@כותרת: החבר'ה הטובים

 

@קרדיט: סטיב קוונס, אסקוויר

 

@משנה:במשך 20 שנה, סטיב קוונס היה קודקוד באחת מקבוצות החוליגנים הכי פעילות באנגליה – "חבורת העסקים של חרבות שפילד" (Sheffield's Blades Business Crew). במשך התקופה הזאת – הוא נלחם במגרשים בכל רחבי המדינה, והפלא ופלא – ניהל יומן של עלילותיו.

 

@רציף:בערב אביבי ב- 1986, חבורה של גברים צעירים ישבה סביב שני שולחנות בפאב בלונדון רואד, שפילד. הם דיברו בשקט ונימוס, ככה שהלקוחות האחרים בקושי התייחסו אליהם. אבל – בעוד הם לוגמים מכוסות ובקבוקי הבירה שלהם, השיחה נסבה, די כרגיל עם החבורה הזאת – על אלימות.

הגברים היו חלק מדור חדש של חוליגנים של כדורגל – הקולים (Casuals). היו להם בגדים עם סמלים ותווים והם נראו מסודרים ונקיים, שונים מהמופרע הסטריאוטיפי בעל כרס הבירה כמו שערסים שונים מפריקים. ובדומה לכל חבורות הקולים, הם נזקקו לשם.

לקבוצת הכדורגל שלהם, שפילד יונייטד קראו גם "החרבות" (של שם שתי החרבות בסמל המועדון), אז מישהו הציע שהם יקראו לחבורה – "כוח האוהדים של החרבות". אחר אהב את השם "יציע ח'", על שם היציע הקבוע שלהם במשחקים ביתיים. אחרים לא הסכימו: "מה עם חבורת הטריקים של שפילד יונייטד?" "מה רע בחרבות הבולדוג?" בסוף הם התפשרו על שם שכבר נזרק באוויר פעם או פעמיים: "חבורת העסקים של חרבות שפילד". היה לזה צלצול טוב. בעיקר בגלל רשאי התיבות שלו – "BBC".

מישהו מהחבורה הכין כרטיסי ביקור עם המילים: "מזל טוב. זה עתה עברת כיוונון על ידי ה- BBC". בחור אחר הזמין 280 תגי אמייל בהם הוחלפה שושנת יורקשייר שבסמל המועדון בגולגולת מעל שתי החרבות. זה נראה בכלל לא רע, ונמכר בשביל פאונד וחצי לאחד.

אני הייתי זה שמכר את התגים, אחד מהחבורה בפאב ההוא, ובמשך כמעט 20 שנה, חבר בחבורה ההיא. הייתי מעורב באלימות במגרשים סביב המדינה, וזכיתי להכרה כאחד מהאליטה של החוליגנים – "קודקוד" (top boy).

בתחילת העונה הבאה, יונייטד שיחקו משחק ידידות נגד האויבים המושבעים שפילד וונסדיי. קומץ של בערך 40 מהחבורה שלנו הלך לצוד את החבורה של האוהדים שלהם אחרי המשחק. הם קראו לעצמם "צוות ינשופי הפשע", שם שהמציא אחד החבר'ה שלהם שאני מכיר טוב. "אף אחד לא משתפן הלילה, חבר'ה. מי שכן – נזכור לו את זה", אמרתי לחבורה שלנו. נתקלנו בהם ברחוב הראשי. הם ברחו, ובזמן שרדפנו אחריהם קריאת קרב חדשה צלצלה ברחובות העיר – "BBC!" “BBC!" וכך נולדה חבורת העסקים של החרבות.

ההתקלות הראשונה האישית שלי עם אלימות בכדורגל היתה ביציע הדרומי של ברמל ליין, המגרש של יונייטד שפילד, ב- 1978. הייתי בן 13. צפיתי במשחק גביע בין שפילד וארסנל עם סבא שלי. הוא הסתכל במשחק, אבל אני הסתכלתי על הקופ (איזור מוגבה סביב המגרש, שבו נהגו אוהדי הכדורגל השרופים לעמוד, לפני שהיו כסאות בכל המגרש – י.צ.) של יונייטד – השורהם אנד, היכן ששתי קבוצות של אוהדים היו עסוקות בהתפרעות המונית. עמדתי מרותק כשהאנשים של ארסנל נדחקו למגרש על ידי האוהדים שלנו.

