Fri, 07 March 2003

משחק החיים

בואו נניח את הקלפים על השולחן. אנחנו אוהבים טלנובלות. תקראו לנו נקבות, תקראו לנו רכיכות, תקראו לנו אוהדי הפועל (אתם מוזמנים אגב, אם כי אנחנו לא מתחייבים מראש כמה זמן יקח תהליך ההחלמה) – אין מה לעשות. גם גברים קשוחים שמקללים במגרשי הכדורגל את האאמ-אמ-אמא של השופט שלא מוציא אדום לאובקסיס צריכים פורקן. אחד מאיתנו (ולא נגיד מי כדי לא להרוס את הסיכוי בעבודה החדשה – מזל טוב בטיטו) יכול, גם באמצע הלילה לדקלם את קורות החיים של כל בני משפחת ביוקנן לדורותיהם. וזאת הסיבה שבגללה כל כך התרגשנו שעלתה סוף סוף
"משחק החיים" הטלנובלה החדשה של הכבלים.

"משחק החיים" (להלן מ"ה), לאילו מכם שלא ממש הבינו מה רוצים מהם בשלטי חוצות, מסתובבת סביב תאטרון הנמצא בחובות כספיים ומקווה לצאת מהם באמצעות הפקה חדשנית של רומאו ויוליה שתביים ליה, במאית צעירה ונחשבת שהיא במקרה הבת של בעלי הבית. לתפקיד הראשי בוחרת ליה את ירון, צעיר חסר נסיון משחק שהוא במקרה לגמרי (מדהים איך כל הצירופי מקרים האלו קורים דווקא בטלנובלות) הבן של אבא שלה, דבר שאף אחד משניהם כמובן לא יודע.

גם אם נתעלם מהבעתיות של השם (הלו, כאילו "משחק החיים" שלא קשור לכדורגל? מה השלב הבא? תוכנית בשם "הזלילה הגדולה" שמתעסקת בסלט חסה?) אי אפשר שלא לשים לב לעובדה שמדובר בשלב חדש באבולוציה (עכשיו, שש"ס לא בממשלה, כבר מותר להגיד שמוצא האדם מהקוף בלי להסתכן בשלילת אזרחות?) של הטלנובלות הישראליות. אחרי ש"לגעת באהבה" ו"לחיי האושר" (ולהיפך) הראו לנו שאפשר לעשות טלנובלות בעברית  מגיעה מ"ה ומוכיחה שאפשר גם לעשות את זה טוב.

זה מתחיל מהדיאולוגים, שסוף סוף נשמעים כאילו אנשים ממש מדברים אותם ולא כמו תסריט יבש שביקשו מהשחקנים להקריא, ממשיך בחיתוכים מדוייקים מלאים במבטים נוגים בסיום כל סצינה כיאה לז'אנר וממשיך בצוות השחקנים.

אחת התלונות המרכזיות כלפי "לגעת באושר" הייתה שחלק גדול מהדקות שבו בילה צוות השחקנים על המסך לווה בפנים עגמומיות מעדת "אני לא מאמין שאני מתבזה באופרת סבון". במ"ה השחקנים, במיוחד מהצד השלילי של החיים, נראים כאילו הם ממש בעניין. ניר לוי, שמשחק את בעלה של ליה, שחקן, בן זונה ודון ז'ואן בוגדני נותן תפקיד לתפארת הז'אנר (וזה אגב המקום לשאול את לוי: האם העובדה שהוספת לעצמך את השם האמצעי "נירו" היא מחווה למשפחתה של לימור?), אפרת בוימפלד, בתפקיד אחותו הביצ'ית של החבר הכי טוב של ירון - ששונא אותו בגלל שהוא גנב לו את התפקיד הראשי – עושה דמות שלידה סמדר מ"לגעת" היא נשמה טהורה וגם מתי סרי, בתפקיד אבא של ניר לוי והשותף לשעבר בתאטרון שעוד יראה לכולם מאיפה משתין הדג (אולי שמישהו כבר יגלה מאיפה דגים משתנים ויעצור את השימוש באלגוריה המטופשת הזאת) נותן הופעה מוצלחת. 

אבל למרות המחמאות לא יש למ"ה גם לא מעט מגבלות. גם כי לא בטוח שעולם התאטרון (שמעניי פחות אנשים בארץ מאשר הקולנוע – ואתם יודעים שגם שם המצב לא משהו) הוא מספיק מושך כדי להחזיק סיפור עלילתי, גם כי חסרה דמות רעה מרכזית שאפשר בקלות לשנוא (מי אמר טומי לפיד?) אבל בעיקר כי חלק מהדמויות פשוט אנמיות. לירון וויסמן, למשל, שמשחקת את ליה, היא חמודה, מקסימה וכובשת אבל יש לה בעיה מרכזית אחת  - גם עוד 3 קלטות לילדים היא לא תצליח להיות סופי צדקה. שלא לדבר על זה שהשיבוץ של דן תורן בתור מנהל התאטרון הוא אחד המופרכים שפגשנו בימי חיינו. אולי זה משהו אישי איתנו, אבל קשה לנו לראות אותו משחק מישהו שאפילו הבת שלו לא יושבת על הברזלים. למרות שזה לא באמת משנה. בהתחשב בשפה, הפלטפורמה ושעת השידור, להגיד שזה יהיה להיט זה לא ממש הימור.