התאימה לי לגישה הכללית בחיים, גישה של Blasé Blasé, הכל רגוע ושלו. הבודהיזם מלמד אותנו כי כולנו נמצאים באוקיינוס של סבל. כולנו נולדים, סובלים, מזדקנים ומתים. אנחנו נולדים מחדש, סובלים, מזדקנים ומתים. כל יצור נולד מחדש שוב ושוב ושוב. בגלל התשוקות וההיקשרות שלנו לדברים, אנחנו עושים את זה מראשית הזמן. השם לזה בסנסקריט הוא "סמסרה" – הכל הולך וחוזר חלילה. הבודהה מלמד אותנו שאנחנו צריכים לקחת ספינה מעבר לאוקיינוס הזה – ספינה של חוכמה, או ספינת פראג'נה. ניסיתי להאמין שאני שט בספינה הזאת. ספינה של שלווה ושמירה על קארמה נקייה לקראת הגלגול הבא. ספינה של ידע. העברתי את חוג התקשורת בצורה הכי מושקעת שיכולתי. הכנתי מערכי שיעור על מבני השליטה בעיתונות הישראלית, דיברתי על ההבדל שבין מאמרים לכתבות, ניהלתי יומן מדוקדק לקראת עבודת הסיום הממשמשת ובאה, הרגשתי טהור, מנותק ושלוו. גם בדינמיקה הקבוצתית עם שאר המדריכים נטלתי לי את תפקיד הציניקן הידען. הרי כבר נאמר על ידי פרנסיס בייקון (הפילוסוף והמאכל) – ידע הוא כוח. רק דבר אחד לא היה מעורב בכל הסיפור – רגש. חשבתי שזה מספיק, אבל כמו שגיליתי לקראת השלב השני - "ברגע שגופך מת, אפילו מאה דוקטורטים לא יעזרו לאני האמיתי שלך למצוא את דרכו[1]"

 