"שיעיפו אותם מהקופ שלנו, סבא", אמרתי בשמחה.

"כן, בני. אידיוטים כולם"

זה הותיר עלי רושם עמוק, לא ברור לי למה. נולדתי בשפילד ביוני 1964, גדלתי במשפחה "טובה", שומרת חוק, שמעולם לא זכתה לביקור של הרשויות. אבי, פועל הפלדה, ואמי היו הורים אוהבים. בבית ספר תמיד הייתי מנומס, שקט, ולא התסבכתי אף פעם בצרות.

מגיל שבע אהבתי את יונייטד. זה משהו שרץ במשפחה. לאחותי יש את סמל המועדון מקועקע על הירך. הייתי כל כך שקוע במועדון וכל מה שסביבו שלפעמים שום דבר אחר לא שינה.

נשאבתי לתוך העולם של החוליגנים בהדרגה, החל בצפייה סקרנית, ולאט לאט נהייתי יותר מעורב באקשן. אני זוכר שראיתי ב- 1977 סרט תעודה של ה- BBC על קבוצת מילוול, והייתי פשוט מרותק מהארי הכלב, המנהיג של ה- F Troop, חבורת האוהדים המטורפים שליוו את הקבוצה בשנות ה- 70.

ב- 1980 הייתי במשחק במגרש הידוע לשמצה של מילוול, אולד דן, עם שני חברים מבית-ספר. שלושה ילדים בני 15 שחושבים שהם קשוחים כי הלכנו למגרש המפחיד ההוא. אפילו היה לי מעיל רוח שכתוב עליו "שורהם אנד" על הגב. היה בלגן לפני, במהלך ואחרי המשחק. חפצים עפו מצד לצד, כולל קרשים שני מטר עם מסמרים. האוטובוס שלנו חזר הביתה מינוס כמה חלונות, מה שגרם לנו להרגיש הרבה יותר גברים. תכל'ס – הייתי מבועת, אבל התמכרתי.

ככה התחילו החיים שלי כ"פושטק", ויחד איתם היומן שלי.

 

@ביניים: אוקטובר 1981: המשיחה

@רציף: בשלב הזה, יונייטד צללו לליגה הרביעית, ה"מרתף" של הכדורגל. במפתיע, זה הצית גל של אופטימיות אצל האוהדים. היה לנו יושב ראש חדש, מולטי-מיליונר והוצאנו חצי מיליון ליש"ט על שחקנים.

כשמועדונים גדולים יורדים ליגה, בדרך כלל זה עושה שמות באוהדים שלהם. המועדונים היותר קטנים שמים פחות שוטרים במגרשים, פחות הפרדה ביציעים ופחות ניסיון בהתמודדות עם קהלים גדולים.

נסעתי לברדפורד עם חבורה של 80 חוליגנים, שילוב של מבוגרים מנוסים וצעירים שרוצים להוכיח את עצמם. די מהר איתרו אותנו ה"תצפיתנים" – המרגלים שחבורות שולחות מראש, לבד או בזוגות, בשביל לאתר את האויב ולהעריך את הגודל שלו.

ידענו שזה רק עניין של זמן לפני ש"חבורת המשחה (Ointment) של ברדפורד" יופיעו. התמקמנו בפאב ליד מרכז העיר וחיכינו. בזמן שרוב האנשים עסקו בסנוקר וקלפים בחדר האחורי, 10 חבר'ה צעירים, עבדכם הנאמן בתוכם, שמרו על דלת הכניסה. לא עשינו עבודה יותר מדי טובה, כי רובנו היינו עסוקים בלהסניף ספידים ולקשקש.

