Fri, 19 September 2003

@כותרת:

דנשי שאנטי

@משנה:

@רציף:

הידיעה שכספי ציבור נזרקים לפח על בסיס יומיומי הנה דבר מקומם. איה אפילו יכולה להרגיז לחמש דקות, אבל ספק אם היא זאת שתגרום להתפרצות האולקוס הבאה שלכם (והיא תבוא, שלא יהיה לכם ספק). לראות את כספי הציבור האלה נשרפים מול עיניכם הכלות בקצב שלא היה מבייש חברות היי-טק בימי הבועה, זה כבר דבר אחר לגמרי. אולי בגלל זה כל כך הרבה מאזרחי המדינה מתחת לגיל שישים סובלים מתגובה אלרגית קשה בכל מה שקשור לערוץ 1. לא מספיק שהם עושים טלוויזיה איומה, הם גם עושים אותה על חשבוננו. מצוידים בטינה המובנית הזאת, ישבנו בשבוע שעבר לראות את "יומן", גרסא 458. שכן זאת עליכם לדעת, משלמי מיסים יקרים – "יומן" אינה תוכנית הקופאת על שמריה. "כי אמיתית היא, ולא סמל ולא דגל ולא אות. העבר מאחוריה, היא צופה אל הבאות". כיצד חידשו קברניטי הערוץ הראשון את "יומן" הפעם? בתור התחלה וויתרו על כתבות המגזין שהיו פעם לחם חוקו. גם יקר, גם ערוץ 10 עושה את זה יותר טוב, וגם - אם יהיו כתבות מגזין אי אפשר יהיה לתת לאורי דן לדבר. המשיכו בפאנל של אורחים ומרואיינים, אשר נראה כאילו הקריטריון היחיד לישיבה בו היה היכולת להרדים מספר מקסימלי של צופים במינימום שניות, או לחילופין – גסות רוח וזחיחות, במקרה של דן. אבל הטור דה-פורס של גרסא 458 הנה לא אחרת מאשר הוספתו של אביר המעגל, האח-של, דן שילון.

על פניו, הוספתו של שילון ליומן היתה אמורה להביא אחד או יותר מהדברים האלה – הסתחבקות עם פוליטיקאים, זחיחות ויוהרה, את אנדריאה בוצ'לי עם תזמורת הטיילת ו/או איזון לגאולה אבן, שהיא צעירה הרבה יותר מדי בשביל קהל צופי היומן.

אבל – דן שילון מודל 2003 מסרב להיכנס לרובריקה אותה מייעדים לו כולם. הוא רגוע הרבה יותר, דעתני הרבה פחות ואפילו מצליח ליצור רושם ראשוני של הרמוניה עם שותפתו להגשה. אולי הייתה זו התקופה שבילה במדבריות הטלוויזיוניים של שבת בבוקר אשר ריככה אותו, אבל מדובר, לטעמנו, במוצר משופר. אישית, אנחנו עדיין מתגעגעים ל"מטבחון 2", שהיתה אחת התכניות האינטליגנטיות הבודדות בלוח השידורים של ערוץ 2, אבל נלמד להתגבר על זה. בשבוע שבו מיכל זוארץ הוחלפה בשידורים חוזרים של "סטארגייט", ושילון הרגוע הגיע ל"יומן",– אנחנו מרגישים שכספי האגרה שלנו נוצלו, לשם שינוי, בצורה חיובית.