@כותרת: האם יש לך מה שאתה צריך בשביל להיות רוצח סדרתי?

 

@קרדיט: יריב צור

 

@רציף:

רוצחים סדרתיים מאז ומתמיד ריתקו אליהם מידה עצומה של התעניינות, החל ברצון הציבור לדעת עליהם כמה שיותר פרטים, וכלה ברצון של המדיה הכתובה, האלקטרונית והמוסרטת לספק עליהם כמה שיותר מדי. הם ריתקו חוקרים, יוצרים ואנשים כמונו ברמה שקשה שלא לתאר אותה כחולנית. מעבר לכל ההומור שבו ננסה לטפל בנושא הזה, חשוב לזכור שמדובר באנשים אשר נטלו חיים של אנשים אחרים, לרוב ללא שום סיבה – מחקרים מראים כי אין פרופיל משותף לקורבנות של רוצחים סדרתיים, הם פשוט היו במקום הלא נכון בזמן הלא נכון. הבחנה חשובה היא גם בין רוצחים סדרתיים (Serial Killers) ורוצחים המוניים (Mass Murderers). רוצחים המוניים הם בדרך כלל אלה אשר לוקחים רובה, עולים על מגדל ומתחילים לירות ללא הבחנה. אצל רוצחים סדרתיים – הם בוחרים את הקורבן, מתענגים בפנטזיות על הרצח שלו ואז מבצעים את הרצח עצמו.

 

@כותבוקסה: 1. האם אתה גבר לבן?

@רציף:

לכל חברינו שאינם לבנים, שאינם מבוגרים ושאינן גברים (כל האוכלוסיות המשורינות לכנסת, בקיצור) – חדשות רעות. הסיכויים שלכם להיות רוצחים סדרתיים קטן מאוד. רוצחים סדרתיים נופלים לא רע בתוך פרופיל סטנדרטי. יש הרבה חריגים, אבל לרוב זה נכון. בתור התחלה – מעל 90 אחוזים מהם הם לבנים. נכון, היו לנו את וויין "רוצח הילדים מאטלנטה" וויליאמס ואת קליאופוס "הרוצח מקלרמונט" פרינס, שניהם שחורים, עוד נתון לגבי הפרופיל של הרוצחים הוא הגיל – רובם ככולם נעים בין הגילאים 18 ל-32. גם במקרה של הגיל יש חריגות כמובן, כמו ג'וזף בול, שדווקא בגיל 40 התחיל לרצוח את המלצרים במסעדה שלו בטקסס ולהאכיל את חלקיהם לתנינים שמאחורי המסעדה, וכמובן ריי ופיי קופלנד, צמד רוצחים סדרתיים קשישים משהו (שבעים וחמש ושישים ותשע בהתאמה), שנהגו לרצוח עובדים בחווה שלהם, ואף לתפור שמיכת פוך גדולה מהבגדים של העובדים "החסרים". מה שמשאיר אותנו עם המין (מגדר, באקדמאית נפוצה) – כמעט כל הרוצחים הסדרתיים הם גברים. יש מעט חריגות, כמו ג'נין ג'ונס, אחות שנהגה לרצוח תינוקות שאושפזו במחלקתה, וכמובן מרת'ה רנדל, אולי האכזרית מבין הרוצחות הסדרתיות, שהרגה שלושה מילדיה החורגים על ידי שפשוף גרונותיהם בחומצה, אי שם ב- 1909. עוד נתון סטטיסטי קטן – 76% מהרוצחים הסדרתיים הם אמריקאים.

 

@כותבוקסה: 2. אוהב לשחק באש? מים? עם חיות?

