@כותרת:

זה עווארים, אלו.

@קרדיט:

יריב צור

@משנה:

דיווח צורב משהו אליפות ישראל ב"טקן", על ידי כתבנו, שגילה שהוא זקן מדי, איטי מדי ונשוי מדי בשביל לעבור שלב.

@רציף:

את המחשב הראשון שלי קניתי כשהייתי בן 13. לקחתי את הכסף שקיבלתי מהבר-מצווה (ותודה לדודה חיה) וקניתי קומודור 64. עוד בימים ההם, כשמשחקים באו על קסטות שאפשר לשכפל עם טייפ דאבל-קאסט, הם היו חלק גדול מעולמי. אפילו כתבתי משחק בבייסיק, שלמרבה המזל לא שזפה אותו עין אדם. למרות שנים של משחקים, לא ידעתי אושר אמיתי עד ששני חברים קנו ליום ההולדת סוני פלייסטיישן. טורנירי הטקן שרצו אז בדירת הרווקים אותה חלקתי עם סוחר סמים חביב וכלבו חובב הצ'אראס זכו לכינוי "הקייטנה". מצוידים בסיגריות, בלאק לייבל והפלייסטיישן, ישבה שם חבורת גברים ודפקה מכות אחד לשני במשך שעות ארוכות. כמו ברוב הדברים בחיים, מי שהרס את הקייטנה היו הנשים. החברה של אחד באה והתלוננה שהיא לא רואה אותו בכלל. השני נורא רצה להמשיך לשחק, אבל היה לו דייט באותו הערב, והוא חייב ללכת לסדר את הדירה שלו למקרה שיתמזל מזלו. ככה התפרקה קייטנת הפלייסטיישן, חלקנו הגדול התחתנו או נכנסנו למערכות יחסים מחייבות שבהן פשוט אין יותר זמן לשחק. בין העבודה, החברה/אשה ואצל חלקנו – הילדים, והתדירות שבה הפלייסטיישן יצא משידת הטלוויזיה והטקן הופעל מחדש השתוותה פחות או יותר לתדירות של ביקורי האחיינים.

כשיצא הפלייסטיישן 2, המחשבה האוטומטית היתה – יאללה, בוא נקנה. המחשבה הזו גוועה באותה המהירות יחד עם תג המחיר המצורף, וההפנמה האוטומטית של המבט הביקורתי שלבטח יבוא מהאישה. ככה יצא שדילגתי על שתי גרסאות נוספות של טקן, שהאחרונה שבהן היא טקן 4 (שיצא בספטמבר האחרון). לכן, כשקראתי בעיתון על אליפות ישראל בטקן 4, ידעתי שזה הזמן לחדש את נעוריי, ולהוכיח שעדיין יש לי את זה. את בעיטת הדרופ-קיק האכזרית של לאו, את הראסייה של ליי הו-לונג, את מהלכי הקפוארה של אדי וכמובן את האגרוף של פול.

האירוע נערך במועדון התיאטרון של יפו, באמצע שדרות ירושלים, מרגע שנכנסים היתה תחושה של עולם אחר. בשתי הקומות של האולם הוצבו קונסולות פלייסטיישן 2 ממוספרות, כשעל הבמה המרכזית עמדה בדד קונסולה מוארת, שיועדה לשלב הגמר. שלושה מסכי ענק בתקרה הראו קליפים של משחקי פלייסטיישן 2, ובכניסה מכרו משחקים כאלו, למרות שרוב המשתתפים לא הביעו התעניינות רבה ברכישה. כנראה שכבר יש להם אותם בבית.

כמה מילים על האוכלוסיה בתחרות. למיטב יכולת הספירה שלי היו שתי בנות מתמודדות (אחת מהן היתה רק ראויה טכנית להגדרה של בחורה), וכל השאר היו בנים, בשלבים שונים של ייאוש הורמונלי. שאר הבנות באולם היו חלק מארגון הערב או ממשרד יחסי הציבור. הנקודה השנייה בקשר לאוכלוסייה היה חתך הגילאים. היה ברור שכל מי שמתקרב לגיל שלושים היה או מהמארגנים או עיתונאי. זה היה אמור לתת לי איזה שהוא רמז להמשך, העובדה שהייתי זקן המתחרים, כולל כמה מתחרים שהייתי יכול להיות אבא שלהם (אם איזו שהיא בחורה היתה מסכימה לשכב איתי לפני עשר שנים).

ניגשתי להירשם, ו- 29 ש"ח טבין ותקילין הקנו לי כרטיס משתתף, שיבוץ לעמדה 18 (ולבית המתאים) וחולצת משתתף שהיתה עולה עלי לפני עשר שנים. נו, עוד חולצת פיג'מה לאישה.

