Sun, 29 June 2003

אתמול בלילה צד  את עיני שלט פרסומת ליד איזור התעשייה של חולון - "צבועים לא משאירים בשטח - פיינטבול". אני פשוט לא יודע מאיפה להתחיל להסביר למה זה רע. כולם פה התחרפנו לגמרי.

Fri, 27 June 2003

@כותרת:

נשים – למטבח! (אנחנו רואים טלוויזיה)

@משנה:

השמנים מצאו את תוכנית הטלוויזיה המושלמת בשבילם. ובשביל כל גבר, אם חושבים על זה.

@רציף:

אחד המשפטים החביבים על יוצרים בתחומים שונים הוא "מבקרים הם יוצרים מתוסכלים". מדובר בפרמוטציה מעניינת למשפט "מי שלא היה שחקן לא יכול להיות פרשן", אבל בכל זאת – אנחנו רוצים לשמח לרגע את כל מי שספג מנחת לשוננו (או מהסוגריים) בשנה ומשהו האחרונות – אנחנו לא עוברים מסך בגרוש.

גם אם מתעלמים מהעובדה שצריך חתיכת מסך בשביל להכניס את שנינו בפריים אחד, הרי שאחד מאיתנו מדבר מהר ולא ברור, ולשני יש אסרטיביות של חשופית. ככה שהרעיון של תוכנית טלוויזיה בכיכובנו (שעלה, לא נכחש) נפל יותר מהר מהשקל ביום של פיגוע.

במשך שנים אנחנו צופים בטלוויזיה, ולמעט תכניות בודדות, ברור לנו שכמעט כל תכנית שהיינו מתערבים בניהולה היינו משפרים ללא הכר (במקרה של כמה "שישי עם מיכל", למשל, היינו גואלים את התוכנית מייסורנו). אין מה להגיד – עניין מתסכל.

עד שהגיעה התוכנית המושלמת – "מופע הגברים". זאת בדיוק, אבל בדיוק התוכנית שהיינו עושים אם היינו עושים תוכנית טלוויזיה.

את התוכנית (של ערוץ קומדי סנטרל המצוין) מנחים שני גברים לא יפים במיוחד, לא חכמים במיוחד ולא שום דבר מיוחד – בקיצור – אנחנו ואתם. התוכנית מיועדת לגברים בלבד ונראית בהתאם – המנחים והקהל יושבים כל הזמן עם כוסות בירה ומדברים על הנושאים הבאים – אוננות, פלוצים, חשפניות ובחורות. סיום התכנית קבוע בכל פרק – בחורות קופצות על טרמפולינה.

בפרק הפתיחה של עונה שלוש (החברים ב- YES מביאים לנו את עונות שלוש וארבע) שני המנחים שלנו עושים תחרות למי יש זרע יותר איכותי, מדברים על תופעת ה"יוקוזונה" (צריך לראות כדי להאמין, אבל זה מערב ישבנים חשופים וגברים ישנים), מסתלבטים על המגזין של אופרה ווינפרי ולא פחות חשוב – נותנים כללי עשה ואל תעשה להולכים למועדוני חשפנות (+ הדגמות + דרושות). בשביל אלו מכם שאין להם לווין, הנה אחד הטיפים – ביציאה ממועדון החשפנות, עצור לתדלק. כבדרך אגב, התז מעט דלק על עצמך. ככה אשתך לא תריח את החשפנית. על הבחורות שקופצות על טרמפולינה כבר סיפרנו?

אין ספק שהתוכנית הזו באה בזמן. מכל עבר אנחנו מוקפים בתכניות נשים – אודטה, המשיבון, בית פתוח, ג'וני. מה אתנו? לנו לא מגיעה איזו עצם? אז "מופע הגברים" הוא לא עצם – "מופע הגברים" הוא סינטה עסיסית. נסיים בברכת התוכנית – (יש לומר כשבידכם כוס בירה גדולה ולשתות אותה עד הסוף) – זיגי זאגי זיגי זאגי הוי הוי הוי! זיגי זאגי זיגי זאגי הוי הוי הוי! זיגי זאגי זיגי זאגי הוי הוי הוי!

ועכשיו – לבנות על הטרמפולינות.

Fri, 27 June 2003

@כותרת:

לבן על לבן

@רציף:

לעיתים נדירות תמצאו אותנו ממליצים על מוצר מסחרי כלשהו, בעיקר כי אף אחד עדיין לא הציע לנו כסף בשביל לעשות את זה. אז הנה הפעם אנחנו חורגים ממנהגנו. אנחנו רוצים לכל מי שבעניין של חטיפי אנרגיה / גרנולה למיניהם, לצרוך רק חטיפים של "קורני". למה? האם זה בגלל ש"קורני" כל כך טעימים? גם, אבל לא רק. אנחנו רוצים שמעכשיו תקנו רק "קורני" בשביל להעניש את הפרסומאים והמפיצים של חטיפי אנרג'י. כן, אותם פרסומאים שהביאו לנו את האישה שמחזיקה אנרג'י בכף ידה, וגברים עפים מהשמיים ללקק אותה. לא היה אכפת לנו כל כך מהסצינה הקלישאית הזו, גם לא מבחירת הפסקול ההו-כה-מקורית (איטס ריינינג מן. מי היה חושב על זה?), אפילו לא מהאפקטים הדלוחים של הגברים העפים. אבל קטעי המעבר, שבהם חטיף האנרג'י משפריץ מן נוזל לבן חלבי, בלי קשר לשום דבר שקשור לחטיף עצמו (אכלנו אותו, אין שם שום דבר כזה) עושה לנו אחת משתי אסוציאציות – הראשונה היא הנוזל שנזל מהרובוט בישופ ב"נוסע השמיני", ואת השנייה אתם יכולים לדמיין לבד. לא יודעים אילו אסוציאציות הנוזל שיוצא מהחטיף עושה לכם, אבל המלצה שלנו – תעברו ל"קורני"