ינואר: תקווה חדשה

"הבודהה בא ממשפחה מלכותית בהודו לפני 2500 שנה. הוא היה נסיך בשם סידהארתא גאוטמה. היה לו סידור טוב מאוד – בארמון היה לו כל מה שהוא רצה. אוכל טוב, בגדים טובים, הרבה נשים יפות... הוא היה בן המלך ויום אחד יירש ממלכה חזקה. זה היה נפלא! אבל בפנים, סידהארתא היה מאוד לא שמח, בגלל שהוא לא הצליח להבין מי הוא היה... לילה אחד, סידהארתא עזב את הארמון, עזב את משפחתו, את אשתו היפייפיה ואת ילדו הרך, גזר את כל שערו ונהיה נזיר". קשה עד בלתי אפשרי לשים את האצבע באיזה שלב חל בי השינוי. באיזה שלב החלטתי לרדת מהגדר ולהיות מעורב רגשית. למרות שההשוואה לבודהה יומרנית כשם שהיא מגוחכת, יש נקודות דמיון. גם אני הייתי ב"סידור טוב מאוד", ומשום מה החלטתי לעזוב את זה ולהפוך להיות מעורב רגשית. אני מניח שזה קרה איפה שהוא כשהתחלנו לדבר על הבחירות בחוג. זה היה השלב שבו "I let go". בתחילת השנה, כשניתנה לי האפשרות עד כמה קשוחים יהיו החוקים בחוג שלי, בחרתי בקשוחים ביותר- לא מדברים על דברים לא קשורים, לא נכנסים באיחור. מי שיוצא – לא חוזר. היום ברור לי שהבחירה הזאת לא היתה ממקום של להציג גבולות לחברים "כי זה יותר טוב להם", כי אם ממקום של פחד מאיבוד שליטה על הקבוצה, פחד מחוסר היכולת להעביר את המסרים שרציתי. פתאום – ביום אחד, לא עמדתי בפרץ של הרצונות והפחדים של הקבוצה, ובמקום להמשיך עם המשנה הסדורה שלי הלכתי אתם, והתחלנו את כל הסשן של הבחירות, המערכת הפוליטית בישראל ולבסוף – הקלפי המדגמית. מודה ומתוודה – נסחפתי בהתלהבותם של החברים במועדון. זה לקח לי קצת זמן, אבל בסוף זה התחבר לי לשתי השורות המופיעות בראשית העבודה. שתי השורות האלה מוגדרות כמטרות הבודהיזם. לא משנה אם זה בודהיזם קוריאני, סיני או יפני, זן בודהיזם או ויפאסאנה. שתי מטרות יש לו לאדם – להגיע להארה, ואז להורות לאחרים כיצד יש להגיע אליה. ביום שתשאל את עצמך "מי אני?" ולא תהיה לך תשובה, שום תשובה, או אז "אהההה!" תבוא ההארה. לא אתיימר לומר שהגעתי להארה. רחוק מכך. אבל ברור לי שחובה עליי לעזור לאחרים. העמדה המרוחקת, אותו מנגנון הגנה ששירת אותי במשך שנים כה רבות הולך ונסדק. אין לי ספק שהשינוי שחל בי במסגרת החוג הוא רק עוד לבנה קטנה בחומה שהחלה להיסדק בשנים האחרונות, הן בעקבות הטיפול שעברתי והן בעקבות מערכת היחסים עם דקלה (יש שיאמרו, וכבר אמרו, שאם לא הראשון, השניה לא היתה מחזיקה מעמד). התוצאה של ההתפוררות הזו בגדר ההפרדה המפוארת שבניתי לי בבואי למועדון היתה שנהיה לי אכפת. לא רק אכפת לעבור כל יום ב'שלום', לא רק אכפת לגרד עוד נושא בשביל עוד יום ראשון. אכפת מאיך שהחברים יהנו מהדברים שאני עושה איתם, אכפת מהמסרים שאני מעביר להם. לכן, כשספגתי ביקורת על התנהגותי במועדון לקחתי את זה מאוד ללב, וכשקיבלתי מחמאות – זרחתי כמו אב גאה. כמובן, ש'לגדל' רגש ואכפתיות למשהו זו חרב פיפיות. אפשר להרוויח מזה המון אבל לא פחות – אפשר לסבול, ובגדול.

 

יוני-יולי: האימפריה מכה שנית

את הפסקה הזאת של העבודה אני כותב כחודשיים אחרי הפסקה הקודמת. איך שהוא נעצרתי עם העבודה הזאת. יש תירוצים אובייקטיביים – בית חדש, עבודה ששקעתי בה יותר ויותר וכמובן – הציפייה לילד ראשון. הסיבה שחזרתי לכתוב את העבודה (מעבר לעובדה הכה בנאלית שהגיע הזמן שאגיש אותה) הוא שפתאום, ככה לקראת ראש השנה (שנה טובה!) הבנתי איך חווית אנוש מתקשרת לי לנושא שהכי מעסיק אותי בימים אלו – הולדת בני הממשמשת ובאה (טפו טפו טפו!). באיזור יוני יולי ב"אנוש" זכיתי בהארונת קטנטונת. זה היה דווקא בדינמיקה הקבוצתית של המדריכים. כל מיני אנשים בדינמיקה דיברו על עצמם, ופתאום ראיתי איך הרבה מאוד מהדפיקויות של כל אחד (סליחה על השימוש במונח 'דפיקויות'. זה בשם הוועדה לקיצור תהליכים ורבאליים) קשורות לדברים כל כך קטנים ולא משמעותיים שקרו לו בילדות. מישהי שבכיתה ד' המורה לתושב"ע אמרה לה "אף אחד לא אוהב ילדים חכמים מדי", ומאז (עשרים ומשהו שנים אחר כך) לא השתחררה מזה. המחשבה על כך שלטעויות כל כך קטנות יש השפעה כל כך גדולה מאוד מפחידה אותי. זה נכון גם לילדי העתידי וגם לחברים באנוש. יציאה החוצה לדבר בטלפון בזמן שיעל שואלת "איפה יריב?" נראית כמו משהו קטן, אבל יכול מאוד להיות שהיא לא.

