Fri, 15 February 2002

אחת מהאמיתות הראשונות שמתגלות לכל מי שלומד פילוסופיה (הלכנו בגלל הבחורות, ברחנו בגלל השעמום), נוגעת לאישיותו של סוקרטס. מעיון קצר בכתבי אפלטון עולה מסקנה בלתי נמנעת - בתקופתו נחשב אבי הפילוסופיה היוונית לקרצייה לא מובנת. איש שמתעלק על אנשים תמימים (מי אמר יגאל שילון?), מציק להם בשאלות לא רלוונטיות (מי אמר דן שילון?), מוכיח להם שאין להם מושג על מה הם מדברים, וממשיך לדרכו, תוך שהוא משאיר מאחוריו שובל של אנשים המומים שלא הבינו למה זה מגיע להם (ממש כמו שלושת הצופים הנאמנים של מירי שילון). רק בדיעבד התברר שמדובר באחד מהמוחות המבריקים שהסתובבו על כדור הארץ לאורך כל ההיסטוריה האנושית (לא כולל האנשים שהגו את הקונספט של  "חיים ושאול").

באופן די מפתיע, היחס שהפגינו היוונים לסוקרטס דומה ליחס אותו קיבל גיל ריבה. השנים שבהם עשה ריבה קריירה של סלבריטאי שרות מזן קרצייתי שמציק ומטריד את מנוחתם של סלבריטאי ארצנו, הוציאו לו (בצדק) שם של עלוקה מוצצת דם. מישהו שלא יבחל בשום דרך כדי לקדם את עצמו (דודו? מה גרם לכם להיזכר בו?). פתאום נחתה  "לימוזינה" והוכיחה באופן חד משמעי כי מדובר למעשה בגאון לא מובן (עוד משפט שאי אפשר להגיד על כבוד הנשיא קצב). בעיקר בגלל שהפורמט שלה הוא הדבר הכי חדשני והכי מקורי שנראה כאן מאז "שישי חי" (היי, את לא נחשבת פעם לכוכבת גדולה?) ובגלל שזאת התוכנית היחידה שאנחנו מכירים אשר מבטיחה בפרומו "לקצץ ולטגן את המרואיינים". וגם מקיימת.

אבל מה שהופך את "לימוזינה" לתוכנית הכי טובה שאתם לא רואים בטלוויזיה (כמו "כן או לא" עם רוביפורת-שובל, אבל לא) היא העובדה שלמרות שזה נראה מצולם, ריבה הוא בכלל לא דמות אמיתית. למעשה מדובר בדמות קומיקס שהגה גאון מטורף (כנראה ריבה בעצמו). דמות מצוירת של סלבריטאי תקשורתי מזן הנסיך הקטן. הוא חי בעולם משלו (מגפיים אדומים? אפילו אוהדי הפועל לא היו מעיזים), יש לו תפיסת מציאות אלטרנטיבית (ציטוט השבוע -  "אני תמיד זוהר". ואנחנו תמיד שנונים. במיוחד בשרותים) חוקים ושפה שמובנים רק לו ("הכונפה העו"שית מזן זיון השכל מתקטלגת באופן בלונדיני וסידרתי עם גלית לוי ודב גילהר", או משהו כזה, אנחנו לא ממש מבינים על מה הוא מדבר) וכמובן  תפיסת עולם יותר מגובשת מהשייטת ויותר רלוונטית ממפלגת העבודה (או "דב גילהר" בריבאית מדוברת). אנשים שמגיעים לכוכב שלו הם רק סטטיסטים בהצגה הגדולה שאותה הוא מנהל ביד רמה. בלי אלוהים (לעדי ברקן – "ברור שאתה יותר יחצ"ן מצלם"), בלי בושה (לפנינה רוזנבלום – "מטיטאניק בכית, אבל מרצח רבין לא?") ובלי גבולות (על כולם – "האדם הכי בלונדיני שאני מכיר").

פה ושם אפשר עדיין למצוא בתוכנית אלמנטים שזקוקים לליטוש (כמו פינת הכונפה שהיא מיותרת מדוגמנית עבר עם בעייות משקל) או המבזק שממחזר אייטמים בקצב של אמנון לוי (אבל מפצה על זה בגלית גוטמן בלבוש חושפני) ואפשר, כמובן, להתווכח על חשיבות הדיון הציבורי בסוגיית הבלונד במדינה שבה נכים ששובתים רעב נדחקים לשולי החדשות (ואתם יכולים לסמוך על חבורת הפוליטרוקים המכונה "מועצת הרשות השנייה" שהם יעשו את זה), יש גם לא מעט אנשים שישנאו את התוכנית הזאת (כנראה רוב העם), אבל לנו, שתמיד היינו טובים בלהיות כמה צעדים מוקדם מדי לפני הטרנדים - "לימוזינה" מצליחה לספק ארבעים וחמש דקות של כיף, אושר צרוף ושמחה לאיד. ובלוח משדרים רווי כלבוטק, דוקומדיה, בטברנה ופסטיבל ג'אז בלוז ווידאוטייפ – זה לא דבר פשוט בכלל.