@כותרת: זה מטוס! זה ציפור! זה סימולטור!

 

@קרדיט: יריב צור

 

@משנה: יריב צור נשלח לאי-שם, לשחק בסימולטור של חיל-האוויר. כרגיל – הוא יותר התרשם מהבחורות, וזה אפילו לא נחשב לו כמילואים.

 

@רציף: כמו בהרבה בליינד-דייטס בחיים שלי, לקח לי בדיוק עשר דקות להבין שאני והצבא אף פעם לא נסתדר טוב. זה היה ביום הראשון שלי בבקו"ם, כשחילקו אותנו למחלקות, ואת המחלקה שלי שלחו למטבח. ביום השני חילקו אותנו למחלקות מחדש, ואת המחלקה החדשה שלי, נכון, שלחו למטבח. מאוד בדומה לאותם בליינד-דייטס, גם הסיפור הזה לא השתפר עם הזמן. לכן, כשעורך העיתון הציע לי ללכת ולבלות יום בבסיס של חיל האוויר, לא ממש התלהבתי מהקונספט. ניסיתי לברר אם זה נחשב במקום מילואים (כל דבר עדיף על תעסוקה מבצעית בשטחים, שהיא ללא ספק הדרך הנכונה לנצל את הכשרתי כאיש מודיעין), אבל לא.

אז למה הסכמתי? כי פתאום הסבירו לי למה אני הולך לבלות יום בבסיס חיל האוויר – אני הולך לסימולטור של F-16. ולא סתם סימולטור – סימולטור עם כיפה מלאה, מה שקרוי בלעז – Full-Dome. אין פריק מחשבים בעולם שיסרב להצעה שכזו, אפילו אם היא ממוקמת צפונית לאי-שם.

כך קרה שמצאתי את עצמי מעמיס צלם, ציוד צילום, טייפ ופנקס בבגאז' (צלמים היום באים בגודל קומפקטי) ונוסע צפונה.

בדרך עוד אספנו נציגה חיננית של דובר צה"ל בשם רות. תפקידה היה לדאוג לנו, שהכל יהיה בסדר ולא יהיו בעיות. והיו.

בשביל להגיע לבסיס חיל האוויר אי שם בצפון לא מספיק לנסוע אחרי השילוט. באיזה שהוא שלב, חייבים לעבור דרך כמה רפתות, לנסוע עד העמוד חשמל, עוד חצי קילומטר עד שרואים אנטנות, ושם לשאול (אני לא ממציא כלום). לבסוף הגענו, וכמובן שנעצרנו על ידי אנשי ביטחון שדה נועזים. בהתחשב בזה שהכתבה תואמה לפחות חודשיים מראש, על ידי עשרות בנות שונות בדובר צה"ל (כמה אנשים יש שם לעזאזל, ולמה לכולם קוראים דנה?), זה די הפתיע, אבל המלווה הנועזת שלנו לא נלחצה, וארגנה את העניינים. המשכנו לנו לבניין הסימולטור ומיד נזרקתי למנהרת זמן. כל עצי האקליפטוס הגבוהים (למה בעצם יש אותם בכל בסיסי צה"ל? זה בעסה לגרף, מניסיון), ה'ריקשות', אותם רכבים תלת-גלגליים קטנים שמבוססים על ווספה, הכל החזיר אותי בחזרה לעבר, ואם חושבים על העבר שלי – זה לא להיט.

 