זה כנראה השלב שהתחלתי לסבול באנוש. לא יודע אם לסבול זו המלה המתאימה, אבל לקחת קשה כל פעם שבחוג שלי היו שני אנשים שנכנסו רק כי הם נכנסים לכל חוג. נכון, סוף שנה, ואני כבר לא ילד שצריך להתבאס מכל דבר קטן כזה, אבל בכל זאת. כאילו עברתי תהליך הפוך במהלך השנה. אם אמורים להגיע בתור כאלה שלוקחים קשה, ועד סוף השנה לעטות שריון רגשי וציני שהופך אותו ל'מקצוען', אצלי קרה בדיוק ההפך. "אולי זה רק משבר קטן וזה עובר, אולי פשוט אני נהייתי קצת אחר", שר אריק אינשטיין.

 

סיום

הבטחתי שלושה חלקים והנה אנחנו ברביעי. אסור לנו להאמין לכל מה שאומרים לנו, או ללכת עם תבניות מוגדרות מראש. בערך בשבוע הראשון שלנו באנוש אמרתי לאור – "קח את זה באיזי. אנוש זה לא ספרינט. זאת ריצת מרתון". אני מרגיש שעברתי איזה שהוא תהליך במהלך השנה הזאת. אני לא יודע אם הוא היה בגלל אנוש, במקביל לאנוש או (וזה פחות סביר) למרות אנוש. מרתון ארוך, קשה, מתגמל לעיתים אבל מרתון בדרך להארה, שלפעמים נמצאת ממש מתחת לאף שלנו. כשהבודהה התחיל ללמד זן, הוא כינס 2500 נזירים כדי לשמוע הרצאה. אבל הוא לא אמר כלום. לא פתח את הפה, ורק ישב שם. התלמידים שלו ישבו והסתכלו עליו, תוהים אם משהו לא בסדר "אולי המורה חולה היום?" "מתי נתחיל ללמוד?". לבסוף- הוא הרים פרח בודד והחזיק אותו באוויר. אבל אף אחד לא הבין. כולם הסתכל סביב, עדיין מחכים שיתחיל לדבר על הארה. רק תלמיד אחד, מאהאקשפיה, חייך מאוזן לאוזן – "אהההה". הבודהה הפך אותו ליורשו. בריצה הארוכה שכולנו עושים בחיים, מי לקראת הארה ומי פשוט כי כולם רצים, אנוש סיפקה לי מסלול צדדי, שבו יכולתי לרגע לשבת, להחזיק פרח באוויר ולהגיד "אההה".

 

אחרית דבר

ערב ראש השנה אנחנו נמצאים. ביום השני של ראש השנה אנחנו קוראים את פרשת עקדת יצחק (בראשית כ"ב):

