Fri, 02 May 2003

זהו, עכשיו זה רשמי. אל תתנו לגשם והרוח בחוץ להטעות אתכם. אפשר להעלות את המעילים ואת שמיכות הפוך לבויידם, להוציא מהאפסון את כפכפי הים והסנדלים התנכיות (וזה הזמן להזכיר לחברינו ועמיתנו אנשי הזרם הציוני דתי – גרביים זה ממש לא אין השנה) ולהתחיל להתאמן במטקות. צביקה הדר חזר אתמול לעונה חדשה של "לא נפסיק לשיר", וזה, במקרה וביליתם את השנים האחרונות במזרח הרחוק (תתחדשו על המסכות הלבנות, אגב), האישור הרשמי שהתחיל הקיץ.

הדר, שבשנים האחרונות הפך למרענן הרשמי של הקיץ הישראלי (עכשיו, אחרי שהאמריקאים גמרו לטפל בפושעי המלחמה בעירק, יש סיכוי שהם יעשו משהו בקשר לחמסינים בישראל?), רקח השנה נוסחה חדשנית (איינשטיין כבר אמר שהכל יחסי) שמשלבת בין שני הדברים שישראלים הכי רוצים (חוץ מלדפוק את מס הכנסה): לשיר בציבור ולהיות כוכבים. לתוך התבנית שכל כך הצליחה בשנה שעברה (רייטינג גבוה, חלטורות לועדי עובדים – מה אפשר לבקש יותר?) הוא הכניס, כמו שמקובל בימינו, אלמנט ריאליטי טי.וי. – כל המשתתפים עברו מבחני שירה והם מתחרים בינהם על הפרס הגדול שיוענק בסוף העונה – הפקת תקליט שדרים וקליפ למנצח. וכדי שאף אחד לא יגיד שערוץ 2 לא נדיב, יש גם מכונית.

הפרקים הראשונים של העונה, שהם מעין סרט תיעודי את מבחני המיון הראשוניים, הם מה שבוודאי יקרא בספרות המקצועית "מבט נוקב על החברה הישראלית". המצב הכלכלי על הפנים, תהליך השלום הוא מושג אבסטרקטי, מכבי תל אביב לא הגיע לפיינל פור – אבל מה שמעניין את המוני בית ישראל זה לשיר בטלוויזיה. גם אם אין להם שום יכולת לשיר שני תווים ברצף או שהם נשמעים כמו קרפדות בעונת היחום. תוסיפו לזה את מתי כספי, שגם בלי לדבר הוא אחד האנשים הכי מצחיקים בכולם, ואת קטעי הקישור של הדר, שמנסה להיות רציני אבל נשמע בעיקר כמו פארודיה על אילנה דיין, ותקבלו

התוצאה שמתקבלת, אם מתעלמים מבעיות קונספטואליות בסיסיות – זאת לא באמת תחרות שירה. זה המשחק הרגיל של "לא רוצים לשיר" שדורש מהמתמודדים לזהות שירים ישראלים ולכן המנצח בסוף העונה יהיה לא מי שישיר הכי טוב, אלא מי שישיר הכי הטוב מבין אילו שיודעים לזהות שירים – ואם מתעלמים מהעובדה שגם העונה ממשיכים אנשי הקומדי סטור לקבל תפקידים שלא תורמים כלום לאווירה הכללית (כן מר אשתר, אנחנו מדברים עליך, למרות שגם איתי שגב לא בדיוק עוזר), היא בדיוק מה שאנחנו מצפים מהקיץ. קליל, חינני ומשעשע. ממש כמו דני רופ, אבל לא.