Sun, 07 September 2003

@כותרת:

סופשבוע פרוע

@רציף:

תרשו לנו להמר שרק צופי ספורט הארד-קור אמיתיים (מה שמכונה אצלנו "הקומץ"), כאלו שיראו אפילו את אליפות אסיה בקרלינג (כן, יש ספורט כזה) הצליחו לצלוח את שלושת המשחקים נבחרות ישראל בכדורסל ובכדורגל ששודרו בסף השבוע. ההימור הפרוע הזה (כמעט כמו האישיות של עמית הורסקי) מתבסס על שני נתונים מרכזיים: הראשון -  המשחקים של נבחרת הכדורסל היו כל כך עלובים ומשעממים עד שאפשר היה לחוש דרך מסך הטלוויזיה איך השחקנים, הצופים, ויותר מכולם, צוות השידור, ניב רסקין וצביקה שרף (המצויינים, דרך, אגב, במיוחד כשחושבים על זה שהם ישבו באולפן והיו תלויים בחסדיו של במאי שוודי סהרורי) מעבירים את זמנם בתקווה, ספק תחינה, שהשופטים יעשו מעשה וישרקו לסיום המשחק (וכן, אנחנו יודעים שזה לא עובד ככה בכדורסל, אבל גם נבחרת ישראל לא).

השני – נבחרת כדורגל שמציגה יכולת בזיונית שכזאת באחד מהרגעים הכי חשובים שלה פשוט לא מסוגלת להתמודד עם ההיצע הטלווזיוני המשובח ששודר בערוצים האחרים.

תוסיפו לזה את השידור של ערוץ "כן, מיכל זוארץ היא מנחה ראויה" אחד, שהצליח תוך 10 דקות להזכיר לכל מי ששכח במהלך הפגרה את מוראות (או שמא מאורעות) "ראשון בשער". שתי דקות לתוך שידור הצליח בוני גיזנצבורג להביך את עצמו פעמיים (שזה, חייבים לציין, עדיין נחשב ליום מוצלח שלו), להגיד שגרנט עולה למגרש עם הרכב של 6 שחקנים ואז להקריא בבטחון גדול את שאר המשחקים של נבחרת ישראל, אבל לטעון שאילו המשחקים שנשארו לסלובניה. אמנם ניר לוין הרשה לעצמו לשתי שניות למתוח ביקורת (רק לא על המאמן, חס וחלילה), אבל ההפסד היה כל כך צפוי מראש (כמעט כמו החילוף של גרנט בדקה 75), שבסוף השבוע הזה, המתח היחידי בטלוויזייה שלנו הייתה השאלה במי תבחר שרון?