Fri, 08 March 2002

@כותרת:

@משנה:

@רציף:

שנים לא מועטות של שיתוף פעולה מקצועי הביאו אותי למצב שבו אני מתעלם כמעט אוטומטית מחסרונותיו (אני מתאפק מלהגיד המרובים) של השמן המאורס (הוא שונא את הכינוי הזה, וזאת כבר סיבה טובה להשתמש בו). כבר מזמן לא אכפת לי שקבוצת הכדורגל שהוא אוהד משמיעה קולות שמזכירים תקופות אפלות בהיסטוריה של עם ישראל. שנים אני לא מגיב לנסיונות לכפות עלי את עקרונות הזן (קארמה? זה לא סוג של קינוח מזרחי?). אני אפילו מוכן לסלוח על אמירות מטופשות בסגנון "כל הכבוד להפועל". אבל למרות כל זאת דרשתי השבוע ליצור אזורי חיץ ביננו בתמונת הלוגו. מה שטוב לראש הממשלה טוב גם בשבילי. אני לא מספיק אוהב את הגוף שלי בשביל לראות אותו צמוד למישהו שחולה על אלי יאצפן.

להגיד שאף פעם לא הייתי חובב גדול של יצפאן, אביר החליפות והוולגריות זה אנדרסטייטמנט, אבל הדיבור שמתרוצץ עכשיו לגבי גדולתו של האיש גורם לי לאבד את מעט האמון שעוד נשאר לי במין האנושי אחרי שטיטניק זכה באוסקר. ואל תתחילו עכשיו לדקלם קלישאות מזן "עם-הצלחה-לא-מתווכחים" (מי אמר דודו?) ו"העם-יודע-מה-טוב-בשבילו (השמות נתניהו וברק מזכירים לכם משהו?). התוכנית של יאצפן לא סתם פונה אל המכנה המשותף הנמוך ביותר. היא מגדירה אותו מחדש.

זה מתחיל קודם כל בניסיון המביך של עוזר המתחן הלאומי (איך הוא עוד לא עשה ספיישל של "בפני עיוור תשים מכשול") לנהל ראיונות. בכל פעם שמתיישב לידו אורח, מתפרצות לחלל האוויר מחמאות חסרות בסיס בכמויות שמזכירות ארוחה משפחתית בפולניה, ומד הדביקות מגיע לשיאים שמוכרים רק לאורנה דץ. אפילו טיפול שורש הוא פתאום לא רעיון רע בכלל. הניסיון לא לעצבן אף אחד מעולם לא היה מעצבן יותר.

וזה עוד כלום לעומת החיקויים. מסיבה לא ברורה שמקורה באזור תחום השיפוט של יגאל שילון (עוד מישהו שלא ממש התמיד בלימודי טוב טעם) ובאלפי הקליפים שמציפים את תא הדואר האלקטרוני שלי ברגעים אילו ממש (טלי מותק, בבקשה די), רווחת בציבור הדעה כאילו מדובר במוצר סאטירי ראוי. למעשה, מדובר במקבץ שטיקים מצומצם  שחוזרים על עצמם בתדירות שעולה על קצב ההשמעות של השלמה ארצי החדש בגלגל"צ ושכל קשר בינו לבין הומור מקרי ביותר. שלא לדבר על הטקסטים חסרי התוכן. אני לא יודע מה איתכם, אבל אנשים שמדביקים לעצמם שפם וחוזרים שוב ושוב על הביטוי "א-עובדים" הפסיקו להצחיק אותי מזמן. בערך בגיל 12.

המאורס, כמובן, יעדיף להתעלם מהעובדות הבסיסיות, יאשים אותי בהתנשאות ויטען שביסודי אני אדם גזעני. נכון, אבל זה ממש לא קשור. יאצפן, ההומור הדלוח שלו ופוזת ה"תזהרו-אני-מטורף-לא-צפוי" פשוט לא עושים לי את זה. יום אחד, אני מקווה,  גם עמיתי יגמל מההמוניות, יבין שטעם סלקטיבי זה לא ביטוי גס, ויחזור למקורות. לשבת כל ערב בעשר ולראות תוכנית בידור אמיתית. זאת של ג'י לנו. YES!

@ביניים: והשמן הרווק מגיב

@רציף:

יש כמה בעיות עם השמן הנשוי. אחת מהן היא הנטייה שלו להשמיע קולות צקצוק של הזדהות למראה מאמצי השמן הרווק למצוא מקום לחתונה (לא, זה לא פשוט כמו שזה נשמע. מסתבר שלאשכנזים יש בערך ארבעה ימים בשנה שבהם מותר להם להתחתן, ואלו כבר תפוסים), אבל המעצבנת מכולן היא הנטייה שלו לחשוב על עצמו כגבה-מצח. מדובר בבן-אדם שבמקום גרעינים שחורים אוכל סושי במשחקי כדורגל. שגר ביהוד אבל כששואלים אותו אומר "באיזור סביון", שמדבר אל הכלב שלו רק באנגלית והכי גרוע – שלא אוהב יצפאן. אפשר לפטור אותו בזלזול (כמו את קבוצת הכדורגל שלו), אבל השמן הרווק מאמין באמונה שלמה שצריך לחנך אנשים. לפעמים זה כרוך במכות יבשות, אבל הפעם ננסה לעשות את זה בדיבורים. יצפאן היא לא התוכנית הכי מצחיקה בעולם. באמת. המונולוג שלה פחות מצחיק מגורלו של ערוץ 10, ושגריר הטליבאן כבר מזמן יצא מכל החורים (קצת כמו שרון דוראני). אבל – התוכנית של יצפאן היא מדורת השבט של ישראל בימים אלו. בימים בהם יש יותר מהדורות חדשות בערוצים שלנו מגני ארועים שהמילה "ים" מופיעה בהם (אתם לא רוצים לדעת), יצפאן הוא המכנה המשותף של כולנו. הוא מצליח לבטא את מה שרוב העם מרגיש כלפי כל אחד מהפוליטיקאים שהוא מגלם. מספיק שתראו את היחס שהוא נותן לפרס, פרץ, אריק שרון וכמובן, שרת החינוך החביבה עלינו לימור ("וירושלייייים") לבנת, בשביל להבין שנכון להיום אלי יצפאן הוא האיש שנותן את הביטוי הכי מדויק לאותו מושג חמקמק הקרוי "רחשי העם". זה אותו העם שבעד הנכים, אבל נגד מסים, מעריך שאמא של שמעון פרס ערביה, אבל מחזיק ממנו כלי, יודע שעמיר פרץ ליצן, אבל עדיין אוהב אותו, בקיצור – זה העם. והעם רוצה קצת נחת. אם גיא פינס מספק (במקצועיות רבה, יש לציין) בריחה מטורפת מהמציאות, אלי יצפאן לפניו נותן לנו אסקפיזם לייט, כמו הסיגריות שאנחנו מעשנים (השמן הרווק לפחות מעשן אותם בגלוי, לא אומר לזוגתו שהוא הפסיק ואז הולך לחברים בשביל לטחון פאקטים). אלי יצפאן מדבר לכולם, לא רק לברנז'ה האליטיסטית, טוחנת השרימפסים וזוקרת הזרת של השמן הנשוי. השמן הנשוי היה מעדיף להיות חלק מקהל הצופים של ג'יי לנו, שהוא חנפן לא פחות, רק באנגלית. וזה אולי עושה את ההבדל. השמן הרווק גאה להיות חלק מאלה שאלי יצפאן מדבר אליהם.