Mon, 05 May 2003

@כותרת:

בדד, בין המון סואן

@רציף:

מקום מוזר, תל-אביב. מצד אחד זו עיר עם אנרגיה מטורפת, מהירה לאללה במקומות מסוימים, איטית עד כדי זחילה במקומות אחרים. בתקופה שבה ניהלתי חיים עמוסים, כאלה שאמורים להתחלק בין כמה וכמה אנשים, הסתובבתי לרוב בצד של הקצב המהיר. עבודה, אוניברסיטה, מועדונים, חברים. הכל מהר מהר, כי למי יש זמן. מדי פעם כשמפלס הלחץ היה מגיע לרמות לא סבירות בעליל, הייתי צריך קצת שקט. קצת שלווה. מכיוון שבסטודנט עני ומאותגר מבחינת הזמן הפנוי שלו עסקינן, אפשרויות כמו שבוע מנוחה בארובה לא ממש עלו על הפרק (במיוחד כי קשה להגיע לארובה עם כרטיס חופשי חודשי של "דן"). נשארנו עם ניסיונות למצוא מקום שקט באמצע כל הבלאגן הזה. זה לקח זמן, אבל פינת החמד האולטימטיבית של תל-אביב נתגלתה – הגשר של דיזנגוף סנטר. ליד המקדונלד'ס בקומה העליונה של דיזנגוף סנטר, הרחק משווקי האוכל, שווקי הרוחניות בחמש שקל ושווקי המעצבים המאכלסים כל פינה קטנה של הקניון הוותיק. אפשר (אבל לא חייבים) להזמין משהו מהמקדונלדס, לקחת את המגש ולתפוס מקום בגשר ליד אחד החלונות. ממרומי הגשר (תלוי באיזה צד אתם יושבים) כל רחוב דיזנגוף וחלקים מרחוב קינג ג'ורג' נפרשים לעיניכם , והזכוכית הכהה הופכת אותם מזירת התחככות קיצית, מיוזעת ושוצפת הורמונים למחזה אנתרופולוגי שאפשר לצפות בו מרחוק, בלי להתבאס, בלי להזיע, בציניות מרוחקת ומשרת שלווה.

ממרומי הגשר של הדיזנגוף סנטר, כל הבחורות היפות שהולגות למטה ברחוב נראות מושגות, כל הרעיונות המטורפים שרצים בראש נראים אפשריים, והכל רגוע ושלו. אפילו הפאנקיסטים הצעירים שנוהגים לבלות בגשר מדי פעם משתלבים היטב במקום. זה מן מקום שבו כל העולם עוזב אותכם בשקט, בלי לדבר, בלי להציק והכי חשוב – בלי השאלה הכל כך ישראלית "מה קורה?".