Fri, 16 November 2001

@כותרת: גל ירוק

@קרדיט: שני גברים שמנים

@ביניים:

@רציף: אנחנו אנשים מוזרים. לא רק בגלל שאנחנו קונים בגדים ב"המשביר מחסני אופנה" (יש שם יופי של בגדים לשמנים), אלא בעיקר בגלל חיבתנו היתרה לכל סרט שריח צבא (טחוב ומיוזע) נודף ממנו בכלל, וסרטים תיעודיים בפרט. לכן, כששמענו שיש סדרה תיעודית חדשה על טירוניות במחנה 80, הרגשנו כמו רפי גינת ששומע על שוד מזויין. גם כי נחמד שהלווין מעלים הפקות מקור רציניות (ולא, "קוץ" עם איתי שגב לא נחשבת) אבל בעיקר כי מאז "להיות קצין" ו"רובאים" המיתולוגיים, לא היתה לנו סדרה טובה על צבא פה בארץ ("טירונות"? הצחקתם אותנו).

נתחיל בדברים הרעים - הפספוס המרכזי של "ירוקות", מעבר לחסרון בסצינת מקלחת שיכלה לנצח ברייטינג את ערוץ 2 (למרות שהיום זה כבר לא ממש חוכמה), היא בהעדפת הסנסציות. לקחת חוויה כל כך המונית ולהתמקד בדמויות כל כך שוליות כמו הבחור שהוא בחורה (או ההפך?) והטירונית החמודה אך המתחכמת עם סיפור החיים הקשה ("נראה לי שאני יותר חכמה מהסמלת שלי"), זה כמו לעשות סרט על הרוק הישראלי ולהתמקד בעוזי חיטמן.

בעיה שניה היא המגוון. הבריטים, שהפכו את ז'אנר הדוקו-סופ לאומנות (כמו שמורן איזנשטיין עשתה לתפקיד הבלונדינית מגלגלת העיניים) עם סדרות כמו "רובים ושושנים", על צוערות באקדמיה הצבאית סונדהרט, הבינו מזמן שצריך ללכת על הרבה סיפורים, של הרבה אנשים, ולא להתמקד רק בשתיים שלוש בנות, עם הרבה יותר מדי דקות מסך. 

אבל זה לא משנה כי אם צולחים את כתמי הצהוב, יש ב"ירוקות" אמירות חשובות. הנסיון להתמודד עם השאלה "מי צריך את זה בכלל?", השיחה שבה אחת הבנות מספרת שהיא מעולם לא ניסתה אקסטזי ובדממה שנוחתת על האוהל רק בחורה אחת אומרת "גם אני", סצינה שצריכה להשלח דחוף לרשות למלחמה בסמים ואולי חשוב יותר מהכל  - ההתבוננות בסגל הפיקודי. 

הרבה שנים עברו מאז שעשינו טירונות (מחנה מנוס קיים והעולם שותק!), ואין לנו מושג אם מדובר בבימוי מכוון, או שהן פשוט כאלה, אבל בכל פעם שהמצלמה עברה את גדר הדיסטנס וראינו חבורת אנשים, עם הרבה יותר מידי כח, שחיים בתוך עולם ערכים שלא קשור לעולם האמיתי והיה נדמה לנו שאנחנו מביטים לתוך ישיבה של מועצת הרשות השניה.

בשורה התחתונה – שיחוק. מדובר בסדרה משובחת, שנהנינו מכל דקה שלה. באמונה. מסוג הדברים שנסמן ביומן לראות (קצת כמו מילה ג'ובוביץ). ועוד עניין אחד. אנחנו, באופן אישי, מעדיפים את "פרחים בקנה ובנות בצריח" בגרסת הסרף-רוק המקורית שלו. עניין של נטיה.