"א וַיְהִי, אַחַר הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה, וְהָאֱלֹהִים, נִסָּה אֶת-אַבְרָהָם; וַיֹּאמֶר אֵלָיו, אַבְרָהָם וַיֹּאמֶר הִנֵּנִי.  ב וַיֹּאמֶר קַח-נָא אֶת-בִּנְךָ אֶת-יְחִידְךָ אֲשֶׁר-אָהַבְתָּ, אֶת-יִצְחָק, וְלֶךְ-לְךָ, אֶל-אֶרֶץ הַמֹּרִיָּה; וְהַעֲלֵהוּ שָׁם, לְעֹלָה, עַל אַחַד הֶהָרִים, אֲשֶׁר אֹמַר אֵלֶיךָ.  ג וַיַּשְׁכֵּם אַבְרָהָם בַּבֹּקֶר, וַיַּחֲבֹשׁ אֶת-חֲמֹרוֹ, וַיִּקַּח אֶת-שְׁנֵי נְעָרָיו אִתּוֹ, וְאֵת יִצְחָק בְּנוֹ; וַיְבַקַּע, עֲצֵי עֹלָה, וַיָּקָם וַיֵּלֶךְ, אֶל-הַמָּקוֹם אֲשֶׁר-אָמַר-לוֹ הָאֱלֹהִים.  ד בַּיּוֹם הַשְּׁלִישִׁי, וַיִּשָּׂא אַבְרָהָם אֶת-עֵינָיו וַיַּרְא אֶת-הַמָּקוֹם--מֵרָחֹק.  ה וַיֹּאמֶר אַבְרָהָם אֶל-נְעָרָיו, שְׁבוּ-לָכֶם פֹּה עִם-הַחֲמוֹר, וַאֲנִי וְהַנַּעַר, נֵלְכָה עַד-כֹּה; וְנִשְׁתַּחֲוֶה, וְנָשׁוּבָה אֲלֵיכֶם.  ו וַיִּקַּח אַבְרָהָם אֶת-עֲצֵי הָעֹלָה, וַיָּשֶׂם עַל-יִצְחָק בְּנוֹ, וַיִּקַּח בְּיָדוֹ, אֶת-הָאֵשׁ וְאֶת-הַמַּאֲכֶלֶת; וַיֵּלְכוּ שְׁנֵיהֶם, יַחְדָּו.  ז וַיֹּאמֶר יִצְחָק אֶל-אַבְרָהָם אָבִיו, וַיֹּאמֶר אָבִי, וַיֹּאמֶר, הִנֶּנִּי בְנִי; וַיֹּאמֶר, הִנֵּה הָאֵשׁ וְהָעֵצִים, וְאַיֵּה הַשֶּׂה, לְעֹלָה.  ח וַיֹּאמֶר, אַבְרָהָם, אֱלֹהִים יִרְאֶה-לּוֹ הַשֶּׂה לְעֹלָה, בְּנִי; וַיֵּלְכוּ שְׁנֵיהֶם, יַחְדָּו.  ט וַיָּבֹאוּ, אֶל-הַמָּקוֹם אֲשֶׁר אָמַר-לוֹ הָאֱלֹהִים, וַיִּבֶן שָׁם אַבְרָהָם אֶת-הַמִּזְבֵּחַ, וַיַּעֲרֹךְ אֶת-הָעֵצִים; וַיַּעֲקֹד, אֶת-יִצְחָק בְּנוֹ, וַיָּשֶׂם אֹתוֹ עַל-הַמִּזְבֵּחַ, מִמַּעַל לָעֵצִים.  י וַיִּשְׁלַח אַבְרָהָם אֶת-יָדוֹ, וַיִּקַּח אֶת-הַמַּאֲכֶלֶת, לִשְׁחֹט, אֶת-בְּנוֹ.  יא וַיִּקְרָא אֵלָיו מַלְאַךְ יְהוָה, מִן-הַשָּׁמַיִם, וַיֹּאמֶר, אַבְרָהָם אַבְרָהָם; וַיֹּאמֶר, הִנֵּנִי.  יב וַיֹּאמֶר, אַל-תִּשְׁלַח יָדְךָ אֶל-הַנַּעַר, וְאַל-תַּעַשׂ לוֹ, מְאוּמָה:  כִּי עַתָּה יָדַעְתִּי, כִּי-יְרֵא אֱלֹהִים אַתָּה, וְלֹא חָשַׂכְתָּ אֶת-בִּנְךָ אֶת-יְחִידְךָ, מִמֶּנִּי.  יג וַיִּשָּׂא אַבְרָהָם אֶת-עֵינָיו, וַיַּרְא וְהִנֵּה-אַיִל, אַחַר, נֶאֱחַז בַּסְּבַךְ בְּקַרְנָיו; וַיֵּלֶךְ אַבְרָהָם וַיִּקַּח אֶת-הָאַיִל, וַיַּעֲלֵהוּ לְעֹלָה תַּחַת בְּנוֹ.  יד וַיִּקְרָא אַבְרָהָם שֵׁם-הַמָּקוֹם הַהוּא, יְהוָה יִרְאֶה, אֲשֶׁר יֵאָמֵר הַיּוֹם, בְּהַר יְהוָה יֵרָאֶה.  טו וַיִּקְרָא מַלְאַךְ יְהוָה, אֶל-אַבְרָהָם, שֵׁנִית, מִן-הַשָּׁמָיִם.  טז וַיֹּאמֶר, בִּי נִשְׁבַּעְתִּי נְאֻם-יְהוָה:  כִּי, יַעַן אֲשֶׁר עָשִׂיתָ אֶת-הַדָּבָר הַזֶּה, וְלֹא חָשַׂכְתָּ, אֶת-בִּנְךָ אֶת-יְחִידֶךָ.  יז כִּי-בָרֵךְ אֲבָרֶכְךָ, וְהַרְבָּה אַרְבֶּה אֶת-זַרְעֲךָ כְּכוֹכְבֵי הַשָּׁמַיִם, וְכַחוֹל, אֲשֶׁר עַל-שְׂפַת הַיָּם; וְיִרַשׁ זַרְעֲךָ, אֵת שַׁעַר אֹיְבָיו.  יח וְהִתְבָּרְכוּ בְזַרְעֲךָ, כֹּל גּוֹיֵי הָאָרֶץ, עֵקֶב, אֲשֶׁר שָׁמַעְתָּ בְּקֹלִי.  יט וַיָּשָׁב אַבְרָהָם אֶל-נְעָרָיו, וַיָּקֻמוּ וַיֵּלְכוּ יַחְדָּו אֶל-בְּאֵר שָׁבַע; וַיֵּשֶׁב אַבְרָהָם, בִּבְאֵר שָׁבַע. ".