@כותרת:

השמן הלא נכון

@רציף:

לפני לא יותר מחודש, שמחנו לבשר לכם על העובדה שערוץ 1 העלו את דייויד לטרמן יבדל"א. מה זה שמחנו? לבנו געש, מלאה כוסנו. כמו שאומרים בשכונה – אם יהיה יותר טוב נשתגע. אז נחשו מה? ערוץ 1 החליטו להוריד את לטרמן. נגמר הכסף, הם אומרים שם. יש לנו איזה שהוא רעיון בשבילכם. בפעם הבאה שאתם ממנים איזה שהוא מנהל ברוממה, לא חייב להיות מנכ"ל רשות השידור – סתם מנהל, בכל דרג שהוא, תנסו למנות מישהו שיודע איך בונים תקציב. מן משהו כזה שמתכננים מראש. אנחנו לא מבינים גדולים בתחום (לאף אחד מאיתנו אין תואר או משהו כזה), אבל ממה ששמענו – אפשר ללמוד את הדברים האלה. אמנם – לא בטוח שתמצאו אחד כזה שהוא גם קרוב משפחה של מישהו שכבר עובד אצלכם, אבל בכל זאת. תנסו. אם פספסתם, נאיית את זה לאט – ת-ק-צ-י-ב.

Fri, 20 June 2003

אחד הדברים המדהימים בטלוויזיה (מלבד הפרסומת של ג'ניפר אניסטון להיינקן שאם היה אפשר היינו מעניקים לה את פרס ישראל) הוא היכולת הבלתי סבירה של תוכניות לשבור שוב ושוב שיאים של נמיכות וחוסר טוב טעם שהיה נדמה שכבר לא ישברו לעולם. ובכן חברים, תרשו לנו לספר לכם ש-YTV, ערוץ הצעירים הצעירים של הלווין, שאף פעם לא הצטיין בתוכניות בעלות משקל סגולי בעל משמעות (ותודו שהיינו עדינים איתם הפעם) הצליח בשבועות האחרונות להציב סטנדרטים חדשים בתחום. קבלו בבקשה את wudja cudja, תוכנית בריטית חדשה (שאין שום דרך לתרגם את השם שלה כמו שצריך), שלידה "Y בלילה" נראית איכותית כמו "פגישה לילית".

על פניו מדובר ברעיון חביב למדי ולא מזיק ברובו. שתי המנחות (צו'פלקות בריטיות קלאסיות) מסתובבות בחופי ים באנגליה ובאירופה, קופצות על נופשים תמימים (שהדבר היחידי שמשותף להם הוא שכולם מתחת לגיל 30), מנפנפות מולם בסכומי כסף נאים ומבטיחות להם את המרשרשין בתמורה לביצוע מוצלח של משימה שתוטל עליהם. ואם אתם חושבים לעצמכם עכשיו "אמממ, בטח בקרוב נזכה לגרסא ישראלית עם איה ושירלי / יעל בר זוהר / עודד מנשה / כל התשובות נכונות") אז א. באופן עקרוני אתם צודקים; ב. ברור לחלוטין שעוד לא קלטתם על איזה סוג משימות אנחנו מדברים.

בארבע התוכניות הראשונות (או אולי 5? באיזה שהוא שלב קשה לעקוב) הספיקו שתי הצו'פלקות חסרות המנוח להטיל את המשימות הבאות (ושימו לב – מדובר ברשימה חלקית): למצוא חמישה אנשים שירביצו לך בתחת עם דג; למצוא חמישה אנשים שיעשו לך ווג'י (משיכת התחתונים בחוזקה למעלה בזמן שאתה לובש מכנסיים. עניין כואב לכל הדעות), להכניס לבלנדר המבורגר צ'יפס ובירה וללגום את הכל בשלוק אחד, לתת לאישה לזהות את החבר שלה מבין שורת גברים על ידי מישוש אברי המין, לגרום לאין ספור גברים ונשים להתפשט ולעשות דברים אווילים (כן ילדים, יש ציצים, אפשר לנוח קצת מערוץ האופנה), לשלוח אישה למצוא 20 גברים שידפקו לה בוסה צרפתית (עם מגבלת זמן) ועוד משימות שזה לא סוג העיתון הנכון בשביל לתאר אותן (אם אתם מבינים למה אנחנו מתכוונים).

מבדיקה אקראית לחלוטין שלא מהווה מדגם מייצג אפילו לא לחברה שלנו (מתוך הנחה שרובם בחו"ל / לא מדברים איתנו / לא מוכנים לשמוע עלינו) הרי שלמרות  הנמיכות מדובר בלהיט. אתם לא תאמינו כמה אנשים מסביבכם רואים את התוכנית אבל לא אומרים מילה מהבושה. לא שאי אפשר להבין אותם. הדבר הנכון, כמובן, היה להסתייג מסוג כזה של תוכניות שמשחית את הנוער ופוגע בצעירים שעדיין לא מסוגלים להבדיל בין המציאות לדמיון (סליחה. לפעמים בשעות מאוחרות אנחנו מדמיינים שאנחנו יצחק קדמן). מצד שני, הפעם האחרונה שבה עשינו את "הדבר הנכון" הייתה כל כך מזמן עד שאפילו היועץ המשפטי לממשלה מודה שחל עליה חוק ההתיישנות ולכן תרשו לנו לצאת מהארונית ולהודות בפה מלא – מזעזע או לא - אנחנו מכורים. אם אתם מעוניינים אנחנו אפילו מוכנים לצאת מכרז על הפרקים הקודמים. יש לנו קלטות.