@רציף: לא, לא מדובר ביסודות הטבע, רוצחים סדרתיים מגשימים את כל הנבואות של אמהות פולניות – "אם תשחק באש, תעשה במיטה". מחקרים מראים שיותר מ- 60 אחוזים מהרוצחים הסדרתיים הרטיבו במיטה מעבר לגיל 12, ומצד שני – הפירומניה חזקה מאוד אצלהם. קחו לדוגמא את אוטיס טול, שיחד עם הנרי לוקאס יכול לטעון למספר המכובד של 200 קורבנות (כן, מאתיים). אוטיס הנ"ל שרף בית בשכונה שלו כשהיה בן שש. העובדה שבתור מבוגר נהג להסתובב לבוש כאשה לא מנעה ממנו ומבן זוגו לטייל ברחבי ארצות הברית, לרצוח, לאנוס ולספק גופות ילדים לכת השטן אליה השתייכו ("יד האלוהים). ג'ורג' אדורנו, עוד בחור נפלא, התחיל את קריירת הפירומניה שלו שלו בגיל ארבע, כששרף את אחותו. רוצח סדרתי לא מצחיק אחר, בשם קארל פנצראם, נשלח בילדותו למוסד לעבריינים צעירים, אז הוא פשוט שרף את המוסד. את השילוש הלא-קדוש הזה משלימה התעללות בחיות, שמאוד נפוצה אצל רוצחים סדרתיים בילדותם. אצל כל הרוצחים הסדרתיים מופיע לפחות אחד משלושת הסימפטומים.

 

@כותבוקסה: 3. אתה לא מממש את הפוטנציאל שלך?

@רציף: כמעט לכל הרוצחים הסדרתיים היו בעיות בבית הספר. המסגרת הנוקשה, שלא לדבר על הקודים המוסריים, פשוט לא עשו להם טוב. בהקשר הזה יש חלוקה בין הרוצח "המאורגן" לרוצח "הלא מאורגן". הרוצח הלא-מאורגן הוא לרוב עם IQ נמוך מהממוצע (לאוטיס טול אובחן IQ של 75), לא מביא איתו ציוד לרצח, לא אכפת לא מראיות ולא ממש טורח להסתיר את הגופה. הרוצח המאורגן לעומת זאת, מתכונן לפני כל רצח, מכין ציוד (חבלים, כלורופורם, אזיקים), ולא פחות חשוב – הרוצחים ה"מאורגנים" הם אינטילגנטיים להפליא, ופשוט "לא מימשו את הפוטנציאל שלהם". למיירה הינדלי היה IQ של 107 (IQ 100 הוא הממוצע באוכלוסיה), לצ'רלס מנסון היה IQ 109. טד בנדי היה תלמיד מצטיין באוניברסיטה ופעיל פוליטי, טד קז'ינסקי, ה"יונאבומבר" ששלח עשרות מכתבי נפץ במשך שמונה עשרה שנים היה פרופסור למתמטיקה בברקלי, ג'והן ווין גייסי, "הרוצח הליצן", היה איש עסקים מצליח ומכובד, מה שלא הפריע לו לאנוס ולרצוח שלושים איש אותם קבר מתחת לרצפה בביתו.

 

@כותבוקסה: 4. איך חיי המין שלך?

@רציף: סקס הוא מוטיב חזק מאוד אצל רוצחים סדרתיים, אולי בגלל זה אנחנו כל כך מרותקים אליהם. אצל רבים מהם הסקס הוא נושא בעייתי עד מאוד, כמו אצל דייויד ברקוביץ', הידוע יותר כ"בנו של סם". הוא כתב לא אחת "השדים רצו את הזין שלי". יש הבחנה חשובה בתחום הזה של "רוצחי אונס" – אנסים אשר רוצחים את קורבנותיהם לאחר המעשה, ו"רוצחי תאווה" או לחילופין "רוצחים סדיסטיים". רוב הרוצחים הסדרתיים שקשורים למין נטו להיות מהסוג השני. רוצחים מהסוג הזה מתענגים בעיקר מהמעשים שנעשים לאחר המוות, כאשר התעללות בגופות מעוררת אותם ומגשימה את הפנטזיות שלהם. אד קמפר, לדוגמא, נהג לערוף את ראשי קורבנותיו ואז לאנוס אותן, מתוך איזושהיא גישה שנשים מתות לא יכולות לדחות אותו. אצל חלק מהרוצחים הרצח היה נסיון להילחם בהומוסקסואליות מודחקת, כמו ג'והן גייסי וג'פרי דאמר, שניים מהרוצחים הסדרתייים היותר נודעים, שנטו (כל אחד לחוד) לרצוח נערים צעירים, ולקיים יחסי מין עם הגופות. דאמר גם נהג לשמור "מזכרות" מהקורבנות בצנצנות זכוכית בדירתו. בררר...

