Fri, 28 June 2002

למרות ששמחה לאיד תמיד הייתה אחד מענפי הספורט האהובים עלינו (ממש אחרי שנאה עצמית, תיעוב הדדי וכדורת דשא) קורה פה ושם שגם לנו בורח פרץ קטן של רחמים. שפתאום, באמצע החיים, אנחנו מרגישים פתאום צוויץ קטן בלב, במיוחד בימים המיוחדים של החודש (רציתם שוויון לא? בבקשה. מעכשיו גם לנו יש חמישה ימים כל חודש שבהם הכל מותר בשם התקפת הורמונים על ישראל). וזה בדיוק מה שקרה לנו שישבנו לראות את ספיישל סיום העונה של דודו טופז.

לטופז קרה השנה הדבר הכי גרוע שיכול לקרות לכוכב טלוויזיה (חוץ ממעבר לערוץ 10, כמובן). האיש שתמיד עמד במרכז הסערה הציבורית (כמו מפלגת המרכז, אבל לא), שיכולת לשנוא אותו או לאהוב אותו  - אבל לא להתעלם ממנו (ניסינו, באמת שניסינו) ומי שהיה, לפחות בעיני עצמו, המלך הבלתי מעורער של עולם הבידור פשוט הפסיק להיות רלוונטי (זוכרים? היה פעם אחד ערפאת, אבל הוא כבר לא רלוונטי, ככה דני נווה אמר, אז אף אחד לא מדבר איתו בהפסקה).

במשך השנים הצליח דודו תמיד למצוא את הדרך להמציא את עצמו בכל פעם מחדש. כל פעם שהיה מדמה לנו שכבר ראינו את האירוע הכי ביזארי ומוזר שהתקיים מחוץ לתחומי בית ההסתדרות, הגיע שיא חדש שהצליח להוציא אותנו משלוות הנפש (מי אמר התקליט החדש של אביב גפן? כן, אנחנו ציניים). המבקרים שנאו אותו אבל דיברו על מגע הזהב. הקהל העריץ אותו. המפרסמים קנו ספוטים בטרוף כאילו מדובר במכירת סוף השנה בקסטרו (במסגרת פינתנו – איך ניקח חולצה שעולה שני שקל, נשים לה תווית של קסטרו ונמכור אותה בחמישים שקל). ובדיוק כשהיה נדמה שהאיש יכול לעשות כל מה שהוא רוצה – כולל להיבחר לתפקיד ראש הממשלה, שר הבטחון, הרמטכ"ל, והרב הראשי הספרדי של בת ים, איכשהוא משהו הפסיק לדפוק.

על הנייר שום דבר לא השתנה. טופז המשיך השנה לעשות בדיוק את אותם הדברים שהפכו אותו לאליל בסדרי גודל של ראשי ממשלה אשכנזים שהצליחו להלהיב את ההמונים. המשחקים, התחרויות, הפרסים עדיין שם. גם הפרובוקציות ממשיכות לזרום (אחד מאיתנו נאלץ לקרוא את כל "החיים זה לא מה שהבטיחו לי", האוטוביוגרפיה "השערורייתית" במסגרת עבודתו, והוא עדיין מתעקש שלא משלמים לו מספיק כדי להתמודד עם אירועים טראומטים שכאלה. מצד שני – הנשוי הטרי היה צריך לקרוא את ספר הילדים החדש של סופי צדקה, אז יש צדק בעולם), שלא לדבר על ההתבטאויות חסרות הטאקט, במיוחד בימים של פיגועים. אפילו הקהל ממשיך להגיע. רק דבר אחד השתנה. זה הפסיק להיות מעניין.

דודו הפך להיות רעש רקע. כמו רובי ריבלין אבל עם שירים. הראשון בבידור הפכה לסתם עוד תוכנית. בלי ערך מוסף, בלי אפקט ציבורי, בלי הד תקשורתי. תוכנית סיום העונה הייתה רק המסמר האחרון. כשאמה שפלן נכנסה לאולפן פתאום הכל היה ברור. דודו פשוט הופך לדן שילון (רק אנדריאה בוצ'לי חסר). לא מעניין. נ-ק-ס-ט!