:: דרכו של הלוחם ::

בראשית ברא אלוהים את לבנון. לא, לא המדינה, הטלוויזיה. לפני לבנון הסתפקנו בערוץ הראשון, וב"ירדן 2". ואז הגיעה לבנון. ליתר דיוק – מידל איסט טלוויז'ן. יש אנשים שזוכרים מלבנון את 'סופר-בוק', את 'מקגייוור' וכל מיני שטויות כאלה. אנחנו לעומת זאת, זוכרים מלבנון רק דבר אחד – רסלינג (מה חשבתם? "מועדון 700"?). ככה בילינו את ילדותנו העגמומית. בצפייה בקרי ואן-אריק והחברה (ובמשחקי מחשב, כמובן. מה חשבתם? שיצאנו החוצה לשחק בכדור?). היינו ילדים אז, תמימים ורכים בשנים. באמת האמנו שזה אמיתי כל הרסלינג הזה, כולל ה-'איירון קלו' של משפחת ואן-אריק.

פתאום, בלי שהיינו מוכנים, הבנו שני דברים, הראשון - כל הרסלינג הזה זה זיוף. השני – בנות לא ממש בעניין של בחורים מועשרים-רוחבית. עד היום לא ברור לנו איזו מהתובנות האלה יותר חירבה לנו את החיים. אצל ילדים אמריקאים יש את הקטע של לגלות שאין סנטה קלאוס. מכיוון שבארצנו אין סנטה קלאוס (קמצנות גרידא, אם אתם שואלים אותנו. מה, לא יכלו להמציא את המקובל רבי קלאוסלסי שמביא מתנות? קמצנים), זה כנראה השוק המרכזי של ילדותנו. הייתכן וברט הארט מזייף?

השנים עברו, אנחנו עדיין המשכנו לראות רסלינג (כבר קראו לזה WCW ו- WWF) אבל כבר ידענו שהאלק הוגן לא באמת כזה כלי (גם הבנו שיורם גאון לא באמת השתתף במבצע אנטבה). ואז הגיע הבושידו. הבושידו שודר בערוץ הספורט והחזיר לנו את האמון באמנויות לחימה אמיתיים. גיבורים כמו אולברייט (ראה מסגרת), טקאדה, וקיושי טאמורה, ספגו שם מכות שגרמו לנו להתכווץ.

בואו נעשה קצת סדר בבלגן. "בושידו" ביפנית הנו מושג הבא לסמל את קוד ההתנהגות היאה ללוחם (קצת כמו הקוד האתי של צה"ל, רק בלי פרופ' אסא כשר). הקוד גובש לראשונה באזור המאה ה- 16, נועד לסמוראים גיבורים והושפע רבות מקונפוציוס ומתורת הזן (רוצים הסבר לתורת הזן על רגל אחת? נניח שיש לכם המבורגר 220 גרם. יש כאלה שיגידו – היי, יש גם אחד בגודל 330 גרם, בעסה. יש כאלה שיגידו – היי, יש גם 110 גרם, בעסה. חכמי הזן יגידו – יש המבורגר. נשמע טפשי? זה הרבה יותר חכם ממה שאתם חושבים. כל דבר שקשור להמבורגר הוא יותר חכם ממה שאתם חושבים). הרעיון המרכזי הוא שילוב של חמלה, חובה, ציות, ושימוש דוגמה מוסרית נאותה למעמדות הנחותים (נגיד, אתם ואנחנו).

אז מה הקשר בין המושג 'בושידו' לשידורי ה'בושידו' שהיו בערוץ 5? שום דבר בדיוק. לפני שנסביר מה בדיוק ראינו בערוץ 5 אי שם בשנת 1995 (ובשידורים חוזרים אינסופיים עד היום, למעשה), נסביר קצת על החוקים.

הבושידו שראינו הוא תרכובת מעניינת של כמה אומנויות לחימה שונות. מצד אחד – אגרוף תאילנדי (מו-טאי) שאחראי לכל הבעיטות והברכיות שטקאדה כל כך הפליא בהן. מצד שני, יש לנו הטלות (סופלקס) הלקוחות היישר מהרסלינג האמריקאי המוכר, ולבסוף – הלוחמה על הקרקע, כל האחיזות והריתוקים שיותר מכל מזכירים את ההיאבקות בסגנון יווני-רומי קלאסי (רק בלי תנוחת הפרטר שזוהיר בהלול כל כך אוהב לשדר. הי! יצא לנו חרוז! אם רק היינו מקבלים על זה יותר כסף). כוכבים שונים היו מתמחים באלמנטים שונים של הקרבות – טאמורה היה המומחה מספר אחד בעבודת הקרקע (כלומר זה שיכול במשך שעות למתוח לכם איברים בזוויות שאלוהים לא התכוון), יוג'י אנג'ו, טמאזאקי וכמובן טקאדה היו מומחי הבעיטות ואולברייט יקירנו התמחה בהטלות אימתניות. אי אפשר שלא לציין את נקאנה, שהיה טוב בדבר אחד – לסבול. היו מעטים שיכלו לעמוד בכזו כמות של מכות וסבל כמו נקאנה, ובעולם הבושידו (כמו גם בעולם הזוגיות) זה לא דבר שאפשר לזלזל בו בכלל.

