Fri, 07 February 2003

@כותרת:

מטולה, האם שומעת

@ביניים:

@רציף:

אם יש דבר אחד שלמדנו מהסדרה "כנפיים" (למדנו כמה, אבל רובם קשורים למה עושים פרחי טיס עם מטאטאים בשעות הפנאי) זה שלא משנה כמה סדרה מופרכת, ברגע שתוסיפו לה קמצוץ ציונות, מיד היא תקבל רייטינג מטורף. כנראה שזה היה הרעיון שמאחורי הפקת "קרב בדרך ירושלים 1948 – יומן מלחמה" (זה השם במקור, אנחנו נשבעים).

הסדרה, בת שלושה פרקים מספרת את סיפורה של מחלקה דמיונית בפלמ"ח אשר מקבלת פקודה לכבוש בית בראס חרטטה או משהו כזה. המחלקה מחזיקה את הבית, עד סוף הסדרה.

בלי לגלות יותר מדי דברים מהעלילה (זכר תגובות הנאצה מצד אוהדי "באפי" עדיין חורך את האי-מייל שלנו), נאמר רק שהסדרה מצייתת היטב לז'אנר סרטי האימה – כל מי שמתגעגע הביתה, או נזכר במישהי/משהו שהוא אוהב – ימות בסצינה הבאה.

אבל קרב בדרך לירושלים וגו' הוא לא סרט אימה. למעשה, לא ממש ברור לנו מה הוא כן. יש לו רגעים טובים (במיוחד פרק הסיום) שהיו יכולים לזכות אותו במחמאה מהסוג "אחים לנשק – גרסת הפלמ"ח", אבל יש בו כל כך הרבה בעיות שלפעמים מתחשק לנפץ את המסך.

זה מתחיל ב"מספר" של הסידרה, שמקריא טקסט דביק משהו בתחילת הסדרה. משהו על קרבות מרים וקום המדינה. היינו עוזבים את זה בשקט, אם הטקסט הזה לא היה חוזר על עצמו ארבעים פעם במהלך שלושת הפרקים. "בתור מוטיב חוזר זה מוטיב די עלוב" העיר בצדק ס', ידיד קרוב שצפה איתנו בסדרה. זה ממשיך בדיאלוגים מופרכים מזן "אני רק רוצה שהמחלקה תקבל אותי. אתה מבין – הייתי ילד חוץ בקיבוץ, ואף פעם לא הרגשתי שייך" (כן, תחושת הבחילה שיש לכם עכשיו אינה מקרית), ומסתיים בנסיון הכה מאולץ לדחוף לתוך סדרה של שלושה פרקים את כל הדילמות שמלמדים בבית הספר למנהיגות במסגרת בה"ד 1 – יחס לשבויים במלחמה, הפקרת פצועים בשטח וכיוצא בזה.

עוד הערה קטנה לסיום – אחד מחברי המערכת בה אנחנו עובדים משחק בסרט. כמובן שישבנו דרוכים לראות את תפארת משחקו. מה לעשות שפסגת הקריירה שלו מסתכמת במשפט האלמותי – "אני לא רואה כלום, איבדתי את המשקפיים!". ניחא.

לסיכום – הסדרה הזאת, עם השם הבלתי אפשרי, היא לא סדרה. זה לא יפריע לה לגרוף רייטינג מטורף, ולעשות סבב בקרב כל קורס צה"לי בעשר השנים הקרובות.