Fri, 24 May 2002

אחד הדברים הידועים בטבע הוא שיש תופעות שאי אפשר להסביר אותן. ערוץ 1, למשל. אבל אפילו אנחנו, שחקרנו לא מעט לא תופעות כאלו (כולל עבודת המחקר הסמינריונית "רענן כהן – מה עשינו שזה מגיע לנו") עומדים לפעמים פעורי פה. יש מעט תוכניות טלוויזיה שמצליחות כל שבוע מחדש לגרום לנו לרצות לשבור את המסך עם פטיש חמש קילו. "פספורט" שהתחילה השבוע עונה חדשה, היא בהחלט אחת מהם. גם אם נתעלם לרגע מהעובדה שכל הקונספט של התוכנית, שבו שולחים לחו"ל מפורסמים, אנשים שמרוויחים מספיק כסף כדי לממן לעצמם את הטיול, הוא פחות סביר מהתוכנית המדינית של הליכוד ויותר מרגיז מהביטוי "השרה דליה איציק" הרי שתוכנית פתיחת העונה, "ספיישל ניו יורק", גם הוכיחה שמדובר ביצירה טלוויזיונית גרועה בעליל.

במשך חצי שעה (או אולי יותר, זה היה כל כך משעמם עד שהזמן איבד משמעות) קיפץ המנחה, ניר חכלילי, אדם שלעומתו גיל "אני ואני ואני" חובב הוא מדריך טיולים מחונן (ובעל דיקציה מושלמת), בין אוסף אתרים אקלקטי להפליא שהמשותף לכולם היה שאין אדם בעולם שלא שמע אליהם. חוץ אולי מחנות האלקטרוניקה שמה שמיחד אותה הוא שעובדים בה יהודים חרדים (מה, אפשר גם לעבוד וגם ללמוד?). בלי שום חידוש, ובלי שום עניין. לרגע היה נדמה לנו שהגענו למפלגת העבודה.

ועוד עניין אחד קטן. בניגוד למה שמר חכלילי חושב, האנושות קצת התקדמה בשנים האחרונות. משפט כמו "את הנשים אפשר לשלוח להמשך הרחוב כי שם יש חנויות כלבו ואופנה" הוא לא רק שובינסטי אלא גם ממש טיפשי. במאה ה-21 יש גם גברים שממש מכורים לקניות של בגדים. במיוחד בניו יורק שם אפשר להשיג מידות של שמנים.

לסיכום – אנחנו לא כועסים על ניר חכלילי. אנחנו כועסים עליכם, האנשים שיושבים כל שבוע ורואים את גילת (בשמים? במחירים של הארץ?) אנקורי מספרת על ילדותה בניו יורק, ואת דץ ודצה שטים בקריביים. די. אנחנו קוראים למרד צופים (כאילו שיש לזה סיכוי) על התוכנית המקוממת והמשעממת הזו. לא רק זה – אנחנו מוכנים לשבת ולראות ספיישל שלוש שעות של ג'אר ג'אר בינקס רק בשביל לא לראות את מירי בוהדנה ומי שלא יהיה החבר שלה מבלים בחו"ל.