Fri, 30 May 2003

@כותרת: הכאב, לא עשוי מדמעות

@רציף:

לא מעט תמיהות ופליאות קיבלנו בשבועיים האחרונים הכיצד זה בהתחשב באהבתנו הגדולה ל"רגליים קרות" לא התייחסנו לשני פרקי הסיום. הרי ככלות הכל, אנחנו ידועים כמעריצים גדולים של החבורה ממנצ'סטר – רייצ'ל (הי"ד), אדם, ג'ו, קארן, דייויד, רמונה, ג'ני וכמובן האליל הפרטי שלנו – פיט. אבל למרות כל זאת, אנחנו לא הולכים לדבר על הסיום של רגליים קרות. הסיבה קצת מורכבת. שני פרקי הסיום (במיוחד הפרק שלפני האחרון) גרמו לנו לשבת מול הטלוויזיה ולבכות כמו ילדים קטנים, וזאת כבר פעם שנייה שהסדרה הזאת עושה לנו את זה. הבכי הזה בא ממקום של כאב ופחדים שיוצרי "רגליים קרות" הצליחו לגרום לנו להתחבר אליהם בצורה מופלאה ואכזרית כאחד. הפחד הקמאי של לאבד מישהו אהוב הוא משהו כל כך בסיסי ופרטי שלמרות שבמהלך השנה וסיגריה שאנחנו כותבים את המדור הזה חלקנו עם הקוראים פכים ופנים שונים מחיינו האישיים, הרי שאת הכאב הזה, ברשותכם, אנחנו מעדיפים להשאיר לעצמנו.

על מנת להקל את ייסורי הגמילה שלנו מ"רגליים קרות", יס+ (אנחנו זוכרים שקפטן ג'יינוויי עדיין לכודה בתור בורגית, חברות) מביאים לנו מתדון בצורת סרט טלוויזיה עם ג'יימס נסביט, הלא הוא אדם רב הקסם. הסרט "חוק מרפי" (ראשון מתוך סדרה של חמישה סרטים שנעשו על פי אותה דמות) מספר על מרפי, שוטר אירי הפועל במסווה כשבעבר שלו יש טרגדיה משפחתית, ובהווה שלו יש חיים די מחורבנים. רוצים להעיף אותו מהמשטרה, אין לו חברים (חוץ מאחד) וגם הבחורות לא מתרשמות יותר מהקסם האירי שלו. אהובתו של השמן הבית"רי סירבה לראות את הסדרה החדשה. "אני רוצה לזכור את אדם כמו שהוא", היא טענה, ואחרי שראינו את הפרק הראשון של "חוק מרפי", אנחנו נאלצים להסכים. זה לא שג'יימס נסביט לא מקסים ומצחיק גם כאן, אבל זה לא זה.

כמו באהבה מיתולוגית, מ"רגליים קרות" יישאר לנו רק הזיכרון. זיכרון של משהו שנגע בנו, גרם לנו להתאהב ולא ישוב לעולם. עם הזמן הכאב קצת ייעלם, אבל מדי פעם איזה משהו מקרי, מראה חולף ברחוב, בדיחה שמישהו מספר, שיר שמזכיר נשכחות, יציפו את הכל בחזרה. אנחנו נוותר על "חוק מרפי". זה קצת מוקדם מדי בשבילנו, אבל אתם מוזמנים.

חוק מרפי, יס+, שלישי, 22:00.