Fri, 14 December 2001

@כותרת: שקט שיהיה שם!

@רציף:

שכשהיינו ילדים תמיד היה השכן המניאק שהיה צועק "שקט שיהיה שם!" אם מישהו היה חושב על לעשות איזושהיא מידה של רעש בשעות הצהריים. אומנם לא בשכונה שלנו כי בתור ילדים בשכונה של אנשי קבע, האבות בדרך כלל היו צועקים בזמן הזה על חיילים שלהם, ככה שיכולנו לעשות רעש מפה ועד מחרתיים, אבל ראינו בטלוויזיה שיש שכנים כאלה, ע"ע "יואבי תיזהר! גוטמן מאחוריך!" (שמתם לב פעם לסאב-טקסט הפדופילי המטורף?).

השבוע, בלי שרצינו, ובטח בלי ששמנו לב, נהפכנו להיות השכן הזה. לא ברור לנו איך זה קרה. הרי אנחנו עוד לא בני שלושים (אם כי יותר מדי קרובים בשביל שנרגיש בנוח עם המספר הזה), אנחנו לא ישנים בצהריים וגם לא טיפוסים נרגנים במיוחד (אלא אם כן יש הפסקה באספקת הבשר הקבועה שלנו).

זה קרה לנו בזמן התוכנית החדשה של אבי גרייניק ועידן אלתרמן. סיימנו לראות את הפרק הראשון שלהם (בתוספת הפרק הרביעי בווידאו) והדבר הכי חכם שהיה לנו להגיד זה "למה הם צועקים?". אשכרה יצאנו עם כאב ראש.

אחרי שעבר הכאב ראש (מי שבילה את שנות בחרותו בפאבים של תיירות מבין דבר אחד או שניים בכאב ראש. וכאב ביצים, אבל זה כבר סיפור אחר), ניסינו להבין איך זה שמתוכנית שכל כך חיכינו לה, נשארנו רק עם הערות על הווליום.

זה לא שלא היו שם כמה דחקות מצחיקות – הקטע עם הטלוויזיה המתרוממת (יאיר לפיד, מאחוריך), פינת הבישול של חזי וכמובן המשפט האלמותי – "מי שעובר לערוץ אחר, הוא לא חבר" (גרסא ישראלית מוצלחת ל- No flipping), אבל, אם לצטט כמה מהנשים שהיו חלק מחיינו, זה פשוט לא היה מספק.

ובאמת שחיכינו לתוכנית הזאת – אנחנו אוהבים את "מאיר" ו"צחי" עוד מימי "ילדים סורגים לאלוהים" ב"דומינו גרוס", צחקנו ממה שהם עשו בימי שישי אחרי הצהריים בפלאטפוס ועוד יותר הערכנו את העובדה שהם "גידלו" דורות של קומיקאים אחרים אחריהם. אבל כל זה לא משנה את העובדה שהתוכנית החדשה שלהם לא פוגעת.

פרודיה על תוכניות אירוח, כפי שיכלו להיווכח אנשי "כוכבי השכונה" בעצמם, אילו היו טורחים להסתכל בקלטות של לארי סנדרס, זה לא להביא את בן דוד של קובי אוז, אלא להראות את הפער (יש שיאומרו העדתי) בין הגישה הממלכתית על המסך לבין הדינמיקה הילדותית שמתרחשת מאחורי קלעים. אבק הכוכבים מול אפרוריות הקיום היומיומי של החיים, לא אבא שמתקשר ומפריע שוב ושוב במהלך השידור.

הבעיה המרכזית היא שמאיר וצחי פשוט לא מסוגלים להחזיק תוכנית עם אמירה על החיים, כי אין להם כזאת. הם לא יצאו מנטלית מחיי גטו "נוה חמציצים",  הם שטוחים וחד מימדיים ופשוט לא מספיק מעניינים. הדיבור של צחי אכן קורע. למאיר יש יותר סטייל מאורנה דץ. אבל מעבר לזה אין להם כלום. אפילו יאסר ערפאת (מותר להגיד את השם או שגם אנחנו מקבל נזיפה מבכיר בלשכת ראש הממשלה?) כבר קלט מזמן שיש גבול לכמה פעמים אפשר למחזר את אותו השטיק.