@ביניים: כיפת הזהב

@רציף:בשלב הזה הייתי מלווה כבר בארבעה אנשים – צלם, נציגת דובר צה"ל, ושני מש"קי ביטחון שדה חמורי סבר. אכן פמליה נכבדת. מלווה בכל אלה הגעתי לבניין קטן ומטופח (ליד בית הקולנוע של הבסיס. זה שכל הטייסים מושחתים כבר ציינתי?), שבו שוכן אחר כבוד הסימולטור הנכבד. החבורה שלנו גדלה מיידית בשתי מדריכות סימולטור, שעוד נחזור אליהן. בכניסה לבניין הסתובבו חיילים וניסו נואשות לאסוף כסף לערב גף או טייסת. בכל מקרה – אנשי הקבע כרגיל ניסו להתחמק מתשלום. ברגע שעוברים את הכניסה הצה"לית כל כך, נכנסים לחברת היי-טק. באמת – רצפה צפה, עשרות מחשבים גדולים, מסכים עם שומרי מסך (חיפשתי סוליטייר, לא מצאתי), וכל זה בטמפרטורה של מינוס 273 מעלות. לא נשכח לרגע את השלטים שמתנוססים בכל מקום – "תלונת לקוח, מנוף לשיפור". זה הרגיע אותנו, כי הבנו שזה עדיין צה"ל. מצד שני – זה לא מתחרז. אצלנו בבסיס – הכל התחרז.

נחזור לקור. כמובן, שהסיבה היחידה שהמקום כל כך קר היא שכולם יוכלו ללבוש את מעילי הטייסים המגניבים שלהם, אבל זה רק ניחוש שלי, ואני הימרתי ששמעון פרס יזכה, אז לא צריך לקחת ניחושים שלי ברצינות.

התקרבנו ללב הבניין, ושם, הס פן תעיר, שוכנת כיפה גדולה, ובתוכה מצוי העניין המרכזי – הסימולטור. כמובן, שהסימולטור הוא יותר מהכיפה, הוא כל המסביב – מחשבים, אנשים, בניין מיוחד שנבנה רק בשבילו, וכל זה בעלות של פלוס מינוס חמישים מיליון דולרים. סיפור די מרשים. ליד הכיפה נמצאת עמדת השליטה של כל הסיפור, שזה מחשב גדול, עם הרבה צגים וכפתורים מוזרים. יש למשל כפתור של "ציפור", שמדמה התקלות של הטייס בלהק ציפורים. הייתם מצפים שיהיו כמה סוגי ציפורים, כי אין דין להק דרורים כדין להק תוכים, נכון? אני קצת נסחף פה. בעמדת השליטה יכולה מאמנת הסימולטור לראות בדיוק מה עושה הטייס בכל שנייה נתונה, כל תנועה, כל תזוזה. הכל נרשם, מתועד ומוקלט. מדריכת הסימולטור מדברת כל הזמן בקשר עם הטייס ומדמה לו את מגדל הפיקוח, וכל מי שצריך לדבר איתו.

אבל הקטע הבאמת מגניב של כל הסיפור הוא הדברים שמדריכת הסימולטור יכולה לעשות לטייס. למשל – לכבות לו את המנוע, ככה בשביל הפנאן, מייד איך שהוא ממריא, להפגיש אותו עם מספר ציפורים שמחפשות חום דווקא במנוע שלו ועוד שלל התקלות כיד הדמיון. תגידו מה שתגידו על סימולטורי הטיסה הכי מתקדמים שיש לכם ב- PC, באף אחד מהם אין בנאדם אמיתי שעושה לכם רע. ואין מחשב בעולם שיכול לדמות זדון אנושי.

 

@ביניים: מערך הברק

@רציף:החלטנו לפצל כוחות. הצלם הנאמן יתחיל לצלם את כל האיזור, ואני אראיין את שתי מדריכות הסימולטור החביבות. כל זה בתיאוריה כמובן, כי אנשי ביטחון שדה לא הסכימו שנצלם כלום. אז העלמה החביבה מדובר צה"ל התקשרה למישהו (איך תמיד יש להם טלפון של מישהו להתקשר אליו? ותמיד זה מישהו ששווה להתקשר אליו, כי הוא מסדר דברים. אני מקסימום יכול להתקשר ל"שגריר"), וקיבלנו אישור לצלם. אבל אז רצינו לחבר את הפלאש של המצלמה לחשמל, וזה כבר אישור אחר לגמרי. היה צריך להתקשר למישהו אחר, שגם הוא אישר.

בעוד הצילומים נמשכים בעוז, לקחתי את רב"ט סמדר אמיתי (19) ורב"ט רות גרין למועדון לראיון נוקב (איך זה שבחיל אוויר יש לכל אחד מועדון שווה? אצלי בצבא, המועדון היה חדר קטן עם שש-בש בלי קוביות שסגור תמיד, אלא אם כן יש התרמת דם).