 

@כותבוקסה: 5. אתה בעניין של בשר?

@רציף: מאז הסרט המצמרר "שתיקת הכבשים", ואולי גם לפני זה, הקונספטים של קניבליזם ורוצחים סדרתיים הולכים ביחד. פסיכולוגים טוענים שקניבליזם (לפחות בחברה המערבית, שבה הוא לא נובע מרעב גרידא) הוא סוג של הפנמה – הרעב לחברה ולקשר נהפך לרעב אמיתי. ג'פרי דאמר טען שאכל חלקים מקורבנותיו כדי "שהם יוכלו לחזור לחיים בתוכו". למרות שאלו אולי המקרים היותר "צבעוניים", הם לא בהכרח מאוד נפוצים. אצל רבים מהרוצחים הסדרתיים, כל הקטע של ביתור הגופות נעשה פשוט על מנת להיפטר מהראיות. מצד שני, אצל אנשים כמו אד גיין, זה כבר היה סיפור אחר – הוא נהג להכין אהילים מעור הקורבנות, כוסות מגולגלות, בגדים וצמידים מחלקי גופות. ממש דודו מ"הום-סנטר".

 

@כותבוקסה: 6. אוהב לעבוד לבד?

@רציף: רוב הרוצחים הסדרתיים הם "זאבים בודדים". גם אם הם נשואים ו/או בעלי משפחות, בדרך כלל המשפחות לא מודעות למעשים, או שהן מודעות מפחדות לעשות משהו. טד בנדי היה מאורס בזמן שרצח את כל קורבנותיו, מבלי שלארוסתו יהיה מושג שאהובה הוא זה שמטיל את אימתו על הנערות בסביבה. דווקא בגלל זה, הרוצחים הסדרתיים שעובדים בצמדים או בקבוצות מושעים יותר את העין. איאן בריידי ומיירה הינדלי, "רוצחי הביצות", שלא רק רצחו והתעללו בילדים קטנים, הם גם הקליטו אותם מתחננים על חיים. צ'רלס מנסון, אולי אחד הפושעים הסדרתיים היותר מפורסמים, עבד בחבורה – הוא שכנע את הקומונה שלו שהוא המשיח, ושהוא יוביל אותם למציאת תרבות נסתרת. בינתיים הוא שלח אותם לרצוח תשעה אנשים בשלושה מקרים נפרדים, ביניהם שחקנית הקולנוע שרון טייט. אחד המקרים האחרונים הוא זה של פרד ורוז ווסט, זוג נשוי מגלוצ'סטר, אנגליה, שקברו עשרות נערות בחצר ביתם.

 

@כותבוקסה: 7. עבדת אי פעם ברשות הדואר?

