Fri, 11 July 2003

@כותרת:

תצאו בחוץ!

@רציף:

אם יש דבר אחד שאנחנו באמת טובים בו (חוץ ממציאת כינויים מעליבים לבכירים בגופי השידור השונים) זה לזהות פוטנציאלים מבוזבזים. עניין של ניסיון אישי. ולמרות שאחרי שנים של הטפות מוסר מצד אנשי מערכת החינוך (כאן, כמובן, הייתה מתבקשת בדיחה גרועה על ההישגים העלובים של תלמידי ישראל בבחינות הבינלאומיות אבל יש את לימור לבנת, אז לא צריך) נשבענו שלא נעשה לאחרים את מה שאנחנו כל כך שנאנו, אחרי שראינו את פרק פתיחת העונה של "כוכבי השכונה" אין לנו ברירה אלא להפר את ההבטחה.

לא אהבנו את העונה הראשונה של "כוכבי השכונה". זה לא שהיא הייתה זוועה מהלכת ברמות של "שחר". הקונספט של תוכנית ראיונות פיקטיביים, למרות הרתיעה הבסיסית ממנו אחרי עונה וחצי של אדיר מילר, הוא בעל פוטנציאל קומי אדיר. "כוכבי" אומנם סבלה בעונה הראשונה מחוסר יציבות שמאפיין בדרך כלל משתמשי LSD אבל היו בה לא מעט רגעים מוצלחים שהיו שווים את המאמץ והזמן (אירוע ההתרמה לציפורן החודרנית של עובדיה רץ חזק בספריית ההשאלות הביתיות שלנו). השבוע חזרו צחי ומאיר לחיינו. ואחרי שראינו את "קרניים", הסרט שפתח את העונה השניה, פתאום נהיה לנו עצוב בלב.

ולא בגלל שזה היה רע, מיינד יו. "קרניים", היה אחד הרגעים היותר מוצלחים ששודרו השנה בטלוויזיה (אם לא סופרים את "להבדיל"). לא רק בגלל שכבר הרבה זמן לא צחקנו ככה מול משהו שלא מוזכרת בו מפלגת העבודה, ולא רק בגלל שתמיד כיף לראות את יגאל שילון בפרצוף סובל (יש לנו אישו עם הבנק שאתה מפרסם, אבל זה כבר סיפור אחר) אלא בעיקר בגלל שבפעם הראשונה אחרי שנים הצליחו גרייניק ואלתרמן להוציא את צחי ומאיר משבלונות הקרטון שלהם החד-ממדיות שלהם (מי אמר ליה וירון?), לתת להם במה ראויה תוך זיקוק היכולות הקומיות שלהם.

הבעיה היחידה היא שאחרי רגעים כל כך מוצלחים, אין לנו שום רצון לחזור לפורמט הישן של "כוכבי השכונה". לתת לגרייניק ואלתרמן להיקבר באולפן יהיה בזבוז מחלט של הפוטנציאל הקומי של השניים. בערך כמו לקחת את יעקב אילון ולתת לו להגיש מהדורת חדשות בלי צופים. במיוחד עכשיו, שכבר ברור שהיא לא תחזור לעונה שלישית, חייבים לצאת בדרישה חד משמעית  - לתת לצחי ומאיר לעשות את "שוטטות".