כל משתתף היה מתחיל עם חמש-עשרה נקודות, ואם הוא חטף מכה רצינית, או הופל – ירדו לו נקודות. כאשר מישהו מגיע לאפס נקודות או נכנע – הקרב נגמר. יש גם הגבלת זמן על הקרבות, שנעה בין שלושים לחמישים דקות. מעשית – כמעט אף פעם לא מגיעים להגבלת הזמן. יש גבול לכמה אפשר לסבול (אולי בעצם לא, אנשים עדיין רואים ליגה איטלקית עם אבי רצון).

אי אפשר שלא להתייחס לחוק לא כתוב אחר - אם יפני היה נלחם נגד יפני, והקרב עלול להיסגר תוך שתי שניות, אז בפעם הראשונה, הוא יוותר לו. בפעם השנייה – מי שיצליח לגבור, זה ייגמר.

אבל – אם זה יפני נגד מישהו לא יפני – אין רחמים, ואין כלום. לפי העקרונות היפניים, זה הכל מסתדר.

עכשיו למה שראינו (ועדיין רואים) בשידורי ה'בושידו' שראינו בערוץ 5 הם שידורי רסלינג של איגוד הנקרא UWF (Universal Wrestling Federation). הארגון נוסד בשנת 1984, ובניגוד למה שאתם חושבים – מדובר היה בקרבות מבוימים. כן, כן. בתעשיית הרסלינג עושים הבחנה בין קרבות ‘shoot’, לקרבות ‘work’. הראשונים הנם קרבות אמיתיים, בהם הטלוויזיה רק מצלמת, והאחרונים – הם מה שאתם מכירים מהטלוויזיה. אז החדשות הרעות הם – הקרבות של ה- UWF היו קרבות shoot, עם הבדל אחד – המכות היו אמיתיות. מה זה אומר? שבניגוד ל- WWF בהן גם המכות מזויפות, כאן חוטפים מכות אמיתיות, אבל תוצאות הקרבות נקבעות מראש. שוד ושבר!

כמה חודשים אחרי הקמתו הצטרף לארגון לא אחר מאשר טקאדה המיתולוגי (השם הפרטי שלו הוא נובוהיקו, מה שגורם לנו לתהות איך אמא שלו קראה לו הביתה לאכול, אם בכלל), שניסה לגרור את כל הסיפור לקרבות קצת יותר אמיתיים, וקצת פחות מבוימים, כל זה היה באמת נחמד, עד שבאמצע קרב ב- 1985 אקירה מאידה בעט למישהו, איך נאמר, בתכשיטי המשפחה ("מאז שמישהו בעט לי בתכשיטי המשפחה, אני לא לוקח שום סיכון. מהיום הם בכספת סולתם סייף-פלייס!") וכל הסיפור די גי'עג'ע בשנים הקרובות.

באפריל 1988 החליט טקאדה לקחת את העניינים לידיים, והקים את ה- UWF החדש (קצת כמו שקל חדש, רק עם מכות). גם זה לא החזיק יותר מדי מעמד, וב- 1991 פורק לכל רוח. מתחיל להישמע לכם כמו 'שושלת'? חכו, חכו. אנחנו רק מתחילים.

טקאדה הפעלתן לא מתייאש, ומקים את ה- UWFi (Union of Wrestling Forces International). ה- UWFi הוא הוא מה שאנחנו ראינו בטלוויזיה תחת השם בושידו. החדשות הרעות הן שגם בו המכות היו אמיתיות, אבל התוצאות – לא כל כך. השיא היה כשטקאדה זכה באליפות של הארגון אותו הוא ניהל. כל מיני דמויות מרכזיות בתחום אומנויות הלחימה החלו לכחכח בגרונן באי-נוחות (לנו זה קורה כל פעם שאבי רצון מפרשן משחק של הליגה האיטלקית), טקאדה וויתר על התואר, וכל הסיפור די גווע. עד היום יש לא מעט ארגונים שעושים קרבות 'בושידו' עם משהו כמו 60% בימוי, ו- 40% מכות כואבות ממש. איך שאנחנו רואים את זה, עם כאלה מכות – גם ארבעים אחוז כואב אש.

כמובן שיש גם נקודה ישראלית לכל הסיפור הזה, והוא שבי עוזיאל, האיש והאגדה שפירשן את הבושידו בארץ. ערכנו איתו שיחת נוסטלגיה קצרה:

שבי, איך קרה שנהיית פרשננו לענייני מכות?