עליתי לקומה השנייה, שם ניצבה עמדה 18. שותפיי לבית היו אביגדור, עידו, כפיר ואורן. כולם בגילאי 20 עד 23. התחלתי את הסיבוב במשחק נגד אביגדור. פתחתי בהגנה מהירה, מתוך ניסיון לתפוס אותו לא מוכן. הטקטיקה הזאת החזיקה בדיוק שתי שניות. אחרי שתי שניות של הגנה, הוא עבר לרצף בעיטות ואגרופים שהזכירו יותר מכל את היציע המזרחי של טדי, כשאני בתפקיד אוהד הפועל שנקלע לשם בטעות. שלושה ניצחונות מהירים (אחד מהם בתוצאת Perfect, מה שאומר שלא פגעתי בו אפילו פעם אחת) החזירו אותי לקרקע המציאות. אביגדור התחיל להרגיש טוב עם עצמו, עד שבקרב הבא פגש את כפיר. כפיר הלך והסתמן ככריש הבלתי מנוצח של עמדה 18. הקרב הבא שלי היה נגד אורן, גם בן 23 מנתניה. אורן, אחרי שני הפסדים, ידע שהסיכויים שלו לעלות היו קלושים, ולכן המשחק בינינו היה מהנה מאוד, ולמרות שהפסדתי בשלוש המערכות, גיליתי הבדל משמעותי בין טקן 4 החדש לטקן 3 המוכר לי – יש קירות ועמודים. ואם אתה נלכד ליד הקיר, אין לך הרבה מה לעשות כשחובטים בך ללא רחמים. בין משחק למשחק הסתכלתי סביב. נערים צעירים גיחכו על השחקנים היותר וותיקים שנפלו שדודים מסביבם. "זה עווארים אלו". בחזרה לתחרות. עידו, אחרי שני נצחונות נתקל בכפיר ויצא מיואש לחלוטין. אמנם הוא ניצב במקום השני, שממנו עולים לשלב הבא, אבל אסור היה לו להפסיד לי. לא הרגשתי שיש סכנה כזו. לקראת המשחק נגדו החלטתי שאם אין ברירה – נרמה. למרות שנרשמתי לתחרות עם דמותו של לאו (בעיקר כי הכי קל להפעיל אותה), החלפתי דמות ליושימיטסו, בעל הבעיטה הסיבובית האכזרית. לראשונה מאז התחילה האליפות, ניצחתי מערכה אחת. עידו התחיל להראות מודאג, וציין בנימוס שזה לא הכי חוקי להחליף דמות באמצע התחרות. הרגעתי אותו במערכה הבאה, שם הבעיטה של הואראנג, האגזוזן של טקן שלחה אותי לקרשים. השתמשתי בתירוצים שונים כדי לתרץ את הפדיחה – "אני פה בתפקיד עיתונאי", "יכול להיות שהקטינו את הקונטרולרים? לא הגיוני שהאצבעות שלי גדלו" וכמובן – "אני רגיל לטקן 3". לזכותם של חבריי לבית יאמר שאף אחת מהם לא צחק עליי. לא בפנים, לפחות. הקרב נגד כפיר היה רק לשם הפרוטוקול, אחרי שהיה ברור שגם כפיר וגם עידו עלו לשלב הבא. כפיר, בן 23 ממעלה אדומים, משחק טקן כבר שבע שנים, מאז שיצא טקן 1. תחת חקירה צולבת שלי הוא הודה שיש לו טקן 4 בבית, ושכמה שהוא טוב, אחיו אלעד בן ה- 20 יותר טוב. הבנתי שממנו לא תצמח הישועה ונפרדנו כידידים, כשכרטיס השחקן שלי, שהכיל מקום להרבה מדבקות (אחת לכל שלב), נותר עם מדבקה אחת מיותמת (זו שכולם קיבלו).

התחרות נגמרה מבחינתי. כפיר התקדם עד לשלב השלישי, שם עף (מאוד קיוויתי שהוא ינצח את התחרות, כי אז יצא שהפסדתי לאלוף הטורניר). אחיו אלעד התקדם עוד שלב, וגם סיים את חלקו בתחרות. בהפסקות בין הסיבובים המשתתפים (והשופטים) ניצלו את הזמן בשביל, ניחשתם נכון, לשחק טקן 4. בכל זאת, לא כל יום יש לך קונסולה של טקן, עם מסך שטוח מגניב. היו אמנם כמה פלצנים שטענו שתדירות המסך (60 הרץ) לא מספיק טובה, אבל לרובנו – היה מספיק כף לשחק בחינם. נשארתי עד סוף השלב הרביעי. בניגוד לשלב הראשון (שלב ניפוי הנמושות) בו הניצחון הלך לפי "הטוב משלוש", בשלב רביעי היו צריכים חמישה ניצחונות בשביל לנצח, מה שהפך כל קרב לעניין די ארוך (גג חמש דקות). בכל זאת, מכיוון שרוב הנשארים בשלב זה הסתובבו עם כרטיסי משתתף עטויי מדבקות, הרגשתי קצת מפודח עם המדבקה הבודדת. יצאתי אבל וחפוי ראש לתעלת המים הקרויה שדרות ירושלים, כשאני נשבע שבועה חגיגית – לאליפות שנה הבאה, אני מגיע מוכן. נישואים, לא נישואים, ילדים לא ילדים. שנה הבאה אני עולה שלב. מישהו רוצה לתרום לי פלייסטיישן 2?