@רציף: מיתוס ידוע טוען שרבים מהרוצחים הסדרתיים (לפחות בארצות הברית) היו עובדי רשות הדואר. זהו מיתוס לא נכון, ונובע מבלבול במושגים. עובדי רשות הדואר האמריקאית תרמו את שלהם לאוכלוסיית הרוצחים ההמוניים (Mass Murderers), אבל אצל רוצחים סדרתיים יש מגוון גדול מאוד של מקצועות. אצל הרבה מהם יש רקע צבאי / משטרתי או נסיון להתקבל ל"כוחות הבטחון" שנכשל, לא מעט מהם היו פושעים מקצועיים (פורצים, שודדים, וכד') שפשוט הוסיפו רצח סדרתי לרזומה. ג'ררד שייפר לדוגמא, היה שוטר, סגן שריף בפלורידה, מה שלא הפריע לו לרצוח עשרות נשים, לרוב טרמפיסטיות שעצר להן ברכב המשטרה שלו. הרבה רוצחים סדרתיים היו רופאים, מה שגרם לכל הרציחות שלהם להראות כמיתות מצערות ותו לא, כמו ד"ר הרולד שיפמן, הרופא הבריטי החביב, שנשפט בימים אלה על רצח 215 ממטופליו.

 

@כותבוקסה: 8. יש לך כינוי?

@רציף: כל רוצח סדרתי ראוי לשמו זקוק לשני דברים – כינוי ו"חתימה". החתימה היא בעצם משהו שהרוצח לרוב משאיר בזירת הפשע, בעיקר בסרטים ובספרים. יש וויכוח בין חוקרים ומדענים עד כמה הסיפור הזה נכון, בגלל שאצל הרבה רוצחים סדרתיים (חלקם מפורסמים כמו טד בנדי) לא נמצאו עד היום ה"חתימות". יש גם וויכוח על ההבדל בין "חתימה" ובין שיטת הפעולה (Modus Operandi). נתניאל קול, שרצח שמונה אנשים בשלוש הזדמנויות שונות אהב לקשור את הקורבנות עם חוטי חשמל/טלפון שמצא במקום. היה לו סגנון קשירה ייחודי שעזר לזהותו, וזה אחד הדברים שעזר לתפוס אותו. החבורה של צ'רלס מנסון נהגה להשאיר כתובות פוליטיות למחצה על הקירות בבתי הנרצחים, כתובות שנכתבו בדם הקורבנות. פרד ווסט נהג לכרות את אצבעות קורבנותיו (גם ברגליים). למה? אלוהים יודע.

כינוי זה כבר סיפור אחר. את הכינויים בדרך כלל מדביקים העיתונים לרוצחים, ואין כמעט אף אחד בלי כינוי. דיוויד ברקוביץ' קיבל את הכינוי "בנו של סם", ריצ'רד צ'ייס זכה ל"הערפד של סקרמנטו", ג'פרי דאמר – "המפלצת ממילווקי", ארצ'יבלד הול – "המשרת המפלצתי", טד ק'זינסקי "היונאבומבר", ואולי הכינוי התמוה מכולם הוענק לנני דוס – "הסבתא המצחקקת" שהרעילה עשרה מבני משפחתה.

 

@כותבוקסה: 9. המצעד

@רציף: יש שתי דרכים לנסות ולדרג את הרוצחים הסדרתיים הגדולים ביותר של המאה האחרונה. דרך אחת, מקאברית משהו הינה לסווג אותם לפי מספר קורבנות. הדרך השנייה היא לפי הפופולריות התקשורתית. אז הנה, לשיפוטכם, המצעד:

 

 

 

@כותבוקסה: 10. אז למה אין רוצחים סדרתיים בארץ?

לילה. דירה. דלת דירה נפתחת חרישית. מצלמה, מנקודת המבט של הרוצח, מתקדמת לאורך הפרוזדור. דלת חדר נפתחת. אישה ישנה במיטה. המצלמה סוגרת עליה.

 

אישה (מתעוררת בבהלה): לא! לא! בבקשה לא! מה? מה אתה רוצה? מה אתה רוצה?

רוצח: להרוג אותך.

אישה (היסטרית): אבל למה? מה? אתה רוצה כסף? אני אתן לך כסף.

רוצח: לא רוצה את הכסף המסריח שלך. רוצה להרוג אותך.

אישה (בבכי נוראי): אני יעשה מה שאתה רוצה. מה שאתה רוצה. אתה רוצה לשכב איתי? אני אתן לך לשכב איתי. רק תן לי לחיות!

