Fri, 23 May 2003

@כותרת: ווחל

@משנה:

@רציף:

אחד הדברים המעציבים בטלוויזיה הנו שיש מעט מאוד דברים חדשים תחת השמש. אם בא מישהו עם פורמט חדשני ורענן, ובטעות הסדרה שלו הצליחה, תהיו בטוחים שתמשיכו לראות את אותו רעיון בארבע מאות סדרות עד קץ הדורות. אם איזה שהוא פורמט חדשני שורד בטעות את מטחנת הרייטינג הנוראית, מייד קמים לו יורשים. תקחו את סדרת המופת "פארקר לואיס" לדוגמא. יכול להיות שאנחנו טועים (זה קורה לנו הרבה לאחרונה), אבל היא היתה ראשונה שחצתה את הקו העדין שבין מציאות לדמיון (כמעט כמו העובדה שדליה איציק היא יו"ר האופוזיציה) – הסדרה הראשונה שבה חלומות ופחדים של הדמויות שולבו בויזואליות המדהימה לכשעצמה של הסדרה. מאז עברו הרבה מים בירקון, פארקר לואיס מתבזה ב'סטארגייט', מיס מוסו כבר לא מככבת בפנטזיות המיניות שלנו וראינו את הערבוב בין מציאות לדמיון בהרבה מאוד סדרות שונות ומשונות – אנדי ריכטר ואלי מקביל, אם למנות רק שתיים, אפילו ב"תיק סגור" המשובחת. עכשיו מגיעה לנו סדרה חדשה שכזו – "סקראבס" (כינוי לבגדי הניתוח שלובשים רופאים). לכאורה – סקראבס היא עוד קומדיית בית-חולים עם דמויות ביזאריות, כזו שאפשר לצפות בכל פרק רנדומלי ולא תרגישו שהפסדתם משהו. בין לבין משולבות בסדרה אותן פנטזיות המשקפות את העולם הפנימי של הגיבור, רופא צעיר בבית חולים לא שפוי. נשמע כמו משהו שראינו מליון פעם, נכון? אז זהו, שלא.

לוקח קצת זמן לקלוט את זה, אבל מעבר לשבלונה המשמימה, יש בסקראבס סוג מסוים של שריטה, שצריך לחכות לה בסבלנות, אבל מדי פעם, כשממש לא תצפו לה – תופיע פתאום ותגרום לכם לצחוק בקול גדול. קצת כמו עורך דין מכובד שפתאום מוריד את הגלימה השחורה ומתח אתם רואים שלבוש בחליפה של סופרמן, כולל הטייץ האדום. קחו לדוגמא את הפרק השני של הסדרה, שישודר ביום ראשון – עוד פרק סתמי על קשייו של רופא צעיר להתמודד עם חוסר יכולתו להשפיע על חיי חוליו. ראינו כבר? מיליון פעם. אבל פתאום יש סצינה עם כלב מפוחלץ שעשתה לנו זיכרונות נעימים מ"מלון ניו-המפשייר", ופתאום יש קטע בקפיטריה שגורם לנו לגחך בעונג.

בשורה התחתונה – סקראבס היא לכאורה עוד סיטקום מעדות ה"חברים" וה"אלי מקביל", אבל לפעמים, רק לפעמים, מגיח מלמטה פארקר לואיס, זקן ומריר, וגורם לכם לחייך. שווה.