במקום לפתח את הדמויות, לתת להם כיוון חדש ועומק אמיתי (רגשות אשם, למשל. זה הולך טוב אצל הדור השלישי), בחרו גרייניק ואלתרמן למרוח את "נוה חמציצים" לשעה שלמה. התוצאה היא שמה שנשאר אחרי שמורידים את מעט הצחוקים זה בסך הכל רעש. כמו ערסים שנוסעים בסובארו פשע. חורשים את העיר עם הווליום של הסטריאו במקסימום, ומקווים שאף אחד לא ישים לב שהאוטו שלהם דמיקולו. הבסים אולי אחלה, אבל המנוע – כולו חלודה.

* * *

@כותרת: מהומה רבה על לא מאומה

@משנה:ארז טל נראה ביום שישי בדיוק כמו כל ערוץ 2 – לא רלוונטי, זחוח, מזלזל, מיותר וממוחזר.

@רציף:מאז ימי פסטיבל "נערת הגלגל" ברור לכולם שארז טל הוא גאון תקשורתי ברמות בינלאומיות (למה להגיד אח של יוני?) שמסוגל לעשות מכל אירוע – כולל בריתות ובר מצוות – חגיגה תקשורתית בהיקף של מלחמה קטנה ועם אפקט המשכיות בסדרי גודל של אופרת סבון אמריקאית. קוסובו, לדוגמא, כבר מזמן יצאה מחיינו, מה שאי אפשר להגיד, לצערנו, על טל מן.

הפניה של אהרון ברנע לאולפן "רק בישראל" בסוף "אולפן שישי" (איזה מזל שזכייניות ערוץ 2 הן מלכ"ריות ולא חברות מסחריות, אחרת גישת הפרומו-במסווה-אייטם-חדשותי היתה נפסלת כפרסומת סמויה ולא חוקית), הייתה אמורה להיות ירית הפתיחה לפתרון השאלה המסקרנת ביותר בארץ (בטח מאז הבאז המטורף בתעלומת המפתח של חביתוש). הבעיה היחידה היא שבמקום שהסיקור התקשורתי המסיבי בסוגיית "מי תחליף את לימור", שלא לדבר על הרייטינג חסר הפרופורציה,  ישמשו כקרש קפיצה עבור "רק בישראל – הדור הבא", העדיפו ארז טל ותמר מרום, העורכת הנאמנה שלו, להשאר למעלה ולהשתין למים מהמקפצה. מתחת לכל הרעש, הכתבות, הרכילות והשמועות - לא היה כלום. ורק בגלל הרחמים, העובדה שראינו רק תוכנית אחת (והייעוץ המשפטי המלווה אותנו כמו פטריה בין האצבעות של הרגליים), נוסיף את המילה "כמעט".

זה התחיל עם תקווה (אסי או גורי? לעולם לא נדע) ורבקה מיכאלי בתור הטעיה (ואוו, איך עבדת עלינו, הבאת את רבקה מיכאלי – שיחקת אותה יגאלשילון. גם יצפאן פה?). אח"כ דובל'ה גליקמן באחד מהקטעים הכי מביכים שנראו על מסך הטלוויזיה מאז "משפחת עזאני" (אם זאת הדמות שתככב בקומדיה החדשה שלו "שאול", זה עוד יכנס להיסטוריה התור הקומדיה הכי גרועה מאז "שבט כהן"), ואז לימור הגיעה. הנה, חשבנו לנו לרגע, מתחיל הדבר האמיתי.

