Fri, 04 July 2003

@כותרת:

תודה תודה לך, עוזי פלד

@רציף:

במסגרת הנסיון הנואש להימלט מעוד סיור בחנויות של ארונות אמבטיה, מנסה השמן הבית"רי בימים האחרונים לקדם יוזמה חשובה מאין כמוה – צירוף ישראל לארצות הברית. מחקר מעמיק, בסיועו של ד"ר ד', המשפטן שלנו בהארווארד, העלה שאין בינינו ובין החברות באומה הגדולה הזו אלא הצורך באימוץ חוקה, אישור של הקונגרס, אישור של הנשיא והעניין הקטן של להפוך את המדינה למדינת כל אזרחיה. אבל בשום תקדים משפטי, גם לא זה של ואן ברוקלין נגד טנסי (1886), לא מוסבר שעל מנת להצטרף כמו שצריך, חובה עלינו לפתח רקע תרבותי דומה, כולל הקשרים. לדוגמא – כשאנחנו אומרים על משהו 'עזוב, לא עכשיו, בוא נטלעד את זה' או 'זה מאתגר אינטלקטואלית כמו אלי נגד העולם' כולנו מבינים על מה המדובר. תאמינו או לא, גם לאמריקאים יש הקשרים ותרבות משלהם והיות ואנחנו אלו שאמורים להצטרף עליהם, זה יהיה אך מנומס אם נטרח ונכיר אותם.

הרבה מהדברים אנחנו כבר מכירים – סדרות אמריקאיות משובחות שהובאו לנו במהלך השנים האחרונות מאפשרות לנו להגיד – "אחי, לקחת ספידים? מה אתה דייויד סילבר?", אבל עדיין, היה חסר לנו הרבה ג'אנק טלוויזיוני אמריקאי כדי שנוכל להתערות במרחב החדש המיועד לנו. כנראה שכיוונו לדעת גדולים, כימר עוזי פלד, שהוא גם במקרה קיסר טלעד החליט לעזור לישראלי הנבוך והביא לו את "בוב פטרסון", קומדיה בכיכובו של ג'ורג' קוסטנזה (אמא שלו קוראת לו ג'ייסון אלכסנדר). נכון, מאז שהוא יצא מהכלא ונפרד מג'רי החיים שלו השתנו קמעא – יש לו מערכות יחסים ארוכות, יש לו עבודה מופרכת חדשה (מעביר סמינרים על משמעות החיים, משהו בסגנון – "ההודנא מתחילה בתוכי"), מצד שני – כמו שכבר אמרנו מזמן, אנשים מאושרים לא מצחיקים. בשורה התחתונה – "בוב פטרסון" היא קומדיה דלוחה במיוחד ולא אכילה אלא אם כן חפצה נפשכם בבוטוליזם מנטלי. ועל כן, בזכות עוזי פלד, כשנהיה מדינה בארצות הברית, נוכל להיפגש עם אחינו לאומה ולהגיד להם – ואללה, זה גרוע כמעט כמו "בוב פאטרסון".