Fri, 01 August 2003

המופע המרכזי

באמת שרצינו להתחיל אחרת. שבועיים של שמש אין סופית וחופי רחצה מדהימים הפכו את השמן המכביסט לאדם חדש. יש משהו באיים וולקנים (ובעובדה שרוב הבחורות שמסתובבות שם בביקיני בלי חלק עליון) שמוציאים ממך את כל הרוע וגורמים לך להאמין מחדש בטבע האדם. בלי מחנאות ובלי זכות השתיקה. ביום חמישי שעבר, מיד איך שנגעו גלגלי המטוס בבן גוריון (את החשבון עם אל על בקשר לסרטים המחורבנים נסגור בהזדמנות אחרת) הוא הבטיח לעצמו להיות מעכשיו אדם טוב יותר. אבל אז התיישבנו לראות את "המופע המרכזי" ומשם הכל כבר התקלקל. השמן הבית"רי, לעומת זאת בילה את השבועיים האחרונים בשיפוצים של דירתו החדשה, ככה שאתם יכולים לתאר לעצמכם באיזה מצב רוח הוא התחיל.

להגיד על "המופע המרכזי" שהיא תוכנית גרועה יהיה עוול חמור ופגיעה קשה בתוכניות גרועות באמת (מי אמר "קחי אותי שרון?"). למעשה, לאורך חלקים ארוכים במהלך האירוע (בלוחות המשדרים כתוב שהאורך של "המופע המרכזי" הוא שעה – משום מה לנו זה נראה כמו שלושה וחצי ימים) היה נדמה כאילו מדובר בניסוי חדשני שבו ניסו בערוץ 2 לגלות איך אפשר למלא את הזמן שבין הפרסומות בצורה הכי לא מעניינת שיש. לאור התוצאה, ברור שהניסוי הוכרז כהצלחה מסחררת.

"המופע המרכזי", אם נחזור לעניין שלשמו התכנסנו, הוא אוסף המערכונים הכי פתטיים / ילדותיים / לעוסים (היינו אומרים למחוק את המיותר אבל אין) שנתקלנו בהם מאז מסיבת סיום השנה שלנו בכיתה ה' (שהייתה מבוססת על הקומבינציה של "שירי רחוב, חלק ג'" ו"מקראות ישראל חדשות ב'" וגם נראתה ככה). בלי טיפה מקוריות, בלי טיפה נשכנות ובלי אף בדיחה מצחיקה. אולי במקום לקרוא לזה "המופע המרכזי" היה צריך לקרוא לזה "ספיישל ערוץ הילדים". אלוהים יודע שילדים הם היחידים שמסוגלים לצחוק מהומור גרוע שכזה.

אבל אם אתם חושבים שהתוכנית גרועה, זה כלום לעומת המשתתפים. הצוות שאסף העורך הראשי גורי אלפי (אח שלנו, יש לנו רעיון. אתה תחזור לאסי ואנחנו נשכח את המעורבות שלך בביזיון הזה) הוא ללא ספק המקבץ הכי גדול של קומיקאים לא מוצלחים שהתכנסו באולפן אחד מאז הופסקו תוכניות הקאלט של אבשלום קור ויחיאל ספרא. חוץ מרותם אבוהב, שאפילו אם היא תקריא את היומנים של אנה פרנק תצליח להצחיק אותנו, מדובר בחבורת אנשים שכל קשר בינם לבין המושג "קומדיה" הוא מקרי ביותר (בערך, אגב, כמו הקשר בין שיפוצניקים ועמידה בזמנים). אודי ואביעד, למשל,  הם חיקוי עלוב ולא מוצלח של אסי וגורי,ושלישית פרוזאק הם חיקוי לא מוצלח במיוחד לחבורות סטנדאפ שהן בעצמן חיקוי דהוי של פליטי פלטפוס. הדבר היחידי הטוב שאפשר להגיד עליהם שהם עדיין עדיפים פי מליון על תופעת הטבע הקרויה מיקי "חשיפת יתר" גבע.

כבר שנים שלא היה כאן מישהו (מלבד אסף אשתר) שהצליח להתברג לכל כך הרבה ערוצי שידור במסווה של בדרן למרות שאין לו שום יכולת לספר בדיחה מצחיקה. שלא לדבר על העובדה שכל החיקויים שלו, גם אילו שהוא עושה לא רע, גורמים לך להתגעגע לאבנר דן. לא ברור לנו מתי ובעיקר למה הפך גבע ליקיר אומת הסטנדאפ ולכוכב בידור ברמות צביקה פיקיות. מה שכן ברור לנו לחלוטין הוא שמדובר בתופעה שמסכנת של שלום החברה בישראל. אנחנו יכולים לראות איך מדינת ישראל יכולה להתקיים עם השטחים או בלעדיהם, עם ערוץ 10 או בלעדיו, עם שרות אוטובוסים לירושלים או בלי (בשבועיים שלא היינו כאן כולם עולים לרגל לבירה אז אנחנו מניחים שיש איזה עיצומים באגד או משהו כזה). קשה לנו לראות איך נצליח לשרוד את הקשיים שעומדים לפנינו כל עוד גבע הוא המצחיקן הלאומי.

בשורה התחתונה – "המופע המרכזי" הוא חתיכת סחוס שתקועה בלוח השידורים של יום שישי בערב, ולראשונה לא גורמת לנו להצטער שאנחנו מכלים את ערבי השישי שלנו בארוחות משפחתיות. אפילו על זה היינו מוכנים לסלוח, באמת. אבל לגרום לנו להתגעגע לאדיר מילר?