Fri, 05 April 2002

לחיי האהבה

במשך השנים שינו לעצמנו מנהג (חגים זה זמן טוב למסורת, לא?) להקשיב לרחשי הסביבה ואז להתעלם מהם בהפגנתיות כאילו אין מהיום למחר (אחרת איך אפשר להסביר את העובדה שאנחנו ממשיכים העניין הזה של הסוגריים?). זה לא שאנחנו לא יודעים מה קורה מסביבנו – פשוט לא אכפת לנו. אבל גם לנו יש קווים אדומים (ראה מקרה "גם-אני-עושה-שוק-בסופר"). כשישבנו בערב במרפסת ופתאום שמענו מכל הכיוונים שיר של מיקי גבריאלוב היה ברור שקרה משהו גדול  – או שהיה פיגוע, או ש"לחיי האהבה" היא עכשיו באופן רשמי להיט.

אחרי ההיסטריה הציבורית סביב פרקי הסיום של "לגעת באושר", היה צריך נביא קטן מאוד (אם כי יותר גדול מזה שצפה את ההצלחה המסחררת של שמוליק "הספר שלי בחופש השבוע" טיאר) כדי לנחש ש"לחיי" הולכת להיות הלהיט הכי גדול מאז ימי הזוהר של יעל דן ב"תצפית" (רצינו להרחיב על הקאמבק שלה בערוץ 10, אבל על פי אמנת ז'נבה נגד עינויים אסור לנו לכתוב על תוכניות שמספר חברי צוות ההפקה עולה על מספר הצופים). גם אם המספרים שנזרקים בברנאז'ה – ממוצע צפייה שבועי של בערך 14 אחוז – הם מופרזים, וצריך להוריד להם שליש על התנהגות טובה (אנחנו מאמינים שמה שטוב לדרעי טוב גם לנו), עדיין מדובר בנתונים שיוהנה פרנר (ודן שילון) לא זוכרים איך הם נראים.

כל העניין הזה לא היה מוזר אלמלא עובדה אחת ברורה – גם בתוך הקטגוריה של הטלנובלות ("הז'אנר הנמוך" כפי שהוא מכונה בידי האנשים שחשבו שלתת תוכנית תרבות לנטלי עטיה זה רעיון גדול) "לחיי" היא סדרה ממש ממש גרועה (לא סתם גרועה. אנחנו מתכוונים ל"בקצב הקצב" גרועה).

הכל מתחיל ברמת המשחק המזעזעת (רק לנו עולה בראש השם ריצ'רד נילסן?). משפט הולנדי עתיק (מה חשבתם שרק לסינים יש קופירייטרים?) טוען שהאור היחיד בקצה המנהרה הוא רכבת שמתקדמת לעברך. נקודת האור היחידה של "לחיי" מגיעה דווקא מהנקודה הכי פחות צפויה - סופי צדקה, רונה בשבילכם, שעושה דמות "שתו לי – אכלו לי" קלאסית. היא אולי מוגבלת בגלל תסריט שוביניסטי להחריד (איפה מרב מיכאלי שצריך אותה? וזאת, כמובן, שאלה רטורית) אבל אמינה עד התלתל האחרון. מה שאי אפשר להגיד על החברים שלה.

למרות שמבחינת הניסיון משאיר הקאסט של "לחיי" מאחור את "לגעת באושר" ושאר הסבוניות העבריות (לא כולל "כסף קטלני", אבל שם אפילו התסריטאי לא הבין מי זה מי) מצליחים השחקנים להביא את חוסר העניין שהם מפגינים כלפי העבודה לשיאים שלא נראו מחוץ למשרדי ממשלה. ע', עורכת העל החדשה ומומחית סבוניות עולמית, תיארה אותם כ"חמוצים". גיל פרנק ויעל הדר, למשל, נראים בכל רגע נתון כאילו הכריחו אותם לראות עשר תוכניות רצופות של "דוקומדיה". לא מפתיע בהתחשב בעובדה שהם ויתרו על כבודם המקצועי למען תהילה רק כדי לגלות שבמקום תופעות הערצה הם מקבלים פחות אהדה ציבורית מחנן יובל.

אבל מה שאולי הכי מרגיז (חוץ מתופעת השימוש המוגזם בילדים מעצבנים בפרסומות) זה שעל הנייר יש ב"לחיי" את כל מה שצריך בטלנובלה – תככים, מריבות, דרמות (וכמובן אין סוף זיונים של כולם עם כולם כמו בכל קומונה היפית). הבעיה היחידה, ממש כמו במצב הגיאו פוליטי של האזור (ובערוץ 1),  היא שכל הדברים האלו קורים בלי שום הסבר הגיוני.

התוצאה היא שבמקום להיכנס לעלילה ולקחת חלק בחיים של הגיבורים מוצא את עצמו הצופה הממוצע יושב מול המסך וכמו ילד פרסומות מעצבן ממלמל לעצמו שוב ושוב "למה?". העומק נעלם ובמקומו מגיעה שטחיות רדודה חסרת עניין. כמו רמת אביב ג' בגרסה יומית (ובלי יעלי). מצד שני, חייבים להודות, בימים כאלו, זה תגובה שמקבלים גם מלראות חדשות.