לפני שהבנו מה קרה, 100 אוהדי ברדפורד התנפלו עלינו. זה כבר היה מאוחר מדי להזהיר את האחרים. בזמן שהם התנפלו על הדלתות, הרמנו כסאות. האוהדים של ברדפורד היו מצוידים, וסקינר, אחד המבוגרים, חטף אלה בראש. הצלחנו לגרור אותו ברגליים, אבל תוך כדי שלבנים ובקבוקים עפים באוויר, עוד שניים חטפו ונפלו.

אני בדיוק חשבתי איזה מזל יש לי, כשזרוע הופיע דרך הדלת והעיפה פנימה רגל של כיסא. ראיתי כמעט בסלואו-מושן כשהיא הסתובבה באוויר כמו בומרנג ופגעה לי בראש. עפתי הצידה וזחלתי לפינה, בדיוק כשהחבר'ה שלנו הסתערו דרך הפאב. אוהד יותר מבוגר שאל אותי אם אני בסדר ואז שאג: "יאללה, כנסו בהם"

פאק. הנה אני, בתול בכל מה שקשור לאלימות בכדורגל, מעורב בבלגן רציני, עם זעזוע מוח ומפוחד, והוא רוצה שאני אסתער. איכשהוא מצאתי את עצמי נדחף לתוך המהומה ונלחם כמו מטורף בזמן שברדפורד תקפו את הבחורים מקדימה שניסו לצאת מהפאב.

ואז גרמנו להם לזוז. יצאה להם הרוח מהמפרשים והם ברחו, כשאנחנו רודפים אחריהם, אבל שילמנו מחיר – כמה מהחבר'ה דיממו מפצעים בראש.

כל הסיפור התלקח שוב מחוץ למגרש. הסתערתי ונעצרתי מייד על ידי השוטרים. ניסיתי להתחמק, והחבר'ה הצעירים שלנו, שחשבו שאפשר לחלץ אותי, התחילו למשוך ולדחוף. הצלחתי להשתחרר מהשוטרים וברחתי, כששוטר אחריי. ברחתי לאיזור היציע של האורחים, איפה שעוד שני שוטרים הצטרפו למרדף. האיזור סביב השערים המה באוהדים של החרבות שניסו להיכנס. הרגשתי כמו משה כשהים האנושי נחצה, והבריח אותי פנימה.

טעמתי את הטעימה הראשונה של אלימות רצינית. היתה לי בלוטה ענקית על הראש, שהצריכה שלושה תפרים, וכמעט נעצרתי. אבל נדבקתי במחלה. עכשיו לא היתה דרך חזרה.

 

ביניים: 1982: עיר במלחמה

@רציף:האוהדים של הקבוצות השונות בשפילד שונאים אחד את השני ברמה כזאת שהביאה למוות של אוהד יונייטד תמים, כמעט מוות של אוהד וונסדיי לא כל כך תמים, אינספור פציעות ומאות מעצרים. בשיא הקרבות, בין 1985 ל- 1995, המרכז של העיר נראה בימי שבת כמו ביירות.

שורש המאבק על "מי יהיה המלך" בסוף שנות השבעים, כשחבורה של אוהדי וונסדיי בשם "הצבא הרפובליקני של הגדה המזרחית" שלטה. היה להם צוות גדול עם כמה רולות עצבניים, והחבר'ה של יונייטד, "הצבא הרפובליקני של שורהם", שאחר כך שינו את שמם ל"צבא המטורפים של שורהם", תמיד יצאו כשידם על התחתונה.

המפנה הגיע בליל חורף ב- 1982. התחלנו לגבש חבורה טובה של סטייליסטים, בגילאי 16-19, שכבר היו מעורבים בכמה מהומות. ניצחנו ברובן, ככה שהיינו חבורה די מרוצה מעצמה.

