Fri, 16 May 2003

בתור אנשים שקונים את רוב הבגדים שלהם במשביר מחסני אופנה (או איך שלא קוראים להם עכשיו. H&O בא מ-"הו, כמה אתה שמן!"?), ברור לנו שאנחנו לא בדיוק קהל היעד של תוכניות אופנה. מסתבר שכשאתה בוחר את הבגדים שלך לפי קריטריונים קשוחים כמו "זה מה שיש במידה" אתה לא באמת יכול לפתח גישה ביקורתית כלפי ניואנסים דקים כמו מרקם, גובה המותן ו/או התאמת צבעים. בגדים לשמנים הם תמיד בשחור, כחול, חום בהיר, או אפור. מצד שני, זה מונע מאיתנו את הצורך לעמוד מול הראי כל הבוקר ולקוות שלא עשינו איזה פדיחה נוראית שתגרום לנשותינו האהובות להסתכל עלינו בסוף היום במבט מזועזע (ששמור בדרך כלל רק לרגעים שבהם אנחנו מביאים את התלוש הביתה בסוף החודש) ולהגיד בקול חנוק "אני מקווה שלא באמת לבשת את זה כל היום". אני? מה פתאום? הגעתי הביתה אחרי העבודה והחלפתי בגדים.

לשרון חזיז, לעומת זאת, אין כזה מזל. היא חיננית, רהוטה, ואפילו יודעת לרקוד בצורה סבירה. למעשה, אם הייתה עושה תוכנית יציאות, או טוק שואו קטן על בילויים זה אפילו היה יכול להיות חביב. הבעיה היא שחזיז עלתה השבוע עם תוכנית אופנה, וזה חברים, גם אנחנו ראינו, לא ממש צד חזק אצלה. או כמו שהגדירה את זה אחת מבנות זוגנו – "מדהים שתוכנית על אופנה מגישה מישהי שלא יודעת להתלבש".

"משהו ללבוש", התוכנית החדשה של חזיז בערוץ 2, היא דוגמא מצוינת לאיך לקחת נושא מצוין ולתקוף אותו מהכיוון הלא נכון. בתוכנית הראשונה – ותסלחו לנו שהביקורת מתבססת על תוכנית אחת, יש גבול לכמות הסבל שאנחנו מוכנים לעבור כל שבוע וקבוצות הכדורגל שלנו דואגות לנו לאחרונה – היא הסתובבה בסטודיו של רקדניות בטן ובחנה את האופנה שלהן. אין לנו שום דבר נגד רקדניות בטן, או נגד מה שהן לובשות (נהפוך הוא) פשוט נראה לנו שערוץ 2 במעמדו, יכול לפנות לקהל אוכלוסיה קצת יותר רחב (כן, עוד בדיחת שמנים) מארבע וחצי הנשים (ושני אוהדי הפועל) שהתחום הזה מדבר עליהן. הדבר היחיד שהיה יותר ביזארי מזה היה האייטם ההו-כה-מגניב על אופנת רקדני הברייקדנס. שרוני מותק, גם "מודרן טוקינג" חזרו עכשיו להסתובב יחד, אבל זה לא עושה אותם אופנתיים או מעניינים. והם אחראים ליצירות מופת כמו "בראדר לואי"! וככה זה נמשך. חזיז טיילה בשוק הפשפשים (מדהים, לא ראינו שם שום דבר חדש), מדדה והורידה יותר מידי שמלות (כפרה, בשביל לראות דלת סגורה של חדר הלבשה אנחנו לא באמת צריכים אותך), החליטה ששחור זה צבע חם (רק במכוניות, נשמה, רק במכוניות), רקדה סלסה עם מישהו שניסה להראות כמו מאהב לטיני (ודגש על ניסה), עשתה קטע "משעשע" עם יהודה לוי (תגידו, זה רק אנחנו או שהוא באופן רשמי הפך ל"בנחמין לילידים"?) וניסתה – בהצלחה מפוקפקת למדי, לשלב באופן סביר בתסריט את אבא שלה. אנחנו יודעים שזה לא נשמע אמין, אבל אף פעם לא התגעגעו כל כך לאורנה דץ.