 

בואו נתחיל – זה כיף להיות מדריכת סימולטור?

סמדר: מאוד.

רות: כן.

סמדר: אני מאוד אוהבת את זה.

רות: אני פחות. סתם. תראה, כמו כל תפקיד שעושים אותו, זה יש דברים פחות מוצלחים. יש שגרה. אבל אני מניחה שבתור שגרה זאת אחת השגרות היותר מוצלחות שיש.

 

או. קיי. שכנעתן אותי. איך נהיים מדריכת סימולטור?

סמדר: טוב, מקבלים את זה לפני הגיוס בחוברת הקד"צים, ומבקשים את זה. שם קוראים לזה "מאמנת טיסה" או משהו כזה. בשביל להתקבל לזה צריך חמש יחידות פיסיקה או מתימטיקה.

 

את מחשבת דיפרנציאלים תוך כדי כיבוי המנוע?

סמדר: לא ממש. אבל פיסיקה זה המבוא לאווירודינמיקה, שלומדים בקורס לא מעט. צריך ידע בסיסי במכניקה בעיקר. שאר המיון כולל יכולות הדרכה – לראות איך את מרצה מול קבוצה, יכולת ניסוח, ראיון אישי, משחקי תפקידים.

 

אז מה עושים בקורס?

רות: מתחילים בחודש של לימוד "יסודות התעופה", או בחיל-אווירית מדוברת – "למ"ק", שזה לימודי קרקע – אווירודינמיקה, מטארולוגיה, מערכות נשק וכאלה. חודש של לימודים מאוד אינטנסיביים עם מבחנים וכאלה.

 

רגע, רגע, פתאום זה נהיה מפחיד – מה קורה אם נכשלים במבחנים?

רות: זה תלוי בכמה בנות צריך. אם לא צריך את כולן, אז מי שנכשלת עפה. אם מישהי לא טובה, היא תעוף בלי קשר.

 

אהה. אפשר לתהות מה הסיכות שמעטרות את החולצות שלכן?

סמדר: זאת סיכת טייסת.

רות: אני לא אוהבת את הסיכה של הטייסת. אני נאמנה למערך הברק.

 

סליחה? מערך הברק?

רות: כן. "ברק" זה השם הצה"לי של המטוס, ואנחנו חלק ממערך ה"ברק".

 

זה נשמע כמו הדבר הכי שמאלני בעולם. לא עצרתן לרגע לחשוב על ההשלכות הפוליטיות של הסיפור הזה? מערך הברק?

רות וסמדר כאחת: לא. ממש לא.

סמדר: טוב, אולי קצת. האשימו אותנו בתעמולה סמויה בבחירות האחרונות.

 

@ביניים: הטובות לטיס

@רציף:טסתם פעם בסימולטור, או שאתן רק יושבות בחוץ ומתקילות את הטייסים?

סמדר: בטח. בהכשרה טסים כל יום, וגם עכשיו לא מעט. אם נגיד איזהשהוא מתאמן מאחר, או משהו כזה, אז אנחנו טסות.

רות: זה אימון מאוד חשוב בשבילנו.

 

יעני, אם נשים אתכן עכשיו בתוך F-16, תוכלו להטיס אותו בלי בעיות?

רות: אני לא יודעת אם אני אצליח, אבל באופן תיאורטי – כן.

סמדר: באופן מאוד תיאורטי.

רות: בכל זאת, זה רק סימולטור. אני אמורה לדעת איך להתמודד עם כל מיני מצבים.

סמדר: במיוחד עם כביית מנוע...

 

אז מתי אתן הולכות להטיס F-16?

סמדר: לא להטיס, אבל לטוס.

 

זה צ'ופר בשבילכן, או נוהל קבוע?

רות: זה עקרונית די קבוע. תיאורטית, כל מדריכה מקבלת טיסה אחת במטוס, ושלנו אמורה להיות די בקרוב. זה רק טיסה אחת, כי זה עסק יקר.