Fri, 20 June 2003

@כותרת:

הבלונדיני עם הנעל האדומה

@משנה:

השמנים לא ממש יודעים איך לאכול את גיל ריבה. קצת כמו פשטידה.

@רציף:

דבר מוזר פשטידה. המוזרות מתחילה בשם, אבל נתעלה מעל זה לרגע. איך עושים פשטידה? לוקחים כל מיני דברים טובים (בשר, גבינה צהובה, תפוחי אדמה – כל אחד אב מזון בזכות עצמו), דוחפים את הכל לתנור ואנשאללה, ייצא ח'יר. מצד שני – יותר פעמים מלא, יוצא משהו עיסתי ותמוה שבעיקר מזכיר את האוכל בבקו"ם.

תחושה דומה היתה לנו למראה התוכנית הראשונה של גיל ריבה באכסנייתו החדשה, ערוץ 2. ריבה, שמעולם לא היה איש שמאמין באנדרסטיימנט, פתח את התוכנית עם אס מנצח – ראיון עם גאולה עמיר. ולא סתם ראיון עם גאולה עמיר, אלא ראיון עם גאולה עמיר ללא אף פרסומת באמצע, דבר נדיר שבערוץ 2 שמור בעיקר לפיגועים (תעשו אתם את ההקבלה). אין מה להגיד – היתה תוכנית מרותקת. כמו אנשים שמאטים ליד תאונה בשביל לראות ולצקצק בלשונם, לא יכולנו למוש מהטלוויזיה.

אבל, לא בכל יום יוכל לראיין ריבה את הגננת של המדינה, וספק אם ירצה. לכן נתעלם לרגע מהמרואיינת ונתייחס לתוכנית עצמה.

בין כל קטע ראיון משולבים בתוכנית שוטים ארוכים של ריבה יושב במטבח ביתו או על מדרגות מרוצפות פרקט (זה עץ מלא או למינציה? השמן הבית"רי באמצע שיפוצים. כמה עלה לך למטר?) עם לפטופ ומתקתק מהגיגי לבו. אם רק היה עושה את זה בביגוד מזעזע ועל מקינטוש היינו מקבלים את שרה ג'סיקה פארקר.

יפה – אלמנט אחד של הפשטידה כבר יש לנו. עכשיו נוסיף כותרות רצות על המסך סטייל רינו צרור, נוסיף קמצוץ "כשנשוב – גאולה עמיר תסביר לנו למה היא מריונטה" א-לה קובי מידן ומה קיבלנו? פשטידה.

אז נכון, הפעם יצאה פשטידה משהו גוטה גוטה. אבל מה יהיה בפעמים הבאות? ריבה הוא אחד המראיינים הערמומיים בשוק – תחת מעטה של ילדותיות משתאה וחוסר רצינות הוא אחד המנחים היחידים בארץ שיכול לשפד מרואיין בלי שהלז ירגיש בדבר ולראייה תוכניתו המופתית "לימוזינה" בערוץ 10 (מי שלא ראה את הראיון עם חיה סמיר ועם פנינה רוזנבלום, שישיג ממישהו שהקליט), וחבל שדווקא באכסניה הרדודה של ערוץ 2 קפץ עליו הצורך להפוך מפילה לאניני טעם לפשטידת אילנה דיין עם קרם פרש של רפי רשף.

נ.ב.

ריבה – תעשה טובה לחבר'ה – מה עם איזו גאלית-גוטמן-קארן-דנסקי-איזנשטיין?

Fri, 13 June 2003

@כותרת:

@משנה:

@רציף:

באיחור אופנתי אנחנו מבקשים (אם לא אכפת לכן) להתייחס לטקס פרסי הטלוויזיה שנערך בשבוע שעבר. למרות שראינו את הטקס פעמיים (השידור החוזר בערוץ E היה הברקה – בלי פרסומות ועם כ-ל הנאומים, בכ-ל האורך שלהם), אנחנו לא הולכים להגיד שום מילה על השמלה הכה-לא-מחמיאה של יעל אבקסיס. אנחנו הולכים להתעלם לחלוטין מקטע הבידור האיום של נשות הטלנובלות (מי אמר לכן שאתן יכולות לשיר? וכן, זה כולל אותך, אילנה אביטל). אנחנו לא נצייץ אפילו בכל מה שקשור להופעה המביכה של מיקי גבע (איזה יופי של בדיחות רוסים! מילא להיות גזען, אבל לא להצחיק?). לא נתייחס לקיפוח המחפיר של "תיק סגור" (ירדן בר-כוכבא? שחקנית השנה? אחותי, על מה?!) ואפילו לא נציין לשבח את הזכייה של רינו צרור (אנחנו אמרנו ראשונים) ואת קטע בובות ילדותנו המשובח (ההומאז' של צ'ומפי ואינשם לשקע ותקע היה ראוי במיוחד).

