Fri, 11 April 2003

אוכל על הבוקר

מאז החלה תקווה, בתו, להתעורר כל יום בשעות שברוב העולם המערבי נחשבות עדיין לאמצע הלילה, מוצא את עצמו אבא שמן תחת מתקפה חזיתית מצד רעייתו האהובה לקחת חלק בגידול הילדה. בהתחשב בעובדה שבמסגרת עבודתו כמות השעות שבהם הוא נמצא בבית במהלך השבוע מזכירה את כמות הצופים של ערוץ 10 (כלומר נמוכה עד לא קיימת), מתרכז העומס בסופי השבוע. במילים אחרות – פעם בשבועיים מצפים ממנו לקום עם הילדה ביום שבת בבוקר. וככה, מצא את עצמו אבא שמן בשבת האחרונה, לא לפני שתקווה הכריחה אותו לראות פעמיים את הקלטת המרעישה "בלי חיתולים" (חברים, מי שלא ראה את חני נחמיאס מסתובבת בראש חבורת ילדים ושרה "פיפי פרס, פיפי פרס, היום קיבלתי כי הצלחתי" לא ראה שמחת בית השואבה בחייו), צופה בבוקר השידורים החדש של קשת, שבמרכזו שתי תוכניות בישול: "שיעור פרטי", עם ישראל " עוד בדיחה אחת על מסיבות ואני מתפוצץ" אהרוני ו"השף המתלבש" של ג'ימי אוליבר,  שעוד לפני שידור הפרק הראשון זכתה בתואר "התוכנית עם השם שהכי לא עובר בתרגום" (כי לך תתרגם לעברית את השם "אוליבר'ס טוויסט").

"שיעור פרטי", היא אחד הקונספטים הכי מוצלחים שהסתובבו כאן בשנים האחרונות (כמו "חיים, שאול ולהפך", אבל להפך). לכל תוכנית מוזמן אורח שלומד מאהרוני איך לבשל ארוחה מההתחלה ועד הסוף. זה זז, זה עובד וזה מוצלח.

אהרוני יודע לבשל (שזה כבר יותר ממה שאפשר להגיד על רותם אבוהב ומרגול), לראות אותו עובד זאת חוויה ויש לו סבלנות של פיל אם הוא מצליח לא להתפוצץ על האורחים שלא ממש מבינים מה קורה סביבם. הבעיה היחידה היא , אם ננסח את זה בעדינות, שהוא סובל מטון דיבור שעלול לגרום אי נוחות (או כמו שהאם הקדושה הגדירה את זה: הוא נשמע כמו דלת חורקת).

ג'ימי אוליבר, לעומת זאת, נשמע כמו פאנקיסט אנגלי משנות השמונים. הוא מצחיק, הוא שולף, והוא עושה עם האוכל דברים שלא חלמנו שאפשר (לא, זה לא מה שאתם חושבים, סוטים). גם פה יש אורחים, גם פה הם משתתפים בהכנת האוכל, גם פה הם נראים כמו פליטי קרבות עירקים שעדיין נמצאים בהלם קרב. ההבדל העיקרי בין שתי התוכניות היא שבעוד אוליבר עושה הכל בכיף אהרוני נראה כאילו כל חיתוך של הסלט בזווית הלא נכונה עלול לגרום למלחמת עולם שלישית. מה שלא משנה את העובדה שגם ככה, מדובר באופציה עדיפה לשבת בבוקר, בטח שחושבים על האפשרות האחרת. למשל המטבחון.