סמדר: עקרונית לכל מדריכה מוגדרת טיסה אחת ב"צוקית", וטיסה אחת במטוס עצמו.

 

יש לנו כאן סקופ עולמי – יש נשים שטסות במטוסי חיל האוויר כבר שנים!

סמדר: לא ממש, זה התחיל רק שנה שעברה. הרבה טסו בצוקית, אבל ב- F-16 עצמו – לא. היה מקרה אחד בודד של קצינה שטסה, אבל זה היה באמת צ'ופר.

 

@ביניים: על צעירים וחבטות

@רציף: נו, אז איך הטייסים?

סמדר: אהמ. מאיזו בחינה?

 

אתן יודעות... ראיתי את אחת המדריכות אומרת לטייס "מה בדיוק אתה חושב שאתה עושה?" והוא מכחכח במבוכה..

רות: זה הכל סטיגמות. באמת. הם לא מפחדים מאיתנו, ולא כלום. אלה יחסים נחמדים כאלה. לא פחד.

סמדר: הם יודעים שהם באים לפה ללמוד. למרות שלהם יש את שנות הנסיון של טיסה במטוס, המדריכה מכירה את המערכות יותר טוב מהם, ברוב המקרים. יש מקרים שלא, אבל לרוב. זה התפקיד שלה – להכיר את המטוס יותר טוב מהם.

סמדר: והם באמת מקשיבים לנו. יש להם מוטיבציה, לרובם, כן לבוא וללמוד את הדברים האלה. כי זה דברים שמאוד חשובים להם. כביית מנוע וכאלה – אלו דברים של חיים ומוות.

 

אתן נותנות להם ציונים?

סמדר: בטח. לפי איך שהם תפקדו.

רות: יש גיחה, אנחנו רושמות מה הן עשו, טוב, לא טוב, תמונה כללית של הגיחה, ואז נותנים ציונים – שבעים, שמונים, תשעים. מה שכן – זה חלק מאוד שולי. אני נותנת לרוב המאומנים שלי שמונים, שמונים וחמש, שזה ציון סביר, גבוה יחסית. יש כאלה שאומרים – "מה, איך את נותנת לי ציונים, לא טסת בחיים שלך במטוס", יש כאלה, אבל אלה בודדים.

סמדר: זה ממש לא מייצג. בסופו של דבר, זה לא כל כך חשוב אם הם מקבלים שמונים ושתיים או שמונים ושלוש. אנחנו מעבירות את הציונים למפקדים שלהם.

 

יעני, מלשניות

סמדר: זה לא כזה קריטי. הציון היחיד שכן קריטי זה אימון החורף. יש גיחות של 'חירומים' שאנחנו מעבירים, ויש גיחות של 'טיסת מכשירים', שזה הציון היחיד שבאמת קריטי, כי מי שנכשל בו לא יכול לטוס. אבל אלו לא גיחות שאנחנו מעבירות. אלו גיחות שטייסים מעבירים. יש פה במתקן שני טייסים, והם אלו שמעבירים את הגיחות של 'טיסת מכשירים'.

 

תגידו, בבית אתן משחקות בסימולטורים?

סמדר: האמת היא שלי יש סימולטור, Fighting Falcon.

רות: לא נוגעת בזה.

 

זאת שאלה קשה מי יותר מאוזנת מביניכן

סמדר: רות. האמת היא שאין לי יותר מדי זמן לשחק איתו, אני מגיעה הביתה בסוף שבוע, ואין לי כל כך כוח.

 

הסימולטור לא עובד בשישי-שבת?

סמדר: לא. גם ימי חמישי הוא בדרך כלל לא עובד. רוב השבוע הוא עובד בין שבע וחצי בבוקר לתשע וחצי בלילה. מתשע וחצי הוא בתחזוקה.

 

מה עושים עם המתאמנים שתופסים תחת?

רות: תראה, רוב המתאמנים באמת באים ללמוד, אבל יש כאלה שבאים בגישה של "אני יודע הכל", ואז לפעמים אני מתעצבנת וככה מכניסה להם מכות תוך כדי הגיחה.

 

מה זאת אומרת 'מכות'?