לא. לא נדבר על שום דבר מזה. הטקס הזה טומן בחובו חדשות טובות וחדשות רעות. מה אתן רוצות קודם? נתחיל ברעות (תמיד מתחילים ברעות, נכון?). הרעות הן שטקס פרסי הטלוויזיה היה רק עוד הוכחה שבתרבות הנוכחית של מדינתנו הקטנה, אם מישהו עושה את מה שהוא צריך ו/או מחויב על פי חוק – מדובר במשהו שהוא כל כך נדיר, מפעים ומרטיט, שיש להודות לו מקרב לב ואף להעניק לו פרס על כך. לא תאמינו מה קרה השנה – חברות הכבלים השקיעו בהפקות מקור! הללו את השם, ברכו את ה' המבורך. אנחנו לא בקיאים בכללי הרגולציה החלים על חברות הכבלים ועד כמה הם צריכים להרשים מישהו לקראת האיחוד הממשמש ובא לנצח שלהם, אבל גם אם נהיה אנשים ממש נחמדים ונניח לרגע שלא היתה להם שום חובה חוקית להשקיע בהפקות מקור השנה, אנחנו רוצים להתחייב שאחד השיקולים שעבר להם במוח (מעבר לפילנטרופיות צרופה, כמובן) הוא זה שהפקות מקור זה משהו שאנשים אוהבים.

אמרנו את זה כבר חמש מאות פעם, ונגיד את זה עוד חמש מאות פעם עד שאנשים יפנימו – כולם, כולל כולם, אוהבים לראות תוכניות בשפת האם שלהם. זה יותר מדבר אליהם, הם יכולים להתחבר לזה וזה יותר מצליח בכל מקום שמנסים את זה. מה לעשות – הסיכוי שעשינו טירונות בגבעתי גדול משמעותית מהסיכוי שאי פעם נשרת בג'אג (לא אנחנו, יש לנו פטור). כמובן – צריך איזה שהוא מינימום של רמה לתוכניות האלה, אבל אם מחר היו מבטיחים לכן שאחיכם משחק בכל פרקי העונה הבאה של ג'וני – הייתן יושבות ורואות כל פרק. טוב, אולי הגזמנו. אבל את הפרק הראשון בטוח הייתן רואות.

אז עם כל הכבוד לחסידי אומות העולם המאיישים כל עמדה אפשרית באיי.סי.פי, תרשו לנו לא למחוא להם כפיים ו/או למחות דמעה של התרגשות. איי.סי.פי עשו את מה שנכון בשבילם מבחינת ביקוש של צופים, ויש שיאמרו שעשו את מה שהם מחויבים על פי חוק.

איפה החדשות הטובות תשאלו? אזוי. החדשות הטובות הן שיש טקס נפרד לפרסי הטלוויזיה. מעבר להיותה מכשיר אינדוקטרינציה של הממסד (אופיום להמונים! כל חודש רק תשעים ותשע תשעים!) – טלוויזיה היא אמנות. סדרות כמו "24", "באפי", ו"בומטאון" המיובאות ו"שבתות וחגים", "תיק סגור" ו-"החיים זה לא הכל" המקומיות מוכיחות את זה. אחרי שנתיים כמו שהיו לנו בטלוויזיה – אפשר להתרווח אחורה ולחלק קצת פרסים.

להתראות בטקס שנה הבאה.

Fri, 13 June 2003

ארז טל

אי אפשר לפספס את הסימנים. החום, עיגולי הזיעה מתחת לחולצות, וגרוע מזה - הפרומואים לעונה החדשה של ג'וני, לא משאירים מקום לספק. הקיץ כבר כאן. בחדרים ממוזגים בכל רחבי הארץ עוסקים עכשיו אנשי הזכייניות / ערוצים / גורמי השידור בסגירות אחרונות של לוח שידורים, שכמו בכל שנה יוצא, כנראה, מנקודת הנחה שעם עליית הטמפרטורות אנחנו מאבדים את היכולת להפעיל יותר משני תאי מוח במקביל. תוכניות הבידור כבר מוכנות, הצוותים בחופי הים כבר פרוסים (לא אכפת לנו מה אומרים – מבחינתנו עד שאין עודד מנשה זה לא ממש קיץ), סרטי הקולנוע האמריקאים כבר על המקרנים. עניין של ימים.  ורק סימן שאלה אחד עוד מרחף באוויר (או ליתר דיוק נתלה באובך) – מה יקרה עם ארז טל.

בעשר השנים האחרונות (יותר נכון תשע, אבל מי סופר) מאז פרץ לחיינו ערוץ 2, יצא לארז טל שם של גאון שלא מסוגל לטעות (כמו מנהלי התוכניות של ערוץ 10, אבל להיפך). היכולת שלו ליצור פורמטים מקוריים (ע"ע "העולם המופלא"), ליצור סאטירה שתדבר לכו-לם (ע"ע "העולם הערב") ובעיקר ליצור סביבו רעש שלא היה מבייש נחיתה של ג'מבו על הראש (ע"ע סאגת לימור פורשת, לימור החדשה, לימור חוזרת, לימור נפרדת סופית, לימור שוב נפרדת סופית, לימור מתראיינת לאילנה דיין, לימור ממשיכה להיפרד פעם אחרונה ודי ועוד כמה דברים שבטח שכחנו בדרך) הפכו אותו ליקיר התעשייה. היכולת שלו להפיק לקחים הפכה אותו לסוג של אליל.   