וונסדי עדיין שלטו בעניינים בחלק העליון של מרכז העיר, אבל דברים השתנו בצורה דרמטית באותו לילה. בערך 25 מהאופנתיים הצעירים שלנו יצאו מפאב "פני בלאק" ברחוב פונד בשביל לפגוש את החבר'ה שלנו בפאב אחר. בדרך, נתקלנו בחבורה של בערך 40 אוהדי וונסדיי. היינו עצבניים כי הם ירקו עלינו וניסו להסתלבט. הצעירים שלנו התסכלו עליי בשביל לראות מה לעשות, אז פשוט רצתי קדימה לתוך החבורה של וונסדיי, עם האגרופים מונפים. הקבוצה שלנו רצה אחריי. וונסדיי היו בהלם. גברנו עליהם בהתחלה למשך דקה ואז הם התנפלו עלינו בחזרה לפני שהמשטרה התערבה. היינו באטרף. הבאנו את שאר החבר'ה שלנו, וחזרנו ל"פני בלאק", איפה שניחשנו שוונסדיי ייתחבאו. הפאב נהרס לגמרי וכמה מוונסדיי חטפו מכות רציניות. החבר'ה של יונייטד היו מספר אחד בשפילד מאז.

 

@ביניים: אמצע שנות השמונים: פלטש

@רציף: "יש בערך חמישה אוהדי יונייטד שעוסקים בתכנון וביצוע אלימות נגד אוהדי קבוצות אחרות. יש להם בערך 30 אחרים שמוכנים ללכת אחריהם ולעסוק בלחימה עצמה." זה ציטוט מדויק של ראש מחלקת הכדורגל בשירות המודיעין הארצי לפשיעה, שגם טען שהוא יודע את שמות המנהיגים שלנו.

האמת, למרות שהיו לנו "קודקודים", אף אחד לא יכל להגיד או לעשות משהו שיגרום לאחרים להצטרף אוטומטית. עליי הסתכלו בתור אחד הפושטקים הראשיים של יונייטד, ובהחלט היתה לי מילה, אבל מנהיגים או "גנרלים" לא היו לנו במערכת.

אחד הדברים שכן התחילו להדאיג אותנו היתה הסתננות משטרתית לתוך החבר'ה שלנו. כמה חבורות ברחבי המדינה פורקו בפשיטות עם שחר ולא רצינו להיות הבאים בתור. השוטרים התעניינו יותר מדי בלנסות למצוא מי מארגן את החבורה לטעמנו. כאן נכנס לתמונה "פלטש". מידע על הדמות הפיקטיבית הזאת הודלף בכוונה למשטרה. כולם שמעו שבחור קוקני בשם פלטש היה השחקן הראשי שלנו. אמרו שהוא אוהד ארסנל לשעבר, בן 28, שנסע רק למשחקים חשובים ואירגן את העניינים. המשטרה אפילו מצאה כרטיס ביקור של BBC עם השם של פלטש עליו. הוא נשכח "בטעות" באיזה פאב. אני לא בטוח שהמשטרה בלעה את כל הסיפור, אבל התגובות שלהם שעשעו אותנו: "איפה פלטש היום? אנחנו יודעים מי הוא ואנחנו נתפוס אותו".

הם לא הצליחו לעולם.

 

@ביניים: ספטמבר 1997: לוחמי הזולו

@רציף: הקרב הכי אכזרי שה- BBC היו מעורבים בו הוא כנראה כשבירמינגהאם סיטי באו לשחק בשפילד בספטמבר 1997. החבר'ה שלהם, "לוחמי הזולו", היו מהמפחידים בארץ. היתה לנו הסטוריה של עימותים אתם, ויותר מ- 300 חבר'ה שלנו פטרלו בלונדון רואד לפני המשחק.

בירמינגהאם הגיעו באיחור, קצת לפני שריקת הפתיחה. בערך 100 שוטרים הפרידו בין הצדדים, אבל הקללות עפו בפול ווליום. הזולו היו מרשימים, עם מלא חברה שנראו מוכנים להכנס לעניין. חמש דקות לפני סוף המשחק הם יצאו מהמגרש ופנו לכיוון לונדון רואד. זה בלבל אותנו לגמרי. כנראה שהיו להם תוכניות משלהם. הם התקיפו פאב בשם "פיזנט", איפה ש- 20 אוהדים שלנו ישבו ושתו. במהומה שנוצרה, שני אוהדי "החרבות" נדקרו.

הפלאפונים שלנו ניעורו לחיים עם חדשות על הפלישה, ורצנו לכיוון לונדון רואד. הקרב האכזרי מכולם החל, עם חבר'ה מסתערים כאילו זה הולך להיות הקרב האחרון שלהם. צעיר פקיסטני מבירמינגהם נפנף סכין כמו מטורף.