רות: אחת התקלות שמדמים היא דבר שנקרא Bend. שזו מכה מהמנוע. אז מי שבאמת מעצבן, פשוט נותנים לו כמה Bend-ים, שיירגע.

 

ולסיום – קצת גאוות יחידה – מכל המאמנים בחיל, איזה הכי טוב?

סמדר: שלנו, כמובן.

רות: אין ספק שזה המאמן הכי מתקדם והכי משוכלל, וגם האווירה פה מאוד רצינית. הוא היחיד עם תצוגה כזאת משוכללת.

סמדר: גם של המטוס הכי מתקדם.

 

איך זה שאין מאמני טיסה בנים?

רות: אומרים שבנות יותר טובות בהדרכה. תכתוב את זה.

 

@ביניים: פנים אל מול פנים

@רציף: לאחר הראיון המלבב, הגיע הזמן לדבר האמיתי. נכנסים לסימולטור. אולם חשוך, עם מסך ענקי על חצי ממנו, ביותר מעלות ממה שאני מסוגל לספור. באמצע ניצב תא טייס למהדרין, מינוס החופה.

המתורגל נכנס לו לתא הטייס כולל טיפוס על הסולם המתחייב (אחרת איך אפשר לשיר "הסולם רגליו באדמה"?). לקטני הממדים שבין המתורגלים (שאלה בעיקר מדריכות הסימולטור) יש אפילו כרית הגבהה. תהיתי אם גם בזמן טיסה מבצעית מותר להשתמש בכרית כזאת, ואם כן - האם יש לה מק"ט צה"לי?

מתחילים את ההמראה, כשברקע מדמות המדריכות את כל האנשים שאמורים לשמוע בקשר – החל ממגדל הפיקוח, דרך הבקרים וכלה באמא שרק רצתה להגיד לא לשכוח סוודר. קר שם בשמיים. על המסך הענקי האדמה המלבנית קמעא (תיכף נגיע לגרפיקה) מתרחקת מתחתינו, ואנחנו מתחילים לראות את נופי העמק. מתחתינו נהלל (או ייצוג ממוחשב שלה, בלי הסכסוכים הפנימיים) שמיים כחולים ענקיים (כבר אמרתי שהמסך ענק?) ורעש עצום של מנועים. שוב, עם כל הכבוד לסימולטור שיש לכם בבית, שום רמקולים של מחשב לא יכולים לדמות.

בשלב הזה, בעוד אנו מנמיכים טוס מעל נופי צפון ישראל, זה הזמן לדבר על התצוגה. מצד אחד – בכל זוית שרק יכולנו להסתכל (אתם יודעים, יש לצוואר האנושי מגבלות מסוימות, ולצוואר אנושי עבה – עוד כמה מגבלות) יש מסך, שבו אפשר לראות את כל מה שקורה – שמיים, אדמה, ציפורים (יש להם איזושהיא פיקסציה על ציפורים בחיל אוויר). מצד שני – הרזולוציה במסך הזה ממש מעליבה. פוליגונים גדולים ומגושמים שהיו מביישים היום תלמיד בקורס גרפיקה ממוחשבת במתנ"ס תל-חרשפים. אכן, פסגת הגרפיקה של 1989.

עוד אנחנו משייטים, הוסיפה לנו מאמנת הסימולטור את מספר 2 שלנו – עוד מטוס שליווה אותנו בצד שמאל, וגם דיברה איתנו במקומו. תראו לי סימולטור ביתי שעושה את זה ככה סתם. בחינה קצרה של הקוקפיט (אחרי שאנשי ביטחון שדה ווידאו שאנחנו לא רואים שום מערכת שאנחנו לא אמורים לראות, ולא חושבים שום דבר שאנחנו לא אמורים לחשוב) גילתה מספר עובדות, מפתיעות יותר ופחות. לא מפתיע – הקוקפיט לא ממש בנוי לאנשים בגודל שלי. אכן נכונה השמועה – אין טייסים שמנים!

