Fri, 01 February 2002

אחת התלונות המרכזיות כלפינו, מעבר לעניין הסוגריים (וחוץ מזה – אם התרגלתם לגיל ריבה, מה זה כמה הערות שוליים?), היא שאנחנו לרוב יותר ביקורתיים ממרים בן פורת ופחות חיוביים מעוזי לנדאו. ולמרות שמאז שאמא אמרה לנו שאנחנו הילדים כי מוצלחים בשכונה למרות שאף אחד לא רוצה לשחק איתנו, אנחנו משתדלים להאמין למה שאומרים, תרשו לנו להביא אותה ביציאת פתע מעדת "נטלי עטיה מדברת על ניטשה" ולספר שדווקא נהנו מהתוכנית הראשונה של עם ישראל LIVE (להלן עי"ל – וזה לא סוגריים אלא הערה לסדר). מצד שני יש לנו רפיוטיישן לשמור עליו. וזה היה עוד משפט שלא תשמעו אף פעם ממשה קצב.

הרושם הכללי מהתוכנית הראשונה של עי"ל היא שלאנשים שאחראים על התוכנית יש פחות מושג על מה שהם רוצים מעצמם מאשר מבקר ממוצע בתערוכת לימודים. בתוך שעה הם הצליחו לעשות סאטירה פוליטית שנונה ומצחיקה מחד, ומערכונים שאפילו בקומדי סטור היו מתביישים בהם מאידך. מסיבת העיתונאים עם הרמטכ"ל, למשל, הייתה דוגמא לפוטנציאל הבלתי סופי שיש בקאסט הצעיר של עי"ל. מערכוני המעבר התורכיים, מצד שני, הוכיחו מעבר לכל ספק שיש עוד דברים, מלבד רובי פורת-שובל, שלא צריכים להיות בטלוויזיה.

עוד בעיה טמונה בעובדה שאנשי עי"ל, בדיוק כמו רוב האוכלוסיה הגברית העולמית, מתכחשים לאמת הכואבת (מי אמר הכיבוש משחית?) שהגודל הוא מה שקובע. רוב המערכונים ששודרו בתוכנית הראשונה היו יותר ארוכים ממה שמתירה אמנת ז'נבה נגד עינויים. גם הבדיחות הכי שנונות בעולם הולכות לאיבוד בתוך קטע שהוא יותר מייגע מדיון בנושא "בלונד – תכתיב גברי?" במסגרת מבט נשי.

אבל כל הבעיות האלו מתגמדות מול השיבוץ חסר ההגיון של עי"ל. תקראו לנו שמרנים, תגידו עלינו שיש לנו אישיות טומי לפידית,  אבל בשעה שמונה בערב אנחנו רוצים לקבל טלוויזיה מרוככת. איזה שעשועון דבילי או תוכנית בידור שאפשר לעשות מולם עוד שישים דברים. תוכנית סאטירה, בטח באורך כזה, צריכה להיות משודרות אחרי שהילדים כבר במיטה, שאתה יכול להנות מהשנינות ולא כשאתה מנסה להקשיב דרך הצרחות של דפנה ודודידו מהחדר השני.

למרות כל זה, עי"ל היא אחד הרגעים החשובים ביותר בטלוויזיה שלנו מאז סדרת המופת "לא כולל שרות 23". דבר ראשון – בשביל להרים תוכנית כזאת, במצב הנוכחי, צריך קוחונס בגדלים שיש רק לשי ודרור מ"זו ארצנו". בתור מעריצים של המקור האמריקאי (סאטרדיי נייט לייב), אנחנו יכולים לדווח בשמחה שגם לו היו עונות שהיו יותר מעיקות מיואב טוקר ויותר זוועתיות מהמצב הכלכלי בארגנטינה. לעומת זאת – היו לו עונות (ע"ע אדי מרפי) שבהן כל תוכנית היתה פנינה. לכן, גם אם הצוות הנוכחי יתגלה כנפילה ברמות נאסד"קיות, תמיד נשארת התקווה שמתי שהוא יגיע דור שיעשה את זה כמו שצריך. או שיספק בדיחות חדשות לאנשי הביקורת. אחרי הכל, בדיוק בשביל זה יש טלוויזיה.