Sat, 03 May 2003

ארוויזיון

למרות שבשלב הזה כבר די ברור לנו שהחיים הם לא מה שהבטיחו (אפשר לחשוב מה כבר ביקשנו, כולה שהפועל תרד שלוש ארבע ליגות, לא יותר) פה ושם הם דווקא מפתיעים לטובה. הנשים, הילדה, הגול של ניב טל. בקטנה. הפתעה מהסוג הנעים הזה (עוד לא הגענו לקטעים הגסים, כבר נדבר על טאטו) חיכתה לנו, שישבנו בניגוד לדעתנו ותחת איומים  (אנחנו יודעים איך להתמודד עם צעקות, אנחנו נשברים מהר מאוד תחת קרעחצען) לצפות בשידור של האירוויזיון.

ההתחלה, חייבים להודות, הייתה ממש לא מבטיחה. מיד אחרי מהדורה מקוצרת של "מבט ספורט" (אם זה לא היה ערוץ 1 היינו מתפוצצים בגלל הסיקור השערורייתי של המחזור, אבל מה כבר אפשר לצפות מאנשים שחושבים שזה רעיון מוצלח לשדר בשידור חוזר תוכנית כמו "מאשה", שלעומתה "שחר" היא להיט בסדר גודל עולמי) עברנו לאולפן "האירוויזיון – רגע לפני", שם קיבלה את פנינו מיכל "לעובדה-שהחבר-שלי-עובד-בכיר-בערוץ-אין-שום-קשר-לזה-שהפכתי-למנחה-מרכזית" זוארץ בחיוך שנראה כאילו הדביקו אותו עם דבק מגע חזק במיוחד, תסרוקת שהייתה (אם תשאלו אותנו) הומא'ז למגדל פיזה ובמונולוג מייגע, שמאלצי ובעיקר לא מצחיק. אין לנו מושג מי כתב את הטקסטים, אבל אנחנו מקווים בשבילו, שיש לו גם עבודה שבה הוא מוצלח.

אחרי פתיחה כל כך לא מוצלחת ניתן היה להניח שמכאן אפשר רק להשתפר. וזאת טעות כמובן. למעשה, דלות השפה העברית לא מאפשרת לנו להביע עד כמה חצי השעה שבה זכינו לשמוע ניתוח אסטרולוגי של התחרות ("אין ספר שליאור נרקיס, בן מזל מאזניים, סובל מירח שחור באזור מזלות האדמה, מה שישפיע על סיכוייו לסיים בעשיריה הראשונה". וואלה? אנחנו היינו בטוחים שזה בגלל השיר הלא מוצלח), לראות את מיכל זוארץ מנסה לנהל שיחה אינטילגנטית עם אורחים באולפן (בואו רק נגיש שמילת המפתח היא "מנסה") ושיא השיאים – לצפות, פעמיים, בפריצות שידור למועדון ה"out" בתל אביב למה שהוגדר כ"מסיבת אירוויזיון לוהטת" אבל התברר כאוסף של חנונים במשקפיים וחולצות צווארון שהתנוענעו שעמדו במקום וזזו מצד לצד, חמישה סנטימטר לכל כיוון (למרות שחייבים להודות שפה ושם היו דווקא אנשים פרועים. הייתה אפילו מישהי עם נצנצים!). כבר הרבה זמן לא הרגשנו כזאת כמו ברגע ראינו את כותרות הסיום.

הפתיחה של התחרות עצמה לא הייתה הרבה יותר מוצלחת. קטע פלסטלינה מטופש, שני מנחים שניסו להתחכם הרבה יותר מידי (ולא ממש הצליחו) ולא הפסיקו לנסות להצחיק (והצליחו עוד פחות), ואלטון ג'ון שפתאום דיבר על איידס הם לא בדיוק מה שאנחנו היינו מכנים אותו אירוע טלוויזיוני משובח.

אבל אז התחילו לשיר. בשיר השני, שהאוסטרי החמוד עם בובות הקרטון עלה לבמה (איך זה שאף אחד לא סיפר לנו שגדי יגיל משתתף באירווזיון?) זה הפסיק להיות גרוע. שהקרואטית עשתה סטרפטיז ונשארה במשהו שהיה עשוי מפחות בד מאשר גרב ממוצעת שלנו וקלטנו שהטרנד השנה זה התפשטות, זה אפילו נהיה נחמד. אפילו האכזבה מטאטו (מה עם איזו נשיקה קטנה בשביל החבר'ה? איך אתם רוצים שתהיה לנו מוטיבציה להלחם נגד אילו שלא רוצים שתבואו לישראל?) והמבטא המ-ז-ע-ז-ע של מיכל זוארץ באנגלית לא הצליחו להרוס את הכיף. תוסיפו לזה את העובדה שליאור נרקיס לא עשה בושות (למרות שמי היה מאמין שדווקא מהצרפתים נקבל נקודות), המרוץ המשולש המוצלח כמעט עד הסוף (אהלן קשטן) ואת העובדה שהתורכים דפקו את הבלגים, ניצחו ונתנו עוד סוג של הוכחה שיש בעולם קארמה, ותבינו למה נהנו. לשנה הבאה באנקרה הבנויה.