זה היה קרב רק בשביל האמיצים והמשוגעים. מסוק משטרתי ריחף מעל, הפקודה "תפסיקו להילחם" הדהדה ממגאפון. ואז – שאגה גדולה עלתה "BBC, BBC”. בירמינגהאם התחילו להתנדנד. בחור שלנו רץ קדימה כשהוא מנופף תער, הוא הופל, ולבסוף בירמינגהם התפרקו וברחו. האיש עם התער נתפס וחטף את המכות הכי גרועות שראיתי בחיים. הוא אושפז בבית-חולים לארבעה ימים. מישהו שלח לו בטובו כרטיס "החלמה מלאה, ה- BBC”

 

@ביניים: פברואר 200: בחזרה לפושטק

@רציף: "תא שלוש, קוונס, תוריד את הנעליים". עם דחיפה בגב, הסוהר העיף אותי לתוך התא וטרק את דלת הפלדה. המפתח שלו רשרש במנעול. הייתי לבד. הסתכלתי מסביב: ארבעה קירות, ספסל עץ שחוק, גרפיטי עם שגיאות כתיב על הטיח המתקלף, ריח של טמטום וחיים מבוזבזים.

חזרתי לסורי ועכשיו שילמתי את המחיר. זה היה החמישי לפברואר 2000. מילניום חדש – אבל אותו חרא.

בסוף שנות התשעים "פרשתי" מאלימות. אפילו לחצתי ידיים עם כמה מהקודקודים של וונסדיי, האויבים הכי גדולים שלי. אז איך הגעתי לפה?

הכל התחרבן כשהלכתי עם כמה חוליגנים מליברפול, חברים שלי, לראות את אברטון משחקים נגד וונסדיי. לא באנו לחפש צרות, אבל לפני המשחק הותקפנו על ידי 25 אוהדים של וונסדיי. הייתי עצבני אש. הם ידעו שאני כבר לא בעניין, אבל עדיין הרשו לעצמם. לא יכולתי לוותר.

חמישה חודשים אחרי זה, הייתי עם קבוצה של "חרבות" שהכינו "קבלת פנים" לשפילד וונסדיי כשהם חזרו ממשחק חושב בדרבי. כשהתקרבנו לפאב שבו הם שתו, בערך 50 שוטרים חסמו את הדרך. תוך כדי שאנחנו עומדים אחד מול השני, השוטרים הסתערו, מנופפים באלות. ארבעה מהחברה שלנו הופלו לרצפה. שאגה אדירה עלתה: "יאללה!". החבר'ה שלנו איתרו את האויב בקצה הרחוב. הסתכלי כשהם ניסו לפרוץ את קו השוטרים בשביל להגיע לאנשי וונסדרי. התפתח קרב אלה באגרוף. שוטרים נגררו לכביש והוכו עם האלות שלהם עצמם.

מישהו צעק שאנשי וונסדיי בדרך מסביב לבלוק. רק עשרה מאיתנו רצו לחסום אותם, בגלל שרוב החבר'ה שלנו היו עסוקים עם השוטרים. הקפנו את הפינה כשראינו את הראשונים מבין אנשי וונסדיי באים במורד הרחוב. "אל תזוזו, אני לא הולך לשום מקום!" צרחתי. היינו במרחק 20 מטר מהם כשעוד שוטרים נעצרו בחריקת בלמים והתחילו לחסום גם את הרחוב הזה. פתאום איתרתי את אחד מאלה שתקפו אותי בהילסבורו. הוא עמד מאחורי שלושה שוטרים. איבדתי את ההגיון, רצתי ודפקתי לו אגרוף מעבר לכתף של שוטר. הוא התנדנד, והתכוונתי לבעוט בו איך שהוא נופל, בדיוק כשהשוטרים קפצו עליי.

ככה מצאתי את עצמי יושב בתא בתחנת המשטרה של רחוב ברידג'. במהלך השעות הבודדות הבאות, הרהרתי ב- 20 השנה הקודמות של החיים שלי. סגרתי מעגל – מצעיר סטייליסט שאפתן, ל"קודקוד", לפרישה ומה עכשיו?