הכספת החדשה, למשל, היא הדוגמא הכי מוצלחת ליכולת של טל לשפר את עצמו תוך כדי תנועה (והנה משפט שלא תשמעו אותנו אומרים על שרון חזיז). בעונה הנוכחית הפכה הכספת משעשועון חביב שנתן קרב ראוי למיליונר, לתוכנית כמעט מושלמת. אומנם יש ביננו ויכוח עז האם להושיב את שלושת המשתתפים שאמורים להגיע לספיישל המיליון כל שבוע באולפן הוא רעיון גאוני שהופך את כל האירוע לעניין אישי או שמא מדובר בסוג של התעללות שעברה את הקו האדום, אבל זה בשוליים. השילוב של קצב רצחני, מתח לא נפסק, וכמובן סופי צדקה (שלהגיד עליה שהיא הבן אדם הנכון במקום הנכון, לא יתחיל אפילו להסביר את גאוניות הבחירה שלה) יוצרים פורמט מהונדס גנטית, שלא מפתיע שקנו אותו בחו"ל.

אבל עכשיו, אחרי שנים שבהם פיתח את תדמית "האיש שלא יכול לטעות", מוצא את עצמו טל בבעיה. לפני חצי שנה, אחרי שיוסי מימן קנה חברת חדשות מהחלומות (לא ברור חלומות של מי, אבל בכל זאת) וערוץ 10 נראה כאילו היא הדבר הבא, היה נדמה שטל (שוב) עשה את הדבר הנכון. עכשיו, שהדבר היחידי שמייצר כותרות בערוץ הוא השמועות על סגירה, פתאום נדמה שהאיש שתמיד ידע מה לעשות עשה בחירה לא נכונה. ולמרות שאין לנו שום רצון לשמוח לאידו, נעים לגלות שגם האנשים הכי גדולים והכי מוצלחים – עושים פה ושם טעויות. למרות שבניגוד לרובנו, אין ספק שבמקרה שלו הוא יתאושש בקלות.

Fri, 13 June 2003

@כותרת:

זריקת שדיים.

@ביניים:

היינו יכולים להתאמץ וללכת השבוע על פתיחה מסוגננת לפינה. איזה שהוא סיפור שנון, משל או אפילו שיר. אבל למה להתאמץ? בואו נשים תמונות של קוסיות בחזייה וזה יספיק בשביל שתקנו את העיתון, לא? ככה לפחות חושבים המפרסמים שתחבו למול עינינו הכלות שתי פרסומות נתעבות במיוחד – פרסומת ה- Summer Sale של סופר פארם והפרסומת החדשה של הבוהדנה (כן, היא כבר הגיעה למצב שבו אפשר לשים ה' הידיעה לפני השם שלה). שתי פרסומות שמבוססות על עיקרון שאומר – עזבו אותכם מיצירתיות, מה זה משנה מה אנחנו מוכרים, העיקר שנראה בחורות בביקיני עם שדיים. קשה לדמיין שאי פעם נוזמן כחברי פאנל ל"מבט נשי" (יצטרכו שולחן יותר גדול, בתור התחלה), אבל יש גבול לכל תעלול. הטקסט העלוב שנתנו לבוהדנה לירות בקצב מהווה עלה תאנה מגוחך לשוטים הארוכים של גופה המחוטב, ובפרסומת של סופר-פארם אפילו את לא ניסו. כדור קופץ, שדיים קופצים. איזה יופי, בואו נרוץ לקנות. מעתה – אל תאמרו "הפרסומאים זורקים זין על הצופים". אמרו – "זורקים שדיים". אנחנו תקווה כי יש מדור שלם בגיהנום לפרסומאים כאלה והם חולקים אותו עם מעקלים, פקחי חנייה וקצינות קישור.

Fri, 13 June 2003

@כותרת:

כשפליסיטי פגשה את ניקיטה

@ביניים:

זה לקח הרבה זמן. אלוהים יודע שזה לקח הרבה זמן. תנסו לדמיין את עצמכם עומדים בפקק, מתים לפנות ימינה. מימינכם עוברים מניאקים על השוליים ודוהרים אל האופק. אבל אתם – אזרחים שומרי חוק אתם, לא? תעמדו בפקק כמו כולם. זו פחות או יותר ההרגשה של כל אלו מאתנו שחיכו בסבלנות עד ש"טלעד" ינערו את האבק מעל קסטות ה"אליאס" ששכבו אצלם על המדף ויביאו אותנו לשידור. כל מיני אנשים רעים עם אינטרנט מהיר טרחו לספר לנו עד כמה הסדרה מעולה. אנחנו התאפקנו (למי אנחנו משקרים? היינו עסוקים בלראות את העונה הבאה והמצוינת של בנות גילמור) וחיכינו כמו כולם.

אז סוף סוף קרה הבלתי יאומן. אריק שרון השתמש בשורש כ.ב.ש שלא בקונטקסט של משהו פועה, ו"טלעד" מביאים לנו ביום ראשון הקרוב את "אליאס" (זהות בדיוה, בלשון בני עבר). אחרי צפייה בשלושת הפרקים הראשונים, אנחנו שמחים לבשר לכם – אחלה סדרה שבעולם.

על פניו, הקונספט של אליאס נשמע כמו משהו שלא היינו נוגעים בו במקל של עשרים מטר (אם היינו מסוגלים להרים מקל של עשרים מטר) – סידני (ג'ניפר גארנר הש-ו-ו-ה!) היא תלמידת קולג' רגילה לחלוטין, מאוהבת בבחיר לבה תלמיד הרפואה, עם חברה כושית אתה היא מתייעצת בענייני אהבה, ועם אבא אתו היא במערכת יחסים בעייתית. נשמע מוכר? נכון. אם היינו מוסיפים תספורת מזעזעת היינו מקבלים את "פליסיטי". אז זהו, שכשהיא לא לומדת – סידני שלנו היא סוכנת סי.איי.איי אכזרית, כזו שלא תהסס לדפוק לכם היי-קיק לפנים, בזמן שהיא לבושה ומדברת כמו נערת ליווי רוסיה (לא כמטאפורה, תאמינו לנו). יש כבר דיבורים, אמנם מהוססים, על גארנר כיורשתה של באפי בתור מלכת הגיבורות הטלוויזיוניות שבועטות בחזרה.