עובדה נוספת היא שזה דבר ממש מרשים – שוב ההשוואה לסימולטורים ביתיים. עם כל הכבוד לג'ויסטיק הכי משוכלל בעולם, שלא לדבר על מקלדת – זה לא באמת מתקרב לדבר האמיתי, ובסימולטור הזה יש את הדבר האמיתי. מסקנה חשובה אחרונה היא שיש בקוקפיט של F-16 המון המון כפתורים. מכירים את הסרטים שבהם הטייס חולה וממגדל הפיקוח מסבירים לנוסע תמים (אך חתיך) איך להנחית את המטוס? תשכחו מזה. יש כל כך הרבה כפתורים, מסכים וידיות (וזה רק במערכות שבטחון שדה הרשו לנו לראות) שרק להסביר למישהו בקשר איפה הכפתור שהוא צריך ללחוץ עליו ייקח יותר זמן ממה שלקח לבנות את המוביל הארצי.

זה הזמן לווידוי קטן. הדבר שהכי הפחיד אותי לפני הסימולטור היה אותם כוחות ג'י מסתוריים שתמיד רואים בסרטים (או קוראים בבטאון חיל-האוויר. תלוי איך היתה הילדות שלכם). הרעיון הוא שככל שהתאוצה של המטוס (או כל עצם אחר, כולל נעל שהאישה זורקת עליכם) גדלה, מופעל עליה יותר לחץ, שמתבטא בזה שהגוף שלכם נמעך, ובתאוצה מספיק גבוהה – הופך לפנקייק חינני סטייל כפר-וויתקין. כל מיני נשמות טובות טרחו גם להפחיד אותי לפני (תודה חבר'ה!) בסגנון – "אל תביא בגדים שאתה אוהב, פשוט הקאות עושות כתמים". אז החדשות הטובות הן שאין לסימולטור הזה יותר מדי כוחות ג'י שהוא מדמה, ככה שכמעט לא מקיאים בו (השבח לאל!). מה שכן, אצל אדם שעומד ליד תא הטייס על קרקע מוצקה, הסתחררות מסך התצוגה יכולה לגרום לבחילה קלה, בעיקר אצל פרחי טיס טריים ולחוצים.

מגיעים לנחיתה. מתוך הנחה שמדריכות הסימולטור אוהבות אותך, והמנוע לא נכבה עדיין (כן, יש רק אחד ב- F-16), אתה מגיע בחזרה לבסיס שלך. יש במאגר הנתונים של הסימולטור את כל שדות התעופה בארץ, כולל כל המסלולים, כדי שתרגיש בבית כשאתה נוחת (מעניין אם יש את האוטובוסים של Orange שמובילים אותך מהמטוס לדרכונים?). לא רציתי לשאול אם יש גם שדות תעופה של מדינות זרות, בכל זאת, בטחון שדה.

 

 

@ביניים: פרחים בקנה, ובמבה בצריח

@רציף: בעוד הצלם הנועז שלנו מצלם את אחת ממדריכות האימון בתא הטייס, אנשי המילואים שהיו אמורים להתאמן אחרינו המתינו בעצבנות לתורם. ניסינו להסביר להם שאי אפשר לזרז צלמים, כי הזמן שלהם יקר, והם הסבירו לנו שגם הזמן של אנשי מילואים יקר. ככה זה, היהלום מקנה לבנאדם גישה חיובית לחיים. לאחר שסיימנו לצלם, החל הטייס שאחרינו לשייט לו מעל אתרים ידועים במפת ישראל (לא, עדיין אין את עזריאלי) לא יכולתי שלא לחשוב על הזווית הכלכלית בסיפור. כל מה שהצבא צריך לעשות בשביל לממן את כל אותם אנשי קבע מיותרים שאני פוגש כל שנה במילואים הוא לפתוח את המתקן בסופי שבוע להמוני בית ישראל, תמורת סכום כסף נכבד לכל גיחה, ואני משוכנע שיש לא מעט אנשים (רזים) שישמחו לעבור את החוויה. מצד שני – כשיבוא מפקד טייסת ביום ראשון להתאמן, וימצא שקית במבה זרוקה בתא כפפות – מישהו יקבל ריתוק, ויש לי תחושה עמומה שהמישהו הזה הוא אני.