בתור חוליגן צעיר, הייתי צוחק על החבר'ה של וונסדיי, כולם בני 35-40. "אני מקווה שיהיה לי משהו יותר טוב לעשות כשאני אהיה בגילם", הערתי פעם. עכשיו המילים האלה חזרו לרדוף אותי.

הייתי נשוי עם שני ילדים קטנים. יש גבול לכל תעלול. החלטתי אז שאני אכתוב את כל מה שעברתי, ואציע איזו שהיא תובנה לתוך העולם של אלימות בכדורגל, ואשים מאחורי את הפרק הזה בחיים שלי.

חודשיים מאוחר יותר, קיבלתי קנס של 100 ליש"ט בבית המשפט המקומי של שפילד. תחת הכותרת "אוהד החרבות מעורב בהתקפה במרכז העיר" דיווח העיתון שפילד סטאר: "אוהד כדורגל הכה אדם במרכז העיר שפילד ואז נאבק בשוטרים שניסו לעוצרו. אוהד שפילד סטיבן קוונס, בן 35, התפרץ כשהלך לאורך רחוב טרפלגר, כפי ששמע השופט המקומי..."

החדשות של היום זה הקונפטי של מחר. אבל דבר אחד בטוח – הימים שלי כחוליגן נגמרו.

 

סטיבן קוונס הוא המחבר של Blades Business Crew: The Shocking Diary of a Soccer Hooligan Top Boy

 

@כותבוקסה: המחלה האנגלית

@רציף: חוליגניזם בכדורגל לא קיבל את הכינוי "המחלה האנגלית" במקרה. במהלך שנות השבעים והשמונים אלימות המערבת קבוצות יריבות של אוהדים (כמו "ציידי הראשים של צ'לסי" ו-"קבוצת אינטר סיטי של ווסטהאם יונייטד") והמשטרה הפכה לשגרתית. היא הפכה מגרשים רבים לשדות קרב, הבריחה מיליוני אוהדים, מבועתים מהצד המכוער של המשחק היפה לכאורה, והביאה, תוך כדי גל של היסטריה גוברת והולכת, לקריאות לגדרות חשמליות, כרטיסי זהות לאוהדים ומשחקים בדלתיים סגורות – הכל חוץ מהוראות פתיחה באש לקומנדו.

השפל הגיע באביב 1985. תיעוד טלוויזיוני של מהומה בלוטון טאון בה מאות אוהדי מילוול תלשו כיסאות ורדפו אחר קומץ השוטרים המקומיים לאורך המגרש עורר את זעם מראש הממשלה דאז מרגרט תאצ'ר ומטה. כמה שבועות לאחר מכן אוהד של לידס יונייטד נהרג במהלך קרבות עם בריונים מבירמינגהם סיטי. כמה ימים לאחר מכן, 39 אוהדים נהרגו באצטדיון הייזל בבריסל כאשר אוהדי ליברפול התפרעו לפני גמר הגביע האירופאי בו התמודדה קבוצתם נגד יובנטוס.

למרות שקבוצות אנגליות הושעו ממפעלים אירופאים, החוליגניזם המשיך לפשות באנגליה. היה צריך שיתרחש האסון של הילסבורו ב- 1989, שתבע 96 קורבנות, שנגרם, כמה אירוני, על ידי גדרות, צפיפות יתר כשלים של המשטרה, ולא חוליגניזם, כדי לשנות את ההתנהגות של האוהדים. כמות המעצרים פחתה פלאים, ואפילו נראה היה כאילו טראבלמייקרים מקצועיים נטשו את דרכיהם מבושה. הרבה חבורות וצוותים עברו למצב של 'סמי-פרישה'.

דניס קמפבל, אובזרבר

 

@כותבוקסה: יותר מדי מסוממים בשביל להתפרע?