כל מי שעכשיו מפתח ציפיות לשובה של ניקיטה רק לא בבלונד, שיירגע מיד. סידני קצת יותר קרובה לפליסיטי ממה שהיינו רוצים, וזה בעיקר מתבטא בכך שהיא כל הזמן בוכה וכל הזמן בקטע של "אבא, איך אני יכולה לסלוח לך", אבל למרות זאת – יש ב"אליאס" מזימות, תככים וסודות שמתגלים מפרק לפרק בכמות שלא הייתה מביישת את דו"ח מבקר המדינה בעניין מנהל מקרקעי ישראל.

מילת אזהרה – אנשים שינסו למצוא הגיון בעלילות הנרקמות בסדרה הזאת ינחלו מפח נפש קשה (מצד שני – אנשים שמנסים למצוא הגיון בסדרות טלוויזיה הם אנשים שמלכתחילה לא היינו רוצים להיות חברים שלהם). "אליאס" היא סדרה מופרכת לחלוטין, בעלת אפס ערך מוסף, אבל היא אחת הסדרות היותר כיפיות ויותר מותחות שיש לראות היום בטלוויזיה.

@כיתובתמונה: ג'ניפר גארנר. היורשת של באפי?

Fri, 06 June 2003

@כותרת:

פוטו פיניש

@ביניים:

אח, איזה מרוץ צמוד היה לנו בסוף השבוע שעבר. סוף שבוע מטורף של תחרות צוואר אל צוואר, כשלכולם היה ברור שכל העניין יוכרע בנקודות בלבד. נוק-אאוט לא יהיה כאן. עד לרגע האחרון עצרנו את נשימתנו (מי בבית ומי באצטדיון) לראות מי ייצאו מנצחים, חוגגים בכיכר העיר בין המונים מיוזעים ומי ישבו, חופנים את ראשם בידיהם, עם קופסת המרלבורו המחויבת מציצה בפריים, כאילו העשן ישקיט את מכאובי הלב.

לא, אנחנו לא מדברים על מרוץ האליפות של ליגת העל. אפילו לא על המאבק הדרמטי במגרשי הליגה הלאומית חסרת הרחמים. אנחנו מדברים על התחרות הצמודה שניהלו כל גורמי השידור בטלוויזיה שלכם – מי ייצא יותר פארש. על מנת להקל את האנלוגיה, בחרנו להשוות אותם לקבוצות שהיו במרכז הדרמה בשבת.

מכבי "ערוץ 2" חיפה – כי כמו הירוקים מהכרמל (הבנו שחיפה האדומה זה פאסה עכשיו) גם ערוץ 2 הפך לסמל של התנהלות שבעה, רגועה אפאטית ועם זאת קטנונית. הריצה של רוסו לאסף קינן על זה שנשרפו כמה נורות בעמודי התאורה באשדוד לא היתה שונה מהרבה מהריצה של "קשת" לדורית ענבר על מנת שתוריד את המסך המפוצל שהעלו הכבלים (אחלה רעיון, חברים). לא משנה מי יידפק – העיקר שנעמוד על מה ש"מגיע" לנו. אז נכון – ארבל והחברה הביאו אותה בצילומים ממסוק שהראה את יפעת אצטדיון רמת-גן כשהוא צבוע כולו צהוב, אבל גם מכבי חיפה שמו חמישה גולים ברבע שעה. תשאלו את החבר'ה של ניר קלינגר – אם אין לך רעב, אתה מתפרק אחרי כל גול שאתה חוטף.

הפועל "ערוץ 1" ירושלים – כי ערוץ 1, דרך ערוץ 33 היו כל כך בסדר כל העונה. נכון, איכות השידור שלהם מזכירה "יומני גבע", נכון, התיאורים של זוהיר את החלוצים גבלו באירוטיות מסוימת ואנחנו לא הולכים להגיד אף מילה "ראשון בשער" (או בשמה המלא "המבוכה הגדולה"), אבל עדיין – כל מי שמביא לחולי הכדורגל שבינינו משחק כדורגל מסקרן כל יום שישי אחר הצהריים, מהליגה הכי חמה בעולם, ואת התמונות של עזמי "ניצחתי גם את שרון וגם את ערפאת" נאסר רוקד על הגדרות בעילוט, מגיע לו כל הסימפטיה שבעולם. רק שכמו הפועל ירושלים, גם ערוץ 1 הצליחו לבעוט בדלי ברגע האחרון. עוד ניידת אחת. באמת. לא יותר מזה – עוד ניידת אחת לסכנין, והכל היה נראה אחרת. היינו חוזים בשמחת העליה המפתיעה ביותר של הליגה – בני סכנין. רק גול אחד קטן ברעננה – והכל היה נראה אחרת. חבל.

