Fri, 03 January 2003

יופי, גאולה

מהפכות, אם להאמין למה שלימדו אותנו בבית ספר (לפחות בימים שלא שלחו אותנו כעונש לספרייה), לא קורות ביום אחד. בדרך כלל מדובר בתהליך ארוך ומייגע (בדיחה על "חשיפה" היתה יכולה להיות כל כך מתבקשת, אבל כמה אפשר?) שרק בדיעבד אפשר להניח את האצבע על רגע המפתח שלו. הבעיה המרכזית של התיאוריה הזאת (כמו רוב הדברים שלמדנו בבית ספר) שכל קשר בינה לבין המציאות הוא מקרי ביותר. ואין שום דבר שמעיד על זה יותר מאשר הכניסה של גאולה אבן לתפקיד מנחת "יומן" (והספסול של נמני במשחק נגד חיפה).

על פניו הבחירה של אנשי "יומן" באבן נראתה קצת בעייתית. הקדנציה הקודמת של אבן ברוממה תיזכר לנצח כאחד הכשלונות הצורבים של ערוץ 1. אבן, שתמיד הייתה כשרון גדול לא הצליחה להתמודד עם הלחץ שהיה כרוך בכניסה לנעליים של חיים יבין (למרות שלא ברור אם זה קרה בגלל שהן היו גדולות או בגלל שהן היו ישנות). הביקורות טבחו (ובצדק), הקהל לא התחבר ואבן נשלחה לגלות בערב חדש. פתאום היא נשלפה מחדש כדי לאייש את תפקיד מגישת "יומן" תוכנית שממש כמו "צומת" יכולה רק להזכר בערגה בימים הגדולים של פעם.

השנים שבהם שימשה אורית לביא-נשיאל (להלן אל"ן) כמנחת "יומן" הפכו את מה שהייתה פעם ספינת הדגל של עולם הטלוויזיה לדוגית מקרטעת עם בעיות ניקוז חמורות. אל"ן היא אומנם מגישת חדשות סבירה אבל, ואין שום דרך עדינה להגיד את זה, היא סובלת ממה שמכונה בשפה המקצועית "תסמונת עמרם מצנע" (העדר כריזמה ברמות פתולוגית). התוצאה הייתה השתלטות מוחלטת של אמנון אברמוביץ על "יומן", והפיכת מהדורת החדשות המרכזית של השבוע למופע של איש אחד. בעולם של ערוץ טלוויזיוני יחיד זה אולי היה מחזיק, אבל מול הגווארדיה שמעמיד בכל שבוע "אולפן שישי" (חסר רק סיגרים, וזה יהיה מועדון חברים אנגלי למהדרין) ואפילו מול יומן הבחירות ההזוי של ערוץ 10 (שמישהו כבר יגיד לירון לונדון שתוכנית היא לא דיון בסלון פרטי אלא אמורה לדבר גם אל הצופים) זה פשוט לא מספיק.

אבן נחתה על הכסא הריק שליד אברמוביץ' ועשתה שם מהפכה של ממש. מהר מאוד התגלה שהשנים שלה מחוץ לפריים עשו לה רק טוב. היא השתפשפה, נרגעה והפכה למנחה עם אישיות, יכולת ובעיקר נוכחות. בלי פחד ובלי רגשי נחיתות היא מנהלת עם אברמוביץ דיאלוג אמיתי, לא מתביישת לעצור אותו מידי פעם ואפילו, מי ישמע, לסתור אותו שצריך. גם אילנה דיין עשתה את זה בקדנציה הקצרה שלה בערוץ 1, אבל אבל מה שיפה אצל אבן היא הדרך השקטה, האלגנטית והכל כך לא אגרסיבית. עכשיו כל מה שחסר לאבן בשביל לקבע סופית את מעמדה זה ראיון סטייל יונית לוי אצל יאיר לפיד, ואם חיים יבין היה עדיין באזור, הוא בטח היה מכריז על מהפך.