רוצח: לא רוצה לשכב איתך, זונה! רוצה להרוג אותך.

אישה: למה? מה עשיתי לך?

רוצח: כלום.

אישה: אז למה? למה?

רוצח: ככה. אני רוצח סדרתי, ואת חלק מהסידרה.

אישה: רוצח סדרתי? לא ידעתי שיש רוצחים סדרתיים בארץ. חשבתי שזה רק באמריקה.

רוצח: עד עכשיו עבדתי באמריקה באמת. אבל חזרתי לאר.

אישה: ציונות, מה?

רוצח: יאללה, כבר דיברנו יותר מדי.

אישה: לא! לא! בבקשה לא! רגע! רגע! אתה מוכר לי מאיזשהו מקום! אתה מוכר לי מאיזשהו מקום!

רוצח: אולי ראית תמונה שלי בעיתון, כשעלו עלי באמריקה, פירסמו אותה די הרבה. מעביר הדירות הרצחני, זה אני הייתי.

אישה: לא, לא. אני מכירה אותך ממשהו אחר. איפה היית בצבא?

רוצח: אוגדה 274

אישה: בגדוד של צפי?

רוצח: לא, בפלס"ר.

אישה: בטח. היית בצוות של אורי מיינטברג.

רוצח: נכון.

אישה: אתה לא זוכר אותי? הייתי חברה של אורי.

רוצח: (מדליק את האור ובוחן אותה)

אישה: היה לי אז שיער קצר (אוספת את שיערה מעל הראש) עם חינה.

רוצח (ממשיך לבחון אותה): חברה של מיינטברג? אה, כן. היית הפקידה של הקשל"ח.

אישה: בדיוק

רוצח: וואלה. מה עם מיינטברג? אתם בקשר?

אישה: לא, אבל אני יודעת שהוא גר ברעות או משהו כזה. נשוי פעם שניה.

רוצח: אלא מה. בטח בגד באישתו הראשונה. תמיד היה סקס מניאק. גם כשיצא איתך, כל הזמן זיין מהצד.

אישה: באמת? לא ידעתי. מה אתה אומר?

רוצח: (מתיישב ביאוש) אח קוס אמק. איזה מדינה זו. תראי מה זה, באתי לארצות הברית ב- 84. ב- 89 התחלתי עם הרצח הסידרתי. אבל מרוב רוצחים סדרתיים, התקשורת עלתה עלי רק בשנה שעברה, וגם אז לא החזקתי מעמד הרבה בגלל שישר התחיל הפנצ'ר מאכער מסינסינטי – זה שתוקע ונטיל במצח של הקורבנות ומנפח אותם ואחר כך שם אותם בפיילה מים ובודק מאיפה בורח אוויר. בקיצור, אמרתי הגיע הזמן לחזור לארץ, אבל פה קיבינימט, אתה אפילו לא יכול להתחיל סידרה כמו בנאדם. מתשעה קורבנות שנכנסתי אליהם בשבועיים האחרונים, שלושה היכרתי מהצבא, שניים מהתיכון, עם אחד הייתי בקייטנה לנוער שוחר מדע. היו שניים שלא היכרתי אותם, אבל היכרתי את הגיס שלהם. בקיצור, מפה לשם, מתשעה קרבנות, בסוף רצחתי רק אחד. עולה חדש. איך אפשר לעשות סדרה ככה?

 

(פאוזה)

טוב. אני אזוז. תמסרי ד"ש למיינטברג אם את רואה אותו. בעצם אל. סתם היה בן-זונה. כשאני חושב על זה, גם את היית בהמה לא קטנה. (גוחן אליה קרוב קרוב) את מבינה, זה שאני מכיר את כולם, לא עושה לי פחות חשק לרצוח. ההיפך. אבל אז זה כבר רצח עם מניע. זה כבר לא רצח סידרתי טהור. לילה טוב.

(מתוך "החמישיה הקאמרית", מודי בר-און)