הפועל "ערוץ 5" תל-אביב: כי כמו הפועל תל-אביב, גם ערוץ 5 הרים ידיים מוקדם מדי באמצע העונה. האיוולות שבהחלטה לא לשדר את משחק הסיום של הפועל תל-אביב כי זה כבר לא רלוונטי (זה לא שבכסף שנחסך תביאו לנו יותר משדרי אנ.בי.איי) כל כך מקוממת, שבא לצרוח. אוהדי כדורגל (וספורט בכלל) הם עם שלא מפיק לקחים. עובדה – אנשים עדיין אוהדים את בית"ר ירושלים למרות החרא שהאכילה אותם בעונות האחרונות. אבל מתי שהוא, גם האוהד הכי קשה עורף ביקום מבין שהקבוצה שלו לא שווה כלום, ושעם כל הכבוד למשמעת הברזל של קשטן, או לקסם האישי של מודי בר-און – את הכסף סופרים במדרגות. זו חוכמה קטנה מאוד לחורר את הרשת של כפר סבא, וזו חוכמה גדולה קצת יותר לתת פיליטון כל שנה בגמר ליגת האלופות, אבל מה עם שאר העונה? איפה הייתם חברים? איפה הייתם במחזורי הסיום? אלה עם יעקב הילל, ואלה אם "ראגבי יוניון".

הפועל "ערוץ 10" רמת-גן: סימפטיה היא דבר מסוכן. דבר הכי מסוכן בעולם. כל בחור שאי פעם השתתף במשחק האכזרי של הדייטינג יכול להגיד לכם שברגע שבחורה אומרת לך "אתה ממש חמוד", זהו – לראות אותה בעירום כבר לא תראה. אותו דבר עם ערוץ 10 והפועל רמת-גן. אז נכון – לפעמים מביאים את "תיק סגור", ולפעמים אפילו זוכים בגביע המדינה (ובצדק). אבל בבוקר שאחרי, כשמתעוררים, שניהם עדיין בליגה השנייה, עם חשש כבד למה יהיה בסוף העונה הבאה. זה לא שאנשים לא מפרגנים – הם כן. אבל מתוך רחמים.

Fri, 06 June 2003

@כותרת:

חזק חזק ונתחזק

@רציף:

"... -לא אחת שואלים אנשים, כיצד התחילה מלחמת העולם הראשונה.

- האם לא התחילה על ידי רצח יורש העצר האוסטרו-הונגרי על ידי לאומן סרבי?

- כן ולא. אומנם אותו יורש עצר, בחור נשי למדי, נהג שלא להתקלח תדירות ויש אומרים כי צחנתו היתה סימן ההיכר של השושלת שלו, אבל לא רק בגלל זה.

- הייתכן והיה זה בגלל מחלת העור הנוראית של מאהבתו של גנרל שליפן, ראש המטכ"ל הגרמני בשנים שלפני המלחמה?

- קרוב. יוזפוס פלאוויוס מספר לנו כי הקייזר של גרמניה (קייזר סוזה), קצת לפני פרוץ המלחמה לעצור את כל הבלגן. ראשי צבאו, יורשיו של גנרל שליפן האומלל הסבירו לו בנימוס אך בתקיפות שאי אפשר, כי החיילים כבר על הרכבות בדרך לחזית, ומכאן שאי אפשר לעצור את המלחמה..."

מי מוביל את מי? המדינה את הצבא? ההפך? שאלה זו מעניינת באופן כללי, אבל אקוטית הרבה יותר במדינתנו הקטנה (סמול באט פראוד) והמוקפת אויבים. "כל העם צבא" אהבו להגיד פה פעם, בימים שעוד היתה לכידות חברתית בנמצא.

הסרט התיעודי "הכי טוב בעולם", ששודר בערוץ 1 ביום שני (שידור חוזר בשבת בבוקר ב- 11:00, למי שפספס) מנסה להתמודד עם השאלה הזאת, כאשר "מנסה" היא מילת המפתח. הבמאי חיים טל התלווה במשך שלוש שנים לרמטכ"ל לשעבר ושר הביטחון בהווה שאול מופז על מנת לעשות סרט תיעודי עליו, ויצא עם סדרה של שלושה סרטים על מצבנו הביטחוני. הפרק השני אמור לדון בשאלת ההפרדה בין הדרג המדיני והביטחוני, והפרק השלישי אמור לדון בשאלת יחסי צבא חברה. עכשיו נחזור לפרק הראשון אשר שודר השבוע. "הכי טוב בעולם" הוא הדוגמה הקלאסית לפתגם "תפסת מרובה לא תפסת" (זה ושלישיית "מה קשור"). הוא שואל המון שאלות, יותר מדי שאלות למעשה, ולא מצליח להתמקד באף אחת מהן בצורה רצינית. לדוגמא – "האם צה"ל התכונן לעימות עם הפלסטינים?" (כן), "האם הוא הופתע?" (כן), "האם צה"ל ניצח אך המדינה הובסה?" (כן) ולא פחות מעניין – האם צה"ל מתאים את האויב והזירה לאמצעי הלחימה שנכפו עליו על ידי התעשיות הביטחונית?" (כאילו דה). כמו שאפשר להבין, כל אחת מהשאלות האלה היתה יכולה לפרנס סמסטר שלם בחוג ללימודי בטחון, ועדיין היה נשאר לסטודנטים חומר לקרוא אחרי השיעור. במהלך הפרק הראשון הוקדשו לשאלה האחרונה, למשל, משהו כמו דקה וחצי – ראיון של שלושים שניות עם מישהו וטקס חנוכת המרכבה סימן 4 המשודר במקביל לסרט הדרכה פלסטיני על הכנת מטען חבלה.

כל זה חבל מאוד, כי כל השאלות של חיים טל הן שאלות חשובות, הראויות להישאל, ואין כמו הערוץ הממלכתי לשאול אותן, מה גם שלטל יש מגע יד מרשים בכל הנוגע לעריכה ואיסוף חומרים דוקומנטריים. בשורה התחתונה – "הכי טוב שיש" היתה יכולה להיות הרבה יותר טובה אילו היתה יותר ממוקדת, ובכל זאת – שאפו לערוץ 1 על שהם מביאים אותה.

