Fri, 05 April 2002

@כותרת:

רדיו, דבר אליי

@משנה:

@רציף:

בשנות השמונים העליזות, לכל נער דחוי חברתית היה מפלט אחד מרכזי באירועים חברתיים – טייפ הדאבל-קאסט ששימש כספק המוזיקה המרכזי של המסיבה. בזמן שאנשים אחרים בילו ב"שבע דקות בגן-עדן", ישבו (על מי אנחנו עובדים? ישבנו) ליד הטייפ ושיחקנו בלהיות די.ג'יי-ים חובבים, עוד לפני שידענו מה המילה הזאת אומרת. שנים עוברות, והסיטואציה נמשכת. אנחנו קונים דיסקים בכמויות כי מילות היגון של מוריסיי (Last Night I dreamt that somebody loved me) נכתבו במיוחד בשבילנו. אנחנו נהפכים ל"מבינים במוזיקה". אבל פתאום, עם ההתבגרות, אנחנו מבינים שיש אנשים שאוהבים אותנו, וכבר אין כל כך זמן למוזיקה. חוץ מאשר המבט המזלזל בעת חיפוש הדי.ג'יי לחתונה ("אנחנו, בניגוד לאחרים, מאמינים שצריך להרקיד את כולם") זה פשוט כבר פחות מעניין אותנו. הפסקנו לשמוע את 99FM ועברנו לרשת ב'. אולי בגלל זה שמחנו כשעלה ערוץ MusicBox בלווין. הנה הזדמנות להיות די.ג'יי. מכורסת ביתנו. הרעיון פשוט – בערוץ מוצגים קליפים נונ-סטופ, והצופים, באמצעות שיחת טלפון פשוטה או באמצעות SMS יכולים להצביע ולבחור שירים. מצעד הפזמונים – 24 שעות ביממה. זה לא רעיון חדש. תכניות כאלה היו ב- MTV עוד לפני 10 שנים (בימים שזה עוד היה ערוץ מוזיקה), אבל במסורת העידן הרב-רב-רב ערוצי בו אנחנו חיים, לוקחים כל דבר שהוא רעיון חצי טוב, ובונים ממנו ערוץ שלם (ערוץ החיים הטובים, אניוואן?). הבעיה העיקרית של הערוץ מוכרת לכל מי שאי פעם היו לו יומרות להיות די.ג'יי. – לאנשים יש טעם מחורבן במוזיקה. לא משנה עד כמה תצביע לשיר האחרון של אאוטקסט, תמיד יהיו מאתיים בנות שש-עשרה שיבקשו את ההפלצה האחרונה של פייב. ערוץ MusicBox מציע את הדמוקרטיה המושלמת בתחום המוזיקה, ובדומה לדמוקרטיה האמיתית – קול ההמון לא איי איי איי.