@רציף: הזמינות הפתאומית של אקסטזי מקבלת יותר מיד קרדיט בירידה באלימות במגרשים. הסם לא הפך משחקי דרבי טעונים למצעד האהבה עם אויבים ישנים כולל חיבוקים ביציעים, אבל הוא כן עזר. סמים תמיד היו חלק בלתי נפרד מתרבות הכדורגל: היעדר משטרה בתוך המגרשים בימים אלה פירושו שריח המריחואנה לא אחת מרחף באוויר, ומעשנים נעצרים לעיתים רחוקות.

הירידה בחוליגניזם קשורה כנראה קצת יותר לייאוש שאחר הילסבורו בכל מה שקשור לעתיד של המשחק. קרבות יצאו מהאופנה; בנוסף – נהיה הרבה יותר קשה לארגן אלימות, לפחות בתוך המגרשים. מושבים החליפו יציעים, טלוויזיה במעגל סגור הפכה את זיהוי המתפרעים למשימה יותר פשוטה, המשטרה אימצה מדיניות של "אפס סובלנות" וחוקים חדשים הפכו את ההתמודדות עם הפושעים לקלה יותר עבור הרשויות.

קצת במפתיע יחסית לאנשים שאוהבים להרוס דברים, חוליגנים תמיד התגאו בהופעה שלהם. בשנות השבעים היה קל לזהות אותם עם שיער קצוץ, נעלי דוק מרטנס ומעילי רוח. היום – הם נטמעו במיינסטרים. בחולצות של ראלף לורן, מכנסיים קז'ואל ונעלי לאקוסט הם נראים כמו חברה שיצאו לבלות ביום שישי בעיר. מעט מאוד פורעים סדרתיים, ואף אחד מה"גנרלים", מסתובבים עם צבעי המועדון. גם כדי שלא יזהו אותם, אבל יכול להיות גם בגלל העובדה שבתת-מודע, הנאמנות שלהם למועדון שנייה לנאמנות לאלימות.

דניס קמפבל, אובזרבר

 

@כותבוקסה: הקאמ-בק

@רציף: למרות החוקים הדרקוניים של בריטניה נגד אלימות בכדורגל, החוליגניזם עושה קאמ-בק. יותר מ- 4000 איש נעצרו במשחקים באנגליה וויילס בעונה שעברה. בניוקאסל יונייטד היו הכי הרבה מעצרים (191), כשאחריה סאנדרלנד (166), מנצ'סטר יונייטד (שיש לה גרעין קשה של 200 בריונים) עוקבת עם 150 מעצרים.

כיום האלימות מתרחשת בעיקר הרחק מהמגרשים עצמם, בתחנות רכבת, פאבים ופרקים. סכינים, גז מדמיע, וטל-כרטים שסכיני גילוח מחוברים עליהם הם כלי הנשק החביבים.

בעבר אלו היו בעיקר אגרופים ורגליים. בשנים האחרונות אוהדים של פולהאם, לידס יונייטד, סוואנסי סיטי וסלטיק נהרגו.

חוליגניזם שהיה פעם נחלתן של הערים הגדולות כיום מקושר לא אחת עם מועדונים קטנים. העבריינים הגרועים ביותר כיום הם "חבורת הנשמה של קארדיף סיטי", "צוות התינוקות של לסטר סיטי" והחבורות המפחידות שמלוות את מילוול וסטוק סיטי. לרבים מהם יש אתרי אינטרנט שבהם חוליגנים מארגנים נקודות מפגש, דנים בכמויות המשטרה הצפויות ומשוויצים במעלליהם.

בדיוק כמו בשנות ה- 70 קבוצות ימניות קיצוניות וגזעניות כמו BNP ו"קומבט 18" מעוררות את המהומות הקשות ביותר, בהן מיעוטים אתניים הם מטרה בדיוק כמו אוהדים של קבוצות יריבות. אוהדים אנגליים ממשיכים לגרום צרות בחו"ל, כמו שהתושבים וכוחות הביטחון של רומא, בריסל ושרלרואה יכולים לספר. הגזענות, שנאת הזרים והאלימות שהתאחדות הכדורגל האנגלית מנסה לגרש לא ניתנות למחיקה בקלות.

דניס קמפבל, אובזרבר

 

@קרדיט: תרגום: יריב צור