"הכי טוב שיש", ערוץ 1, מדי יום ב', 22:30, שידור חוזר בשבת, 11:00.

* * *

בטח שמתם לב ש...

טובי מ"הבית הלבן" דפק הופעת אורח בפרק הפיילוט של "רוזוול" ששודר השבוע בערוץ 3

"המטבחון 2" סיימה עוד עונה מענגת. אם אפשר שהעונה הבאה תחזור לשבת בבוקר, נשמח מאוד.

לא מספיק שנפרדנו (כך) מ"תיק סגור", קיבלנו במקום זה ספיישל "חתונה בהפתעה". הזוועה, הזוועה.

Fri, 06 June 2003

@כותרת:

הצ'ופלקה, קווים לדמותה.

@רציף:

ברגעים אילו ממש, בעוד אתם מורידים עוד עוגת גבינה עם פרורים (תגידו, זה רק אנחנו או שכל העניין הזה של שבועות נראה כמו עוד הפקה גרנדיוזית מבית היוצר של מחלקות השיווק בתנובה ושטראוס?), קורים דברים בעולם הטלוויזיה. לא, אין כוונתנו להפקת המקור היוקרתית על ערוץ 1 "להבדיל" (איזה ריגושים רצים שם, וואו וואו), אלא להשתלטות סוג חדש של אנשי טלוויזיה על המסכים. מעכשיו אמרו – דוגמגישות אאוט, צ'ופלקות אין (עוד חודשיים ידווחו על זה בגיא פינס).

הצ'ופלקה, כפי שיסבירו בוודאי אנתרופולוגים שיחקרו את תקופתנו (למה?) היא זן סוציו-אנתרופולוגי שמקורו אי שם בשלהי המאה ה-20 ושמאפייני הזיהוי המרכזיים שלו הם מראה מנקר עיניים בשילוב אופי עממי לא מתפשר. במילים אחרות, אם נוותר על מגבלות הפוליטיקל קורקטיות (עוד רעיון לא מוצלח שהיה צריך לעבור מהעולם יחד עם מתווכי נדל"ן) מדובר בפריחה, אבל כוסית לאללה.

אחרי שנצפה לראשונה בערבות ה-MTV, החל הזן להתפשט (תרתי משמע) ומאז אפשר למצוא אותו כמעט בכל מקום. ג'רי, המשתרללת מ"הישרדות 2", הביאה את הצ'ופלקיות לפריים טיים ופילסה דרך לתוכניות המציאות שהתמלאו מהר בצ'ופלקות החל מאיוון, עובד הבניין מ"ג'ו מיליונר", ועד לכל אחד ואחת שהניח את רגלו על "אי הפיתויים" (שהיא סדרת צ'ופלקות לכל דבר ועניין). אפילו לארצנו הקטנה הגיעה התופעה ואפשר לצפות בצ'ופלקות (ותסלחו לנו על הזהירות. תביעות דיבה, אתם יודעים) בתוכניות אירוח בערוצי נישה נידחים, בתוכניות לילה בערוצי נישה נידחים עוד יותר, בתוכניות בישול ואפילו מגישות מהדורות חדשות – אמנון לוי בטח היה מדגיש שמדובר בתופעה. אבל למרות ההתפתחות בחזית המקומית הצ'ופלקה הכי חשובה באזור היא ללא כל ספק ג'וליאנה, שמנחה בכל ערב את חדשות עולם הבידור של ערוץ E!

עם שילוב קטלני בין מראה שמזכיר את ג'ניפר לופז (אבל בבלונד), מקצועיות חסרת פשרות, ביצים בגודל של פר הרבעה הולנדי, חוסר בושה ברמה שיכולה להקנות לה אזרחות ישראליות של כבוד ובעיקר – גישה ערסית שהייתה מצליחה לגרום לה לשרוד בחברה של גלי בנוה תרצה (ולמען הסר ספק, זאת מחמאה), ג'וליאנה מביאה כל יום את אחת התוכניות היותר מקצועיות שמשודרות היום בישראל. בלי שום בעיה היא מנווטת בין דיווח על הסרט החדש של צ'רלי שין, הפינה היומית על חיי הזוגיות של ג'ניפר לופז ובן אפלק (תחת השם המופלא ג'ן ובן), עדכון מתוכניות הטלוויזיה הגדולות באמת (לא, לא דוקומדיה) וכמובן פינת הרכילות הכי קטלנית שאי פעם ראינו. את כל זה היא עושה בלי שום מעצורים ובלי לדפוק חשבון לאף אחד. החל מהכוכבים הכי גדולים, דרך מוסכמות צביעות חברתית שהיא דורסת על בסיס שבועי (מה שמאפשר לצוות התוכנית להתעסק בתגובות הנזעמות למחרת) וכלה בבוז המופגן שהיא רוחשת לגברים המתחלפים לידה בהגשה. ג'וליאנה פשוט לא מפחדת מכלום, ועל זה כבר אמרו לפנינו – "אין שכל, אין דאגות".

אפשר כמובן, להגיד שגם לנו אין במה להתבייש, ושגם "ערב טוב" היא תוכנית לא רעה, אבל עם כל הכבוד לגיא "מיקי בלו אייז" פינס, זה קצת כמו להסתכל על מכבי (תודה חברים, באמת תודה) ולחשוב על ליגת האלופות. וזאת בדיוק הסיבה שאנחנו אוהבים אותה. למרות (ואולי בגלל) היותה צ'ופלקה.

Tue, 03 June 2003