Fri, 10 May 2002

ביום שישי בערב -  עקב טעות מצערת שקשורה לסכין חדה, אבוקדו, וגבר שמן חסר זהירות -  הפך המטבח של משפחת הנשוי למרחץ דמים שלעומתו נראה הקרב בג'נין כמו חוויה מהנה לכל המשפחה. ארבע שעות, ארבעה תפרים בכף היד ולא מעט כדורי הרגעה כבר היה ברור לו שהרעיון לעזוב את עולם העיתונות לטובת קריירה מבטיחה כסושי-שף עוד ילמד במסגרת הקורס "החלום ושברו" (ע"ש גבי גזית, השם יקום תוכניתו). אבל שניה לפני שהוא פנה לספר השיאים של גינס כדי לזכות בתואר "הבחירה המקצועית הגרועה של המילניום" (תואר שעד היום היה שמור לאיש הפך את בוני גינזבורג לפרשן), הגיע דידי הררי וגנב ממנו את הבכורה. הררי, עד כה שדרן רדיו נחשב (במיוחד בקרב ילדות בנות 12 והשמן המאורס, שחיבתו ל"עממיות" תמוהה כמעט כמו ההתעניינות שלו במה יש לדת היהודית להגיד על יחסי מין בליל הכלולות), נטש את כובע הליצן, לבש את חליפת הרצינות (בצבע כחול מזעזע שגורם לך להבין למה "מהפך" עם אורנה דץ היא תוכנית חשובה) והתמקם, לסירוגין עם ג'קי לוי ויולי אדלשטיין (שניים שרמת החשיפה אליהם כבר מתקרבת לתחום המסוכן של ראשי ממשלות לשעבר), ברצועה החדשה של ערוץ בריזה – "קול העם".

הרעיון מאחורי רצועת השידור עם השם המקורי שלא היה בשימוש מעולם, בטח שלא באזורים שאנחנו מסתובבים בהם (אנחנו מבטיחים שאם נקבל תמלוגים נתרום את הכסף לנזקקים – לא כולל חברות כבלים וערוצי טלוויזיה מסחריים) הוא להעלות לדיון בכל ערב שאלה פרובוקטיבית (כמו מני פאר, אבל ההפך), להביא שלושה אנשים שידברו 30 שניות על תשובות אפשריות (כי הרי ידוע שאין אף שאלה בעולם שחצי דקה לא מספיקה כדי לענות עליה), לנהל דיון מעמיק באולפן ואז לתת לקהל, 120 אנשים פשוטים להצביע. או כמו שמרקס (הקומוניסט, לא החבר של ספנסר) היה בוודאי מנסח את זה -  פופוליטיקה להמונים. הבעיה היא שכל קשר בין ניירות התכנון למציאות (ממש כמו בתוכניות כלכליות ומבצעים צבאיים בצפון) הוא כמו הקשר בין המושגים "סנדי בר" ו"שחקנית איכותית" (כלומר – קלוש אם בכלל, למאותגרי האקי-סנדי שבינכם).

התוכנית הראשונה דנה בשאלה "האם לפנות את עיירות הפיתוח?", סוגייה רלוונטית כמו מפלגת העבודה ומעניינת כמו ערוץ 33. הדבר היחידי שהיה פחות מעניין מהשאלה היה הדיון שהתקיים בעקבותיה והיה אוסף אקלקטי של קלישאות וקריאות ביניים ברמה שהייתה מביישת אפילו את ג'רי ספרינגר (סוג של רובי שובל פורת). הדבר היחידי שניתן להגיד לטובת האירוע (מלבד השירים של מיכה שיטרית) זה שהוא היה מבריק לעומת חלקו השני של הערב שבו הפתיע צוות ההפקה את הררי והביא לו לסוג של פגישת מחזור את חבריו לכיתה בבית הספר בדימונה. מרגש? נניח. מיותר? בהחלט. פרובינציאלי? כמו האולפן של בן ורוזן. אבל אם את בעיות הקונספט עוד אפשר לתרץ במחלות ילדות (אם זה עובד בשביל ערוץ 10 כבר שלושה חודשים, מה זאת תוכנית אחת?) עדיין עולה שאלה אחת מרכזית - איך משתלב כאן דידי הררי?

התשובה היא, שממש כמו מדינת ישראל במרחב – הוא לא. כשהוא מחוסר חוש הומור (מי אמר התסריטאי של "שאול"?) ובלי המחוות הסחבקיות מתגלה הררי כדמות שטוחה (כמו אנה באומן, לפני הניתוח) ועם נוכחות טלוויזיונית שלעומתה דוד ויצטום הוא אייקון כריזמטי (נו, איך הצלחנו להרגיז את אוהבי דידי הררי ומעריצי דוד ויצטום בכתבה אחת?). אנחנו, שהדבר הכי קרוב לעיירת פיתוח שאנחנו מכירים זה הרצליה, בטח לא יכולים לפסול על הסף את הצורך בערוץ טלוויזיה למדוכאים, אבל אחרי 50 שנות התעללות והזנחה אפילו אנחנו מבינים שמגיע להם קצת יותר.

ואם אתם חושבים שאנחנו עצבניים עכשיו, חכו שנדבר בשבוע הבא על "פגישה לילית" נוסח יהדות ספרד, עם שאול ביבי.