מה הקשר, תשאלו? הרד"פ (רבי דרור פויר) אומר – "הקריאות של ראש השנה, מבחינתי, באות להזהיר אותנו – אל תהיו כמו אברהם. כשאתם שומעים את הקולות האומרים לכם לעשות מעשה רע, אל תעשו אותם. אל תיכנעו לקפריזות של אלוהים, כי אלוהים הוא קול פנימי, הוא הילד הרע. לא תמיד הוא צודק ולא תמיד הוא מבין, לפעמים הוא סתם עושה ניסויים בבני אדם"

ואני אומר – כל חבר באנוש הוא כמו הילד שלך. אל תיכנע לציווי הבסיסי שלך להיאטם, ולהוריד את מאכלת הציניות והאדישות עליו. הכי כל בעולם זה להיאטם. הקול הפנימי שלנו, ההישרדותי, אומר לנו להמשיך הלאה. "זה משוגע זה". כי להישאר ולהתייחס עלול לגרום לגרום לנו לשאול את עצמנו שאלות – "איך אני יודע שאני לא משוגע?" "האם אני בנאדם טוב?" "האם יש בי חמלה?". שאלות שהתמודדות על בסיס יומיומי (או שבועי) באנוש לא נותנות לברוח מהן. אחרי שנה (ואולי שנתיים) באנוש אני חושב שאני יכול לענות על השאלות האלו – "אני לא", "לא, אבל אני מנסה" ו"כן, רק צריך לאפשר לה לצאת החוצה", בהתאמה. מי שרוצה למצוא את הדמיון לשאלה שהבודהה השאיר לנו – "מי אני?" "אהההה", מוזמן.

 



[1] כל ציטוטי הזן לקוחים מהספר המומלץ בחום The compass of Zen מאת זן מאסטר סונג סאן


The views expressed within this site pretty much represent those of the author.
Copyright 1997-2003© Yariv Zur.