האמת היא, שזה היה די במקרה. באותה תקופה ICP היה חלק מערוץ הספורט. אני הייתי System Administrator (מנהל רשת) ב- ICP, ובאחד הלילות שלא היה לי שום דבר יותר טוב לעשות, פתאום יצא לי לראות מן תוכנית כזאת, ואני אומר לעצמי – "מה זה? מכות! כמו שצריך. כמו שאצלנו בשכונה", דיברתי עם הבן-אדם שפרשן דברים כאלה בערוץ הספורט, שאלתי אותו "מה זה?" הוא אמר לי "תראה, נתנו לי לראות פרק אחד פרומו של זה, אני לא מבין בזה כלום, ראיתי את זה וכמעט הקאתי". הלכתי למה שנקרא 'קברניטי ערוץ הספורט', אמרתי להם – "מה קורה?" שאלו אותי אם אני רוצה לפרשן, אמרתי כן. עכשיו יש לי רקע של די הרבה שנים באומנויות לחימה שונות, ואתה יודע – אתה עושה תוכנית אחת, שתיים, עד שאתה מתחיל לקלוט כל אחד מה קורה איתו.

אתה מודע לזה שאולברייט מת?

כן, אני יודע. מה שיותר מפחיד זה שהוא בגילי. מצד שני – עם האורח חיים שלו, אני לא ממש מתפלא. לבן-אדם היו שלושה מוטות פלטינה בגוף, אחד בכתף, אחד בעקב ועוד איזה אחד איפושהוא. לא נעים.

אנחנו מוכרחים לשאול אותך את שאלת השאלות. בושידו – אמיתי או מזויף?

האמת – התשובה מורכבת. זה הולך ככה – כדי להימנע מפגיעות קשות של המתחרים, והיו גם ככה כמה פציעות רציניות, אז כדאי להימנע מאחוז גבוה של פציעות רציניות, עשו כל מיני חוקים שיאפשרו למתחרים להשתתף בטורנמנט בערך פעם בחודש, אז עשו כל מיני חוקים בשביל להגביל פציעות.

שיקול נוסף היה שהחברה בבושידו לא יכלו להרשות לעצמם שמתוך עשרה קרבות מתוכננים בערב, חמישה ייגמרו תוך שתי שניות, מה שיכול לקרות, כן? אז השתדלו שזה לא יקרה.

מה אתה אומר על הטענה שהמכות היו אמיתיות אבל תוצאות הקרבות נקבעו מראש?

לא. ממש לא. לפחות בוא נגיד ככה – אני לא ראיתי שום סימן לזה שהקרבות נקבעו מראש. יש אנשים כמו, לדוגמא, יעל ארד, שיגידו "מה, זה מכור, הוא מושך אותו", וזה. אבל יעל ארד, עם כל הכבוד לה, באה מרקע של ג'ודו, אם מישהו מנסה להפיל אותך – אתה מתנגד. מצד שני אם תשאל מישהו שבא מרקע של אומנות לחימה אחרת – הוא יגיד לך שאם מישהו מנסה להפיל אותך, תקבל את ההפלה, ותצא ממנה עם משהו אחר. וכרגיל כל הפנאטים והטהורים למיניהם לא סובלים את העירוב הזה.

זה לא נראה לך תמוה שטקאדה, שהיה הבעלים של UWFi זכה בתואר?

הוא היה הבעלים כי הוא מגיע ממשפחה עשירה, ומישהו היה צריך לשים הרבה כסף בהתחלה בשביל זה, אבל תכל'ס כל החבר'ה היו שותפים בסיפור הזה. למעשה, הם פירקו את הסידרה משיקול אחד פשוט – שיקולי מס. הם הבינו שבתור אינדיבידואלים, או בתור קבוצות קטנות, הם יכולים להופיע ביותר זירות, ולהספיק יותר קרבות מאשר כארגון. השחיקה במקצוע מאוד גדולהף ויש מעט מאוד אנשים שממשיכים להיות מתאבקים פעילים וטובים אחרי גיל 35, והם רוצים להספיק לעשות כמה שיותר כסף עד אז. אז הם גילו שיותר טוב להם לחוד – ופירקו את החבילה.

אתה זוכר קצת את ההיסטריה שהיתה סביב הבושידו?

בטח, הם היו פה ב- 1995 והיתה היסטריה גדולה. ילדים היו עושים הטלות אחד לשני בגני ילדים, על רצפת בטון. היו פה הרבה טורנירים, עם אגודות, מאמנים מוסמכים, הכל. אנשים היו מתאמנים אחד עם השני בבית, אל תשאל איזה סיפורים הגיעו אליי. אפילו נכחתי בכמה תחרויות כאלה, היה מפחיד.

מה עם העתיד?

עכשיו יש זירה מאוד יפה ביפן שנקראת Pride, שאחד מהקליברים היותר חזקים שלה זה סקורבה, שבבושידו ששודר בארץ היה ילד קטן שחטף מכות מכולם. שמונה שנים אחר כך הוא חתיכת תותח, בזירה הזאת יש פחות הגבלים, הוא מפליא את מכותיו באנשים, ומי המאמן שלו? טקאדה.