Fri, 21 February 2003

אלי נגד העולם (2)

אחד הדברים הכי עצובים בחיים הוא לראות איך דברים שפעם אהבת מתדרדרים להם לאטם והופכים לפאתטיים מול עינייך הכלות. למעשה, הדבר היחידי שיותר גרוע מזה הוא לראות דברים שלא אהבת מלכתחילה שהופכים מולך להרבה יותר נלעגים ממה שהם היו במקור. אלי (המקל הנדיב) מקביל היא במפורש תופעה שכזאת.

אישית, קשה לנו להבין מה היה מקור המשיכה של הגפרור הנוירוטי שהפך את הסדרה הקרויה על שמה (וזה המקום לשאול האם נכונה השמועה לפיה במקור קראו לסדרה "אני לעולם לא אמצא אהבה, ובצדק"?) ללהיט בקרב מגזרים שלמים של האוכלוסיה. אמנם העובדה שמעולם לא היינו רווקות ממורמרות שמגדלות 4 חתולים ו/או מחזיקי מנוי לשער 5 בבלומפילד מוציאה אותנו מקהל היעד הבסיסי של המקביליה (יש קשר למקבילית המוחות?) אבל אפילו הרגעים המוצלחים של ריצ'רד פיש לא הצליחו לגרום לנו להעדיף צפייה בפרק שלם על פעיליות מהנות כמו ניתוח להוצאת ציפורן חודרנית.

אבל כמה שאלי והבעיות שלה (והשדיים של השותפה שלה) נראו חסרי כל קשר למציאות לפני שנתיים, הזמן שחלף לא עשה להם טוב. השידורים החוזרים של העונה הרביעית מראים כי אלי, ממש כמו מדונה (להבדיל), נשארה תקועה בשנות התשעים, במין לימבו של חוסר רלוונטיות שלעומתו מפלגת העבודה היא שיא העניין הציבורי. צפיה חוזרת בפרקים של הסדרה מוכיחה באופן חד משמעי את מה שאנחנו אומרים כבר הרבה זמן על הקריירה הפוליטית של שמעון פרס - יש דברים שהיו צריכים להיגמר כבר מזמן. בערך בשנת 96'.