Fri, 08 February 2002

בשם האתיקה המקצועית (מושג אבסרקטי ששמענו עליו פעם) נתחיל בגילוי נאות – אחד מאיתנו ניסה בשנה שעברה לקנות את זכויות השידור של "החוליה החלשה", נכנס למכולת וגילה שנגמר. היה קשה אבל הוא התגבר. ואחרי שסילקנו את זה מהדרך (אח, מתי כבר נוכל להגיד את זה על אמנון לוי?) אפשר להתחיל.

מישהו (סליחה, אנחנו לא זוכרים מי) אמר פעם שבעולם הבידור הישראלי יש חוק שאומר שכל בנאדם שמוכשר בתחום כלשהו, ינסה עוד ועוד תחומים עד שהוא ימצא את התחום בו הוא יתבזה. רוצים דוגמאות? תוכנית הטלוויזיה של רפי רשף.

השיבוץ של פנינה דבורין בתור מנחת "החוליה החלשה" מוכיח שערוץ 10 הולך לפי העיקרון הזה עד הסוף (של מי?). אין לנו את הרצון (או הכלים) לפקפק ביכולות המשפטיות של אום אל מאקרנה, אבל בכל מה שקשור לטלוויזיה מדובר בכישלון שלעומתו ההישגים של נבחרת ישראל בכדורגל נחשבים להצלחה מסחררת. הקונספט (המבריק) של החוליה החלשה דורש להציב במרכז העניינים מנחה שנונה כמו כתבת רכילות וחסרת רחמים כמו חוליית חיסול של התנזים. במקום זה קיבלנו מנחה יבשה עם אישיות של תא קולי.

זה מתחיל קודם כל בקצב. תהליך בניית הרכבת התחתית בת"א יותר מהיר מהקצב שבו דבורין מקריאה את השאלות. הדבר היחיד הטוב שאפשר להגיד על המהירות הוא שזה עדיין יותר מוצלח מהדיאלוג שהיא מקיימת עם המתמודדים בסוף כל סיבוב שבו היא תמיד חוזרת על אותו המשפט באותו טון בדיוק ("שלום הגעתם למענה הקולי של "החוליה החלשה" כדי לדעת כמה אתם גרועים, לחץ 1 - שוב לא הצלחתם להגיע לעשרת אלפים שקלים") ובאותו קול שרק מפאת החשש מתביעת דיבה לא נציין כאן איזה בעל חיים הוא מזכיר לנו.

אבל מה שהכי מעצבן הוא חוסר הקשר בין ההתרחשויות בתוכנית לבין הטקסטים שאותם מדקלמת דבורין כמו כוכבי המחזה "בר כוכבא" בהפקת ילדי כיתה ג' 3, (אבל עם פחות חן מרפי גינת). לפעמים פשוט נדמה שדבורין שכחה את מה שכל סטודנט שנה א' למשפטים יודע (מלבד "עו"ד צריך לחייב את הלקוח עבור כל דבר, כולל פעילות מעיים") – חומרת העונש חייבת להיות קשורה לחומרת העבירה. לרדת על הקבוצה חזק דווקא בסיבובים שהם מצליחים זה פשוט לא (אורי) סביר. החטא ועונשו, אם מישהו שכח, זה לא רק רומן רוסי. לא משנה כמה גרועים המשתתפים, ברור לגמרי מי באמת החוליה החלשה – שלום.