רק שזה לא קרה. כל הדברים שהפכו את  "רק בישראל" לדבר הכי טוב בטלוויזיה בעונה שעברה נעלמו כמו מעריצי דן שילון. הראי שטל ובנאי היו מציבים מולנו כל שבוע, כדי להזכיר איך אנחנו נראים באמת, כמה מנופחים הפוליטיקאים, כמה צדקנית התקשורת וכמה כולנו לימור - טיפשים, עילגים, גסים ובעיקר מגוחכים -  החוצפה, הבוטות והסאטירה השנונה פינו את מקומם למען "הרמת המורל הלאומי", מהזן של מגדלי עזריאלי והשירותרום. במקום תוכנית, קיבלנו את שיטת ארז טל למריחת זמן בין פרסומות. אומנם עבור אלו שלא מוצאים שום עניין בטברנה (במיוחד מאז הליכתו ללא עת של ננסי ברנדס וההומור האנגלי החד שלו) זה עדיין הרבה יותר מושך מ"ספי", אבל זה גם מה שאמרנו בהתחלה על "בראשית", עם עינת ארליך.

כל מה שהיה שם שידר זלזול בצופים. הומור חסר רלוונטיות ("אריק פוטר"? לא יכולתם לחשוב על משהו יותר נדוש?) וחסר שיניים (מי אמר מפלגת העבודה?), מיחזור גגים מיגע (רצינו לספור כמה פעמים נאמר הביטוי "לימור החדשה" אבל נשברנו בעשר) וארז טל שהסתובב עם חיוך זחוח שאמר "תראו איזה אשף תקשורת אני". הראי נעלם, ובמקומו התייצבה תמונת מצב. תסכלו עליהם ותראו את ערוץ 2. עד עכשיו חשבנו שארז טל היה בעל חלק חשוב בעיצוב הערוץ המסחרי. פתאום מסתבר שמדובר בתהליך הפוך.

* * *

@כותרת: סוף עידן האיוולת

@רציף: השבוע, אם תרשו לנו להיות פואטיים, נפל דבר בישראל (ואנחנו לא מתכוונים לנפילה של טלעד עם "רצח משדרים"). ההחלטה העקרונית של "ישראל 10" ו-"שידורי עדן" להתאחד וליצור גוף שידור אחד היא הרגע הכי חשוב בתולדות הטלוויזיה העברית מאז מצא מרקו את אמא שלו בפעם הראשונה. לא רק בגלל שסוף סוף נשבר המונופול של ערוץ 2 על שידורים מסחריים, אלא בעיקר בזכות העובדה שלראשונה אחרי אלפיים שנות זפזוף, נוצר כאן סיכוי לערוץ אמיתי.

עוד לפני יום השידורים הראשון של ערוץ 2 (זה היה ברביעי לנובמבר 93', כך שאתם יכולים לנחש לבד למה הם לא נוהגים לחגוג יום הולדת) היה ברור שהמפלצת הרב הראשית הזאת, היא רעיון מחורבן. בעיקר בגלל שההצדקה היחידה שלה היא העובדה שהיא דואגת לחלק את ביצת הזהב בין שלושה גופים שהיו עשירים גם קודם. לסוציאליזם יש יתרונות, אבל היה כדאי להתחיל קודם במקומות בהם הוא מועיל לאזרח הקטן (מי אמר קצבאות ילדים?). כל אחת מהזכייניות היא, אולי, כמאמר הימים האלו, אור קטן, הבעיה שביחד הם יוצרים חושך גדול.

למה? כי המצב בו הערוץ מפוצל בין שלוש זכייניות רע לכולם. זה רע לבעלי ההון (כי הם מחזיקים פי שלושה אנשים, שזה יותר אבטלה סמויה ממשרד השר בלי תיק שאחראי על התיאום בין הממשלה לכנסת), זה רע למפרסמים, כי אין תחרות אמיתית בין הזכיינים, והכי גרוע – זה רע לצופים, שמקבלים ערוץ מגומגם, לא קוהרנטי, שבו הימים מתחלפים כל כמה חודשים ועושים לנו בלגן במוח, בלי שיבוץ תכניות הגיוני ובלי כלום. רוצים דוגמא? בבקשה - למה שלא יעשו ביום חמישי בערב ערב קומדיות רומנטיות, לנשים ואוהדי הפועל (זה די דומה)? כי אז הזכיינית שמשדרת באותו זמן לא תוכל לדחוף את דרמות הפקות המקור/תכנית בישול/תכנית אירוח/תכנית מיסטיקה עם כוכבנית שעבר זמנה (מחק את המיותר) שלהן היא מחוייבת.

למה למה זכייניות ערוץ 2 לא התאחדו עד היום, למרות שהדיבורים על זה התחילו כבר ב- 95' (זוכרים את 1995? זה עוד לפני ביבי)? הסיבה, כמו בצה"ל – מתחלקת לשלושה חלקים – אגואים ב"קשת", אגואים ב"רשת" וכמובן – אגואים ב"טלעד".

כמו שאמר לנו איש טלוויזיה וותיק – אגו זה דווקא דבר טוב. הוא זה שגרם לאדם הקדמון לצאת מהמערות (וזה והריח, אלוהים ישמור). אבל במקרה הזה – חבורת האגואים של ערוץ 2 עושה הכל בשביל להישאר במקום.

הנה שאלה חשבונית - אם שלושה גופים מתמזגים, ולכל אחד מהם יש מנכ"ל, ובגוף הממוזג יהיה מנכ"ל ויו"ר, כמה אנשים בכירים צריכים ללכת הביתה? נכון, אחד. וזה, יותר מהרבה דברים אחרים, משאיר את ערוץ 2 איפה שהוא היום – זכרון עמום של שלטון, ועתיד שחור (מי אמר מפלגת העבודה?)

עליית הערוץ השלישי כגוף שידורי אחד (ערוץ 10 בממיר שלכם) גמרה את הסיפור. אפילו אנשים עם האגו הכי גדול בעולם (מי אמר דודו טופז?) לא יוכלו לעצור את המהפכה. הערוץ השני הולך לחטוף, ולחטוף בחזק. אם היום תוכנית עם רייטינג דו-ספרתי נחשבת הצלחה, זה הולך להיות חלום רחוק ברגע שיעלה ערוץ עם רצועות שבועיות, עם אלמנט החידוש (מי לא יסתכל על הערוץ החדש בשכונה?), עם פרוגרמינג (שיבוץ תכניות בלע"ז) שבנוי על כל השבוע ועם גורם אחד בלבד שיקבע איך ייראה לוח השידורים.

קברניטי ערוץ 2 נמצאים עכשיו במצב שרובנו מכירים – אנחנו נוסעים בכביש, רואים את האוטו שהולך להיכנס בנו, יודעים שהולכת להיות תאונה – ואין לנו שום דבר שאפשר לעשות נגד זה. במקרה של ערוץ 2 – גם אין להם הגה או ברקסים שיעזרו להם, לכן נשאר להם רק לעצום עיניים ולקרוא "שמע ישראל" (אם אפשר – בביצוע של שרית חדד).

* * *

חמש הערות על "רצח - משדרים":

1.          ההחלטה לשדר את כל הפרקים באותו שבוע, דומה לבעל מכולת ששם את כל החלב הישן מקדימה – "בואו נגמור עם הסחורה המקולקלת"

2.          ראינו את כל שלושת הפרקים – ואנחנו עדיין לא מצליחים להבין מה לעזאזל קרה שם. יכול להיות שאנחנו מפגרים?

3.          כן, אבל לא רק. דברים שעוברים יפה בספרים, כמו למשל ריבוי עלילות משנה גורמים לצופה הטלוויזיה הממוצע למיגרנות קשות, בעיקר כי צריך לזכור מלא שמות.

4.          הסדרה הזאת יותר היתה צריכה להיקרא "רצח – נרדמים". כל כך איטית, שדיפוזיה של מתכות יותר מעניינת.

5.          עזבו אותכם משטויות – "רצח מאדום לשחור", כל לילה ב- 00:10 ב- YES+. תודה ושלום.