:: איפה השיבר? ::

יוקטה, מרכז עזריאלי קומה ב', 03-6081100.

עיתונאות חוקרת במיטבה היא לא עסק לחלשי הלבב ולמרעידי הברכיים. עיתונאות חוקרת אמיתי מיועדת לגברים ונשים בעלי אופי יצוק מפלדה, עצבים של נחושת וקיבה מבטון (או להפך). אנחנו לא שייכים לקבוצה המובחרת הזו -  אנשים שיכולים יום אחד לכתוב על 'רדיוהד' בסינרמה ובערב אחרי כבר להיות בקמפ-דייויד ולהריץ צחוקים עם אבו-עלא. אותנו שולחים לקניון עזריאלי, ועוד בשבת. כנראה פחדו שאם נבוא באמצע השבוע, נפחיד את הילדים.

דבר ראשון אנחנו רוצים להגיד משהו על החנייה – "מוס", האל-קמינו הנאמן שלנו, מאוד מתקשה שם בסיבובים הצרים (תפוח ההגה כבר לא מה שהיה, מה שזה לא אומר). שלא לדבר על זה שמרגע שמשלמים יש בדיוק 15 דקות לצאת. קחו 12 דקות למצוא איפה חניתם (קומה מינוס 2, אזור 19, צבע ורוד עתיק) תוסיפו שמונה דקות לשכנע את "מוס" להתניע, ותבינו שאנחנו בבעיה.

קצת מבאס ב"עזריאלי" בשבת. רוב המקומות סגורים על סוגר ובריח, ולא מדובר במטאפורה. מצד שני, כנראה שזה הזמן היחיד שאפשר להסתובב שם בלי להידרס על ידי נחיל תיירים שממלאים את מצוות העלייה לרגל ל"יטבתה בעיר" (למה, בשם אלוהים?! למה?). מבין המקומות הפתוחים ("אפרופו" הנצחי, שלוש רשתות ההמבורגר המובילות, "למון גראס", הקרפים של הנרי והבר היפני) הלכנו על הבר היפני ("יוקטה", אם זה משנה לכם). קסמה לנו האופציה לכרסם סושי תוך כדי צפייה מרוכזת בבנייני הקרייה (הערה לרס"ר – הש.ג. בבניין של אמ"ן מחקר ישן בשמירה. לטיפולך נודה).

בשבילנו, למרות ההעדרות התמוהה של פרות מתות באוכל, לאכול סושי זה כמו בשביל מוסכניק לתקן ב.מ.וו Z3 – רגע קטן של אושר בים הסקודות של החיים. הלכנו על הקומבינציות – סופר (69 ש"ח) ומיקס (75 ש"ח). הצ'ופר המשמעותי הוא שמכינים את הסושי מול העיניים שלכם, וזה תמיד, כמאמר המשורר, עושה לי טוב לראות טבח יפני חותך מקרל דרך דמעה שקופה. הדגים עצמם, ובמיוחד הסלמון, היו טריים וטובים. דג הבס היה קצת עייף (נראה אותכם שוחים מיפן עד לרמת-גן), היה קלמארי אחלה, ואפילו ראינו על הדלפק זרועות תמנון (פלאש-בק מטורף לאחת האקסיות שלנו). האורז היה דביק כמו אמנון לוי, וכבד כמו קובי מידן. אבל בסך הכל – בשביל פאסט-פוד היה ממש מעולה.

קינחנו בגלידה מד"ר לק (גברים אמיתיים אוכלים שוקולד תפוז) ורצינו לעזוב, כשהתחילה הדרמה, שלימים נודעה בכינוי "השטפון הגדול של קניון עזריאלי". חצי מטר מאיתנו פרץ לפתע הספרינקלר (מתז?) מעל "מאפיית הטאבון" בזרם מים אדיר שלא היה מבייש שבדי אחרי לילה של 15 בירות. תוך דקות ספורות הוצפה מרבית קומת האוכל במים עכורים במיוחד (אנחנו לא רוצים לדעת למה). עשרות אנשי אבטחה, אחזקה וניהול מיהרו למקום עטויים במכשירי קשר, טלפונים, ועניבות, ועשו את מה שאנשי אבטחה ישראלים יודעים לעשות יותר טוב מהכל – ליצור קשר עם אנשים אחרים ולשאול מה לעשות. במהלך חצי השעה בה הספרינקלר שפך מספיק מים בשביל למלא את האיילון, קיבלנו תמצית מזוקקת של מדינתנו הקטנה – קניון מפואר, ממוזג, מרשים – אבל אף אחד לא יודע איפה השיבר. באיזה שהוא שלב הגיע איש אחזקה טרוד עם עגלת שאיבה קטנה, והצליח לשאוב בערך שלוש טיפות בדקה. לבסוף – מצאו את הג'ינג'י עם המפתח, וזרם המים נפסק.

שורה תחתונה – מי שלא ראה את הסרט המבריק "Mallrats" לא יצליח להבין איזו חדווה גורם לנו פוד-קורט מוגדר כהלכתו. יש הרבה מבחר (רק לא בשבת) ואנשים משוטטים הלוך חזור בלי סיבה ברורה. ובכל זאת, בשנה הבאה בניו-ישראל (אפשר להמליץ על מדגסקר?).

הערה לסיום – מזה שנים שאנו נוהגים לסיים לילות של מסיבות חשק (יש אורגיות בתל-אביב, פשוט לא מזמינים אותכם) ב"דיקסי", לארוחה שחיתות לילית של סטייק אנ' אגס. בשבוע שעבר הגענו לשם כמנהגנו ולתדהמתנו נאמר לנו שאנחנו לא יכולים להיכנס כי "אנחנו לא מכניסים אנשים עם כפכפים". ועל זה נאמר – לא נשכח ולא נסלח (מה קרה? רק לבניזרי מותר?). אם אתם רוצים להמשיך לאכול ב"דיקסי" – שיהיה לכם בסבבה. אנחנו ניקח את הכפכפים שלנו למקום אחר.