Fri, 07 June 2002

בשבועות האחרונים מתנהל בביתו של האב הגאה וזוגתו, האם הקדושה, מאבק אידיאולוגי עיקש שכמותו לא נראה מאז העימות בין מעריצות היי פייב לגרופיות של אביב גפן. בסיס המריבה הוא הנוהג החדש של תקווה, בתם הפעוטה, ללוות כל כניסה למיטה בצרחות קורעות לב, מהסוג שמאפיין אנשים שהכריחו אותם לשבת ולצפות בכל העונה האחרונה של "בטברנה". בעוד האב הגאה גורס, כמיטב מסורת יהדות פולניה, שיש לתת לילדה לבכות עד שימאס לה, מתגנבת לה האם הקדושה חסרת עמוד השידרה אל חדרה של הקטנה, לוקחת אותה על הידיים, מרגיעה אותה, ואז מניחה אותה שוב במיטה. על פניו זה אולי נשמע רעיון לא רע, אבל זה גם מה שחשבנו פעם על ערוץ 10. בפועל, כל פעם שהילדה נרגעת היא רק צוברת עוד כוחות לסשן הצעקות הבא. ולמרות שגם האם הקדושה, שלוגיקה אף פעם לא הייתה הצד החזק שלה, יודעת את זה, היא לא נותנת לעובדות לבלבל אותה. "לא אכפת לי", היא מנמקת. "לפחות יש לי כמה דקות של נחת".

אותו הדבר בדיוק הרגשנו בסוף השבוע בזמן ש"יומן שישי" (כל כך הרבה גברים ומידי פעם אשה יצוגית – לרגע חשבנו שאנחנו שוב בעניני מונדיאל) הקרינו, אחרי שכל הפרשנים והכתבים גמרו לדכא אותנו לחלוטין, כתבה שעשתה ענת גורן על קונצרט מיוחד שבו שיתפו פעולה אומנים מהשורה הראשונה (כמו צביקה פיק, אבל לא) עם נגני רחוב מכל הארץ.

במקום ליפול למלכודת הקבועה של תראו-כמה-הם-מסכנים-ואנחנו-לא-עוזרים-להם שמאפיינת כתבות מהסוג הזה, בחרה גורן להראות את מה שאצלנו בשכונה קרוי "הצד המלא של המטבע" (אולי באלגוריות אנחנו לא משהו, אבל אי אפשר עלינו בקרבות של רובי חוליות). בלי יותר מידי קריינות פומפוזית ובלי להפריע למרואינים לדבר קיבלנו - בין כל הסיכולים, הפיגועים, החיסולים וטילי השיהאב -  כמה דקות של אושר. בלי דרמות, בלי איומים, בלי היסטריה. סתם סיפור קטן ונחמד על אנשים שהחלום שלהם מתגשם. כבר כמעט שכחנו שגם